זוגיות במקרא – על אדם וחווה

 

מאת: ד"ר שמואל סעדיה, עו"ד

 

בריאת אדם

בשעה שברא הקב"ה את האדם רעשו והתגעשו העולמות והתחלקו לשני מחנות יש שאמרו טוב שלא יברא ויש שאמרו טוב שיברא שעד שלא נברא האדם היה העולם טוב מאוד ומשנברא הרי הוא מוטל בספק, שיד האדם הופכת כל יצור – לזהב או לאפר.

ומתי הופך העולם לזהב או לאפר. צא ולמד אם ייצורי העולם חיים יחד זה מזה ומתפרנסים זה מזה – קיים העולם, ואם חלילה לא יפרנס ויכלכל איש את רעהו – כבה מאור העולם.  אין לך נברא שאינו זקוק לעשב ואין לך עשב שאינו זקוק למטר ואין מטר שאינו זקוק לרוח.

בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, חסד אמר : יברא! ואמת אומר : אל יברא! נטל (הקב"ה) אמת והשליכו ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה אתה מבזה תכסיסי האמת? עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו בראו הקב"ה.

בראשית רבה ח ה

הרי לך שאין לך מידה טובה שתחזיק בה מלבד החסד, שהוא בניינו של עולם. ואין לך מידה טובה מן האמת ובלבד שתלמד להשליכה ארצה בשעה שצריך לכך.  בהקשר לחסד ראה האמור בתלמוד בבלי:

"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין".

תלמוד בבלי בבא מציעא דף ל עמוד ב.

ויום טהור הוא יום שנברא בו האדם[1] ושעה טובה הייתה שעתו של אדם הראשון[2]. והיה אדם הראשון חכם גדול, ועמד בדעתו על כל דבר ועניין ויידע מהותו ותוכנו:

"א"ר אחא בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה, ואת החיה, ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? אמר זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל. ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך…"

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יז

[1] נברא אדם הראשון בראש השנה. ע"פ הזוהר חלק א דף לז עמוד א.

[2] נברא בערב השבת הראשונה. ע"פ מדרש שוחר טוב דף צב אות ג.

אין לך בריאה מובחרת בכל מה שברא הקב"ה מלבד האדם.  האדם הוא "נזר הבריאה"  ועבורו נברא העולם ולא בכדי נברא האדם ביום השישי שהכל נברא תחילה עבורו .

שכשברא הקב"ה את האדם נתן בו רוח חיים משלו, ובלשון חכמים "מאן דנפח מדילה נפח" (מי שנופח רוח מתוכו באה הרוח). ועל אדם הראשון  אמר הקב"ה  ( בראשית א פסוק כו):

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" .

ואכן   כך  פירש רש"י  :

"נעשה אדם. ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן … 'נעשה אדם', אף-על-פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום לאפיקורסים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב אעשה אדם, לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובתו כתב בצדו, ויברא את האדם, ולא כתב ויבראו".

 

על כך  אף אמרו חז"ל  מה היא אותה צלם ודמות היא השכל. שהוא מתנת האל לאדם. ושכל זה עניינו הבחירה החופשית. ובזה נדמה האדם לבוראו שברצונו עושה וברצונו חדל.

ועד כדי כך "דומה" האדם לבוראו שאמרו חכמים שאף ברואי מעלה "התבלבלו".

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו "קדוש" מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכול שהוא אדם"

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יז

וידע הקב"ה שכל זמן שלא נבראה האישה, לא יכול האדם לחיות. שאדם, שאי אפשר לו בלא אישה.

"המזמור הזה אדם הראשון אמרו שנאמר: "ה' חקרתני ותדע" וידעת שלא היה לי אפשר בלא אישה".

מדרש שוחר טוב קלט ב

וחסד גדול עשה הקב"ה עם האדם שברא אתו את חווה שהרי חיים וברכה נתנו לאדם ולכל איש יחד עם אשתו.

"… אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אישה – שרוי (נמצא) בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… במערבא אמרי (בארץ ישראל אמרו): בלא תורה, בלא חומה… רבא בר עולא אמר: בלא שלום…"

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

על  בריאת אדם וחווה

בתלמוד הקשו חכמים לגבי "זכר ונקבה בראם"   כיצד נבראה חווה?

"רב יהודה רמי (מקשה ממקור על מקור) כתיב: ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכתיב: זכר ונקבה בראם, הא כיצד (הלא זו סתירה)? בתחילה עלה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף נברא אחד…"

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח עמוד א

הפסוקים מראים על בריאה שונה לפי הפסוק הראשון נברא האדם תחילה ואחר כך נבראה האישה ולפי הפסוק השני נבראו שניהם יחד מחוברים!

ובמקום אחר בתלמוד מביאם פסוק לסייע בשיטה זו הסוברת כי נבראו אדם וחווה יחד:

"… מאי דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם בשני יודי"ן… אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, שנאמר אחור וקדם צרתני…"

ברכות סא עמוד א

והתבונן במדרש זה ועל הפליאה הרב העולה ממנו. מזה שכתוב שני "י"  למדו חכמים שנבראו אדם וחווה "תאומי סיאם"? וגם שאלה גדולה תשאל כאן, הרי שהמהנדס הפשוט ביותר לא יעשה כן! כיצד אמרו זאת על הקב"ה וכי אפשר לומר על בורא העולם שטעה בבריאת אדם וחווה? וכי יש לפניו חרטה? והאם אפשר לומר עליו שחלילה תכנן לא כראוי את בריאתם של אדם וחווה?

אם כן מה השיעור אותו רוצים ללמדנו חכמים בבריאת אדם וחווה? הפרק הראשון עוסק בבריאת העולם באופן כללי, ועל כן שם נאמר כי נבראו אדם וחווה יחד כגוף אחד:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים…"

בראשית פרק א

ואילו בפרק השני, חוזר הכתוב מחדש על סיפור הבריאה, ומפרט ביתר שאת את בריאתם של אדם וחווה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ… וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

בראשית פרק ב

הרי שלפי הכתוב נברא אדם הראשון תחילה וממנו נלקח חלק (צלע) שנעשתה ממנה חווה. לפני שניגע במעט מפרושי הכתובים נקדים ונאמר כי כל האמור בפרשת בראשית אינו סיפור דברים כמשמעם! חלילה להבין את הכתובים בצורה פשוטה, שכל הכתוב כאן נאמר על דרך רמז ומשל בדיוק כפי אגדות התלמוד. וכך אמרו חכמים:

"אין דורשין… במעשה בראשית בשנים… וכל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם".

משנה מסכת חגיגה פרק ב

הרי שאסור לרב ללמד שני תלמידים יחד את מעשה הבריאה שכל מעשה הבריאה סוד נעלם הם. וכך ביאר הרמב"ם את משנה זו:

"וכבר ביארנו טעם זה בהקדמתנו לחיבור זה. והוא, שההמון אי אפשר להם להבין אותם העניינים ואינם נמסרים אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת… ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי והוא הדבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שאחרי המות. ומחמת חשיבות שני המדעים הללו הטבעי והאלהי ובצדק החשיבום, הזהירו מללמדם כשאר המדעים הלמודיים, וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים בין שהוא טפש או חכם, ואי אפשר לאדם שלא יחשוב בשני המדעים האלו בעיון ראשון, ומשליט מחשבתו עליהם בלי שיהיו לו הקדמות ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על כל…"

רמב"ם על משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה א

הרי שלמדנו מהרמב"ם שכל סיפור מעשה בראשית אסור ללמדם כפשוטם שהם מדעים עמוקים ונסתרים מהמון העם.

ואחרי העניין זה נאמר כי האדם נברא אך שנברא ולא ידענו איך[3]. וכל מעשה בזוג הוא דוגמא לכל הזוגות שיצאו מהם בעתיד.  ומה שהתורה מלמדת אותנו הוא, כי אדם ואשתו הם יצירה אחת, גוף אחד נשמה אחת! אלא שבאופן טכני הם נפרדים כשיורדים לזה העולם ובשעת מעמד החופה שוב חוזרות הנשמות למקומן הטבעי הראשון. ובמילים אחרות אומרת התורה אל תראה אותך ואת רעייתך כגופים נפרדים שיש צורך לחברם ולמזג דעותיכם. שזה דבר לא טבעי. אלא אתה ורעייתך הייתם כבר מחוברים וכל שנשאר עכשיו זה לשוב למצב הטבעי הנורמאלי.

[3] וכאן גם המקום להעיר כי אין התורה ספר מדע, הסיטוריה או ארכיאולוגיה אלא תפקיד התורה לחבר בין האדם לאלוהיו ומה שמוביל לכך נכתב בה ומה שלא רלוונטי לא נכתב בה. ואין בתורה שום עובדה מדעית לבריאת העולם, ואין אנו מוכרחים לאף עובדה מדעית כיוון שהתורה לא דברה בזה. וראה גם ספרו של פרופ' נתן אביעזר "בראשית ברא" והוא דוגמא למה שכתבנו כאן.

בכמה מקומות כינו חכמים את העניין הזה בשם: "סוד הניסור" והוא כפי שבארנו, שהחיבור בין גבר ואישה הוא טבעי ורצוי. וכך אומר רבי אלעזר לתלמידיו:

"לשעבר אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן אדם מאדם ואילך בצלמינו כדמותינו אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש אי אפשר לשניהן בלא שכינה…"

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ט הלכה א

איש ואישה   הרי השכינה שוררת ביניהם.      אף אמר   רבי עקיבא

: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתם" (סוטה יז, ע"א).

ראה בעניין זה דברי הפרשן חזקוני  לבראשית פרק ב בהסתמכו על  במסכת סוןטה יז ע"א:

" איש  ואשה אם  זכו ללכת בדרך הישר  וזה  בלא ניאוף הקב"ה ביניהם, שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהם"

בין הגבר לאישה  שוכנת  קדושה, שכינה,  ו"אש האהבה"  יורדת ו"בוערת"  גופנית ורוחנית .  אף כאשר העניין הגופני הולך ונחלש  הרי   השכינה וה"אש הרוחנית" נותרת.

ולא נוכל להשלים ביאור זה מבלי להביא את דברי הזוהר העמוקים. וזה לשונו:

"וכד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין, לבתר כיון דנחתי, מתפרשן דא לסטרא דא ודא לסטרא דא, וקב"ה מזווג לון לבתר, ולא אתייהיב זווגא לאחרא אלא לקב"ה בלחודוי, דאיהו ידע זווגא דלהון, לחברא לון כדקא יאות…" (כאשר הנשמות של גבר והאישה יורדים לעולם יורדים הם יחד. ואחר שיורדים הם נפרדים זה לצד זה וזו לצד זה (כלומר למשפחות שונות) והקב"ה לימים מחברם למקום אחד (על מנת שיתחברו) והוא היחיד שיודע לחברם נכון)

הזוהר ויקרא דף ז עמוד ב

בעגה  הצברית  הרי אומרים על בת  הזוג כי היא "נשמה תאומה" של בן הזוג.

יצויין עוד כי  על עזר כנגדו אף נאמר ( תלמוד בבלי קידושין ל):

                        "יצרו של אדם   מתגבר עליו ומבקש להמיתו  ואלמלא  הקב"ה עוזרו "אינו יכול לו"   וראה זאת רבי צדוק הכהן מלובלין   במאמרו "ליקוטי מאמרים"  כי:

"איך הקב"ה עוזר לאדם? אלא שהעזרה היא ע"י  שברא לו את האישה  כמו שכתוב "אעשה לו עזר כנגדו" ולכך התכוונו חז"ל"

 

 ידיעה  לשון משכב – המעשה המיני בתנ"ך קרוי אף ידיעה

נאמר  ( בראשית ד פסוק  א') :

 " ואדם ידע את חווה אשתו"

"ידיעה" בתנ"ך משמעותה לשון  "משכב"   וכמו "ביאה".

בקשר למינוח זה  כבר כתב הרמב"ם  (ראה   מורה נבוכים  ג ח) :

 "שלשוננו נקראת לשון הקודש, מפני שבלשוננו לא יוחדו מושגים מפורשים לאיברי המשגל בזכר ובנקבה, ולא לעצם הפעולה המינית, 'ואלו הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות, והיה הכוונה בזה, שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם, וכשיביא הצורך לזכרם, יעשה לו תחבולה בכינויים ממילות אחרות'."

כמו כן  ראה דברי  כתב הגראי"ה קוק בהערותיו על   דברים אלו  ( ס' אוצרות הראיה ח"ב עמ' 948):

 "לפיכך לא נקראת השפה העברית 'לשון טוהר', אלא 'לשון קודש', כי קדושה נקראת פרישה מעריות, ונקיות השפה העברית היא ממושגים הנוגעים לעריות"

כמו כן, הרמב"ן מסביר שידיעה מהותה הבנת עניין חיצוני וקירובו אל השכל,  באופן  אשר מבטא קרבה של שני אנשים מבחינה גופנית  אבל לעניות דעתנו אף מעבר לכך.

על הניגודיות  והכפילות ביחס   הכתובים לאישה  ועל  –  "שלום עכשיו"….

על הניגודיות  ביחס לאישה ניתן אף למצוא בשני מקורות סותרים:

מצד אחד נאמר  ( משלי יח כב)

"מצא אישה מצא טוב" 

וכן נאמר בקהלת ( קהלת ט ט):

"ראה חיים עם האישה אשר אהבת"

 

כך אף נאמר  ( בראשית ב' פסוק כ):

                                    "  לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו"

מצד  שני נאמר    ( קהלת    ז כו):

" מוצא אני מר ממוות את האישה" .

האמירות  האלו  לכאורה  סותרות , ומה גם שלפי המסורת  נכתבו הן משלי והן קוהלת בידי אותו אדם –  שלמה המלך החכם באדם.

אך  יש הרואים את עוגן להבדל בין המילה "מצא "  ל"מוצא"  כאשר המילה "מצא" מתייחסת למי שכבר מצא ( לשון עבר)  את האישה המתאימה לו, את ה"מחצית השנייה של נשמתו"  ואילו ה"מוצא" הוא מי שמחפש וטרם מצא את האישה הראוייה לו ולכן היותו עם מי שאינה מתאימה לו היא "מרה ממוות".

יתר  על כן,  ה"מוצא" הוא  לשון הווה כלומר מי שאינו , במסגרת הזוגיות שלו, מחפש עבר ועתיד  אלא רואה באישה שעימו, בזוגיות שלו  משהו הקשור ל"הווה" בלבד, לפי לשון המילה "מוצא".  כלומר  מדובר בגבר  אשר אך מעניין אותו "עכשיו" ולא עבר או עתיד ובנסיבות כאלו תהא לגביו, חלילה הזוגיות עם האישה כ"מר ממוות" – וזה המסר אשר באה התורה ללמדנו.

ניתן אגב להשליך מכאן אף על  הזוגיות שבין עם ישראל לארץ ישראל.  מי שרואה את הזוגיות ככרוכה  אך בהווה , לשון "מוצא" , לשון "עכשיו"  העלול למשל לקבל ביטוי באג'נדה "שלום עכשיו"   וזאת  בלא לראות את העבר  – את ההיסטוריה  רבת השנים,  את המורשת היהודית,  את זכות עם ישראל לארץ ישראל,  כמו גם את העתיד של עם ישראל לבסס חיי נצח בארץ ישראל שבירתה ירושלים   – עלול להמצא במצב שהזוגיות תהא עליו "מרה ממוות".

מי היא חווה

כיוון שנבראה חווה נעשתה לאדם עזר לכל ענייניו. ושמחה הייתה לו לאדם בבריאתה או מדיוק יותר בגילויה. שהיא האישה עולה על האדם ביופייה. שברא אותה הקב"ה נאה יותר מהאיש והיא ממלאת חן היכן שתלך, והאדם נמשך אחריה ואחר תכשיטיה. וכך אמרו חכמים:

 

"שלשה (דברים) מרחיבים דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואישה נאה, וכלים נאים4".

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נז עמוד ב

[4] ומעניין שמי שאומר זאת הוא רבי עקיבא שתחתן ברחל. מדרש אליהו זוטא פרק טז.

"… ויבן ה' אלוהים את הצלע. מלמד שקישט הקדוש ברוך הוא לחווה והביאה אל האדם כדי שתהיה חביבה עליו, שאין אישה נאה לפני בעלה אלא בתכשיטה".

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת בראשית פרק ב

ובלשונו המליצית של ירמיהו הנביא כאשר הוא בא לתאר את מערכת היחסים בין הקב"ה ובין עם ישראל ועל יכולתם של ישראל להשפיע הוא מתבטא כך:

"עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר"

ירמיהו פרק לא פסוק כא

אמת שדרכו של עולם שהגבר מחזר אחר האישה, אולם זהו שלב שני השלב הראשון "נקבה תסובב גבר".

וכפי שכבר הפניתי בספרי לעיל, ובכלל כך למסכת נידה,  הרי ברא אותה הקב"ה חכמה יותר מן האדם. שאם הוא (האדם) חכם הרי שהיא (האישה) נבונה ממנו. וכך אמרו חכמים:

 

"ויבן ה' אלוהים את הצלע. מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה לנקבה יותר מן הזכר…"

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת בראשית פרק ב

והייתה זו חווה צדקת גדולה כמו בעלה. ובכל המקרא לא מוזכר שדיבר הקב"ה עם אישה (אע"פ שהיו נביאות רבות) מלבד חווה.

"כי יודע ה' דרך צדיקים. אלו אדם וחווה…"

מדרש שוחר טוב א י

ומעלה גדולה לחווה על אדם הראשון שהוא דיבורו מעט ומתוך כך אין הוא קושר קשרים ומחבר בין בני אדם ואילו חווה היא מדברת ומחברת בין פרודים.

וכך אמרו חכמים על כוח השיחה הדיבור וההתקשרות שבנשים:

"עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים ואחד כל העולם כולו…"[5].

ולא רק כוח הדיבור והחיבור באישה אלא גם תבונה עמוקה להכיר באנשים ולעמוד על דעתם בשעה קלה. שהרי אם רוצה אדם להכיר את חברו צריך הוא לעשות בחינות רבות אולם הנשים בשעה קלה מכירות ויודעות מה כוונתו ומה תוכנו. וכך אמרו חכמים:

[5] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב.

"ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מכאן, שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש"6.

[6] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד ב.

 

החטא

וכמו בכל דבר שיש בו בחירה, גם כאן, כיוון שנבראו אדם וחווה נבראה אתם הבחירה. מאחר שנבראו הדעות נבראה האפשרות למחלוקת ולמדון ומריבה.

"כיוון שנבראת, נברא השטן עימה…"

בראשית רבה יז ו

ודוק – לא כתוב "בגללה" נברא השטן אלא "עימה" נברא השטן, הרי שבריאת השטן לא מחמת האישה הוא בא אלא מפני שיש שני אנשים בעולם נוצרה היכולת למחלוקת ומריבה, נוצרה היכולת לעזור ולהטיב אחד לשני ונוצרה היכולת להסית ולהרע אחד עם השני.

ראה גם  בעניין זה  האמור  ב"ספר המחשבות"   ספר מחשבות חרוץ – אות יח

"כי בריאת השטן היה גם כן בראש השנה כמו שאמרו (בראשית רבה י"ז, ו´) על פסוק (בראשית ב´, כ"א) ויסגור בשר דכשנבראת חוה נברא שטן עמה, דעיקר הקיטרוג מצד השיקוע בתאוות שזהו חטא אדם הראשון שהיה גם כן בו ביום, ועל ידי האשה שהיא העזר כנגדו על ידי מה שהיא כנגדו, כי באמת הוא לעזר דאחר התיקון מגיע למעלה עליונה יותר, דמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים (ברכות ל"ד ע"ב), וכך רצה ה´ יתברך בבריאת העולם כידוע בסוד בורא עולמות ומחריבן (בראשית רבה ג´, ז´) שהן עולם התוהו ורמזה תורה במה שנאמר (בראשית א´, ב´) והארץ היתה תוהו וגו´, וכך ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, ויסד ה´ יתברך כל הבריאה כן שיתרון האור רק מן החושך ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מ"ג.), דצריך להיות קלקול מקודם ואחריו תיקון, דשבע יפול צדיק הם נפילת כל השבע מדריגות הידועים בסוד שבע מלכין קדמאין, רצה לומר כוחות הראשונים שבהתחלת כניסת האדם לדברי תורה ועבודת ה´ יתברך"

וראה גם   ספר דרך חיים – פרק א משנה ה

כי המרבה שיחה עם האשה הוא נוטה ונמשך אחר מציאות שהוא חסר שדבק בו ההעדר שהוא רע, וכמו שאמרנו למעלה בהקדמה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, שהרי מבראשית עד שנבראת האשה לא כתיב סמך וכשנבראת האשה כתיב סמך ללמד לך כיון שנבראת האשה נברא השטן עמה (ב"ר פ´ י"ז). ופירוש ענין זה כמו שאמרנו, כי האשה היא יותר חמרית מן האיש כי האיש נחשב במדריגת הצורה לאשה, וכיון שהאשה יותר חמרית, נברא השטן עמה שהשטן …הוא הכח אשר ממנו העדר של הנבראים, כי ההעדר נמשך אחר החומר כמו שידוע מענין החומר שדבק בו ונמשך אחריו ההעדר. וזה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, והיינו בערך מעלת האיש כי האיש הזכר הוא יותר במעלה, והאשה בערך מעלת האיש דבק בה החסרון וההעדר. וזה שאמרו כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, כאשר האדם הוא נמשך אחר האשה שדבק בה ההעדר שאין יותר רע מן ההעדר, ודבר זה ידוע. ואין זה פחיתות באשה עצמה כלל, רק כי דבר זה מה שהאדם יורד ממדריגתו להיות נמשך אחר האשה ברבוי שיחה, הנה הוא נוטה מן המציאות אל ההעדר, ודבר זה חסרון ורעה אליו כאשר נוטה האדם ממעלתו הוא מעלת הזכר אחר דבר שהוא חסר בערך ממעלתו. "

 

מעשה חטא אדם הראשון וחווה מורכב ומסובך יותר מהסוגית בריאת האדם ואשתו אולם לצאת בלא כלום אי אפשר. על כן נעיין בפסוקים ונראה את החטא ואת תשובת הזוג הראשון לבוראם.

"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים…"

הנחש מסמל את עקמימות. הוא אינו מסוגל ללכת ישר זו החיה היחידה שעל מנת ללכת ישר היא צריכה להתעקם. ולכן הוא נבחר לסמל המורה על אי יושר על דרך מפותלת לא טובה. מה גם שהיכולת להזיק היא בפיו והוא אינו הורג ע"י פיו אלא בפיו יש ארס שממית את האדם אף לאחר שהלך זה מכאן. והסמל הזה הנקרא נחש הוא מורה על חטא שמפעפע באדם לאט כך שהוא מאבד את היכולת להתגונן שהרי אינו מרגיש בו עד שהוא ממית אותו.

וצריך לשים לב לעוד פרט "הנחש" הזה או כפי שאמרנו "החטא" או ה"אפשרות לחטוא" היא חייה מחוץ לאדם כלומר יש אדם יש את חווה ויש מציאות של חטא אבל זה לא הם זה משהוא שעדיין לא באישיות שלהם.

"וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

וכיצד מתחיל החטא? ראשית החטא נעוצה באדם, שראשית הציווי לאדם הייתה לא לאכל מהעץ בלשב:

"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"

בראשית פרק ב

ואילו אדם אינו סומך על חווה והוא מוסיף גזרה על גזרה, ואומר לה גם לא לנגוע בעץ. הנחש או במילים אחרות האפשרות שאין עונש מאחורי החטא מביאה את חווה להתקרב יותר לעץ. הנחש אומר לחווה שכפי שאין בנגיעת העץ נפילה כך אין באכילה ממנו נפילה.

"ולא תגעו בו פן תמתון. מלמד שהוסיף אדם על צווי של הקדוש ברוך הוא, והוסיף על אשתו להזהירה אפילו בנגיעה, ועל זה נאמר אל תוסיף על דבריו (משלי ל ו), שעל דבר זה מצא נחש פתחון פה ואמר לחוה לא מות תמתון, והלך נחש אל האילן והרתיעו (נדנד אותו) ואמר לה כשם שאני לא מת בנגיעה. כך אתם לא תמתון באכילת פירותיו".

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת בראשית פרק ג סימן ג

 

ואחר שראתה (חשבה, שאדם לא נצטווה על הנגיעה) שאין בגזרת ה' ממש. ראתה כי הפרי הוא תאווה לעיניים כלומר החטא יש בו מתיקות מסוימת. או במילים אחרות אמת שהנכון ביותר זה לבחור בטוב אולם ישנה הנאה מעצם היכולת לבחור ויותר מזה מהיכולת לעשות נגד הרצון של משהו אחר  – כי זה טוב למאכל,  כי זה נראה טוב,  כי זה  יוסיף שכל וישכיל.  יש בכך אף מסר גדול    – אף אם דבר נראה טוב, נראה טעים, נראה משכיל – הרי  הלכה למעשה הוא עלול  להשיג דווקא תוצאה הפוכה.

כך אמרו חכמים ברמז במקום אחר:

"… אמר רבי יצחק:.. ניטל טעם ביאה (ההנאה) וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם[7]".

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עה עמוד א

 

 

ומאחר שיש תאווה יש תירוצים ונימוקים להכשיר את החטא. ולא רק נימוקים להכשר האכילה אלא אף נימוקים וטעמים וטעם נפגם בגזרה עצמה. ומיד התחילה האישה לטפול בגזרותיו של הקב"ה עד שהגיעה לומר שהוא כביכול מפחד על מעמדו. הרי שרצתה להיות בעצמה אלוהות. ואין לך בכל דור אחדים הרוצים להיות אלוהים.

מעניין שלא כתוב שהפרי היה טעים או טוב במיוחד אלא כתוב שהוא תאווה לעיניים והוא נחמד להשכיל כלומר יש מאחוריו עניין שמביא לתובנות חדשות. ומהי התובנה הזו שהבינה האישה לאחר אכילת הפרי?

נראה לומר הפרי אינו מיוחד בשום צורה משאר עצי הגן. עניינו היחיד הוא הציווי. וברגע שיש ציווי זה מעמיד כל אחד על מקומו. שבציווי עצמו ניכר מי המצווה ומי המצווה. ורק בציווי ניתן להכניע את האדם לפני בוראו ואין בעץ או בפיריו שום תועלת מלבד העניין הזה. וכשהבינה זאת האישה כבר היה מאוחר מידי שעברה כבר על הציווי ובטל טעם המצווה ואבד טעם החיים ויופיים. וברמז אמרו חכמים:

"דברים ניטלו מאדם הראשון, ואלו הן: זיוו, חייו, קומתו, פרי הארץ, פרי האילן ומאורות…"

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה יב

[7] אע"פ ששם מדובר לאחר החורבן. שמצב אדם וחווה לאחר החטא הוא כפי מצבנו לאחר החרבן.

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" חכמים למדו מפסוק זה למדו מכאן שני עניינים יפים אשר האחד עמוק מחברו. האחד, הוא דרך ארץ. לעיתים יש לאדם יתרון על חברו, והוא תלותי בו. ואין זה משנה אם זה יתרון שכלי כלכלי או מנהלי, ולעיתים חוטא השני אסור לו לראשון לרדות בו או להבהילו. אלא יכנס איתו בדברים עד שיוכיח אותו במתינות ולא בבהלה. וכך אמרו חכמים:

"ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. (למדו חכמים) אל יכנס אדם פתאום לבית חברו (אלא) ילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום (מהקב"ה) שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם…"

ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז כז

עניין שני, חבוי בתוך המילה "איכה". המילה "איכה" היא מילה בעלת  ערך מוסרי, ערכי,    במובן הדורש "חשבון נפש" שנדרש לו לאדם,  ולא "איכה"  בפרשנות הצורה "היכן אתה נמצא פיזית".

כשקוראים את הפסוק אפשר להבין כי ה' שואל את האדם היכן הוא? ואילו חכמים מניחים בסוף המשפט סימן שאלה אלא סימן קריאה איכה! דהיינו ראה היכן הייתה קודם החטא., במדרגה גבוהה מורם מכל עם, ואילו עכשיו אחר החטא ראה עד היכן ירדה מדרגתך. וכך אמרו חכמים במקום אחר:

"ויקרא ה' אלהים אל האדם, איך הוית, אתמול לדעתי, ועכשיו לדעתו של נחש, אתמול מסוף העולם ועד סופו, ועכשיו בתוך עץ הגן…" (אתמול היית הולך יחד איתי והיום בשיטתו של הנחש, אתמול ראית מסוף העולם ועד סופו והיום רק בתוך הגן).

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יט סימן ט

אדם הראשון אינו לוקח אחריות על מעשיו אלא הוא מפנה את ה' לחווה כפי שנאמר  ( בראשית ג יג) :

"ויאמר האדם  האישה אשר  נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"

יש בכך  התחמקות  מאחריות   ואף , בהתבטאות האדם, כפיות טובה  שכן למעשה האדם אינו מאשים רק את חווה אלא מאשים את  הקב"ה עצמו ("אשר נתת עמדי").   במקרה ה"טוב" זוהי רשלנות של האדם  על כי לא השגיח כדבעי על האישה ונתן לה  ליפול לפיתוי הנחש . האישה  אף היא מגלגלת אחריות אך זאת כלפי הנחש בלבד ולא כלפי הקב"ה באומרה:

            "הנחש השיאני ואוכל"       

שתי רעות ראו כאן חכמים האחת הטלת האחריות על חווה והתעלמות מהציווי אליו. והשנייה, היא כפיות הטובה של אדם הראשון שהוא אומר לה' כי בו האשמה מאחר שה' נתן לו את האישה והיא במקום להיות עזר לו, הכשילה אותו.

 

"ויאמר האדם האישה. נמצא כפוי טובה, כי לא די שניתן לו עזר כנגדו, אלא מתרעם ואומר, האישה אשר נתת עמדי" .

יצויין כי  האישה  ניחנה  ביכולת נבואה, בתבונה,  ומצליחה, אם ניתן לבטא זאת כך, לקרוא את "שפת הגוף" של הקב"ה , להעריך ואפילו "לנבא"  מה תהא תגובת הקב"ה ומה יהיה העונש  האלוקי .

ספר זה עוסק בזוגיות.  חטא עץ הדעת, החטא הקדמון מלמד אותנו מוסר השכל אף בעניין  זוגיות   – על כל אחד מבני הזוג לדעת לקחת אחריות  אישית, לנקוט משנה זהירות ביחס לבן זוגו  , לדעת להבחין מה מותר ומה אסור,  לדעת להבחין בין טוב לרע.

הפרשה     מלמדת על  בריחה מאחריות, כפיות טובה מחד  ותבונה של האישה מאידך.  כאמור האדם מאשים את הקב"ה ואת האישה "זה האישה אשר נתת  עמדי" האישה הבינה כי האשמת בן הזוג לא תועיל לה  והיא ספרה את האמת – בהטילה האחריות על הנחש. הבריחה של  האדם מאחריות מקבלת ביטוי  כחלק  ממערכת  הזוגיות  ומערכת היחסים הלקוייה שהייתה בבסיס מערכת יחסי הזוגיות  – העדר דיאלוג נכון, האשמות הדדיות, כניסה ויצירת "מוקשים" ואי פירוקם בצורה נכונה –  באופן שמתעוררת  השאלה האם הזוגיות הזו, הזוגיות ה"ראשונה"   היא   המודל  הראוי ?

מכל מקום ולסיום פרק זה –  אף לאחר החטא נתנה לאדם התשובה והאפשרות לחזור לראשיתו, ותשובה זו היא האפשרות לחזור למציאות בה ה' מתהלך שוב בגן יחד עם האדם, וזה בית המקדש.

"וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן. והתיישב בהר המוריה לעבוד את האדמה אשר לוקח משם".

תרגום יהונתן בראשית פרק ד פסוק כג

בהבט  של  מערך  הזוגיות יושם לב  כי   את האדם  גורש מגן העדן ( בראשית ג' פסוק כד)  ולא את האישה.

 

Leave a Comment

^ TOP