אגי משעול: "הטיפ הראשון שלי למשורר המתחיל זה שאם הוא יכול לברוח מזה, אז עכשיו…"

אגי משעול היא משוררת ישראלית מוערכת ואהובה, אשר פרסמה עד היום כ- 16 ספרים. אני אוהבת את שיריה, והחלטתי לראיין אותה.

מהם הטיפים שהיא נותנת למי שרוצה להיות משורר? איזו ילדות הייתה לה? הכל בראיון.

מאת: חגית רימון

 

המשוררת אגי משעול

המשוררת אגי משעול

 

פורסם שאת מעבירה את הארכיון שלך לספריה הלאומית

נכון. הספרייה הלאומית בירושלים פנתה אליי להעביר אליה את הארכיון שלי. זה אומר שאני מעבירה אליהם את כל הרכוש הספרותי שלי, כולל יומני שירה ויומני חלום.

יומני חלום?

לפני שנים כתבתי ספר ששמו "מחברת החלומות"*, וכתבתי יומני חלום.

עבדתי בלחלום. הייתי קמה בבוקר וכותבת את החלומות לפני שהשכל מתחיל לנתח אותם.
אחרי שהבנתי ששליש מחיינו אנחנו ישנים, המחשבה הזו די הממה אותי, והתחלתי להתעניין במה שקורה בזמן החלום. ניהלתי יומני חלום, וזה הגביר את החלימה. אחר כך כתבתי ספר ששמו "מחברת החלומות" *.

כל המחברות שלי, הטיוטות, ההגיגים והמחשבות, התכתבויות ספרותיות, תמונות ועוד – העברתי את הכל לספרייה הלאומית.

לא יודעת האם הייתי נותנת דברים שלי

יש בזה גם הרגשה של שיחרור. מה שהיה היה.

איזו ילדות הייתה לך?

גדלתי בגדרה, משפחה של ניצולי שואה, אני בת יחידה.
גדרה של שנות ה- 50 , 60 – אם מסתכלים על זה היום, אז כאילו זאת ילדות קשה. גרתי עם הוריי בחדר אחד עד שהתגייסתי לצבא.
היינו עניים למדי, אבי תיקן פנצ'רים של אופניים ואחר כך הרחיב את זה לחנות. כולם היו ככה, אז זה לא היה משהו יוצא דופן. אבל אם מסתכלים על זה לאחור, אז קצת היה קשה. אבל מאחר שכולם היו ככה, הייתה לי ילדות טובה.

ביקור בית / אגי משעול

עַל שֻׁלְחַן פוֹרְמַיְקָה
בְּמַחְבֶּרֶת חוּמָה נְטוּל עֵץ אַרְבָּעִים דַּף
אֲנִי כּוֹתֶבֶת:
אָגִי פְרִיד גְדֵרָה, יִשְׂרָאֵל,
אַסְיָה, כַּדּוּר הָאָרֶץ, הַיְּקוּם-

אֲבָל עוֹרֵק הָרֶגֶשׁ הַחֲלִילִי נִגַּר לִי
וּמֵי תְּהוֹמוֹ מְפַכִּים בְּהוּנְגָּרִית:
אָגִי, אַגְנֵס, אָגִיצָה, אָגִינְקָה
מָה לָךְ וּלְיַם הַשִּׁבֳּלִים שֶׁמִּסָּבִיב.

 

צפית שהמקצוע שלך יהיה קשור לשירים או שחשבת שתעסקי במשהו אחר?

מי שנולד להיות אמן, לא משנה איזה – משורר, צייר – מרגיש את זה מוקדם מאוד בילדות, עוד לפני שהוא יודע שהוא יהיה מה שיהיה. זה בא לידי ביטוי בלהיות קצת אאוטסיידר. במקרה שלי זה קשב מיוחד למילים, זה לראות דברים, מה שכולם רואים אבל קצת אחרת. לא ידעתי שאהיה משוררת, אבל הדברים האלה התקיימו בי.

בגלל שגדלתי בגדרה, לא יצא לי לקרוא כמעט כלום. גדלתי בבית בלי ספרים, העולם לא היה מקושר כמו היום, עם אינטרנט ופייסבוק. חשבתי שאני המצאתי את השירה.

גדלתי בסביבה שלא דיברו בה כמעט עברית, גם לא הוריי, ובאמת מוזר שיצאתי דווקא משוררת. זה אומר שיש תכנות כזה שלא קשור כל כך לביוגרפיה.

 

אווזים/אגי משעול

אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.
אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.
אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי
הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.
שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.

עַכְשָיו, בְּמֶרְחָק שָנִים מִן הַמִּשְפָּט הַזֶּה,
כְּשֶאֲנִי יוֹשֶבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל
עִם שְלוֹשֶת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶלִּי,
אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאוּלָי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,
הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ,

כִּי אֵין מָה שֶמְשַמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר
מֵאֲשֶר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת
עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְּפוֹרָר,
מְכַּשְכְּשִים בִּזְנָבָם הַשָּמֵחַ,
קוֹפְאִים רֶגַע דּוֹם
מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם
שֶאֲנִי מְתִיזָה עֲלֵיהֶם
מִן הַצִּינוֹר,
זוֹקְפִים אֶת רֹאשָם וְגּוּפָם
נִמְתַּח אָז כְּזוֹכֵר
אֲגָמִים רְחוֹקִים.

מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה
וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי
לִפְתוֹר.
אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,
וְתָמִיד בָּעֶרֶב
כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ,
אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה.

מתוך הספר "ביקור בית" הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009

 

מתי התחלת לכתוב? מה הנקודה שבא אמרת שבכך תתמקדי? בשביל להתמקד בכך ולא במקצוע אחר צריך אומץ, לא?

אין נקודה אחת מסויימת. זה תהליך. בהתחלה מתבודדים וכותבים יומן, אחר כך כותבים שירים למגרה, בעיקר בגיל ההתבגרות. אחר כך מתחילים לקרוא שירים.

אני זוכרת שקראתי פעם ראשונה את ספר השירים של רחל המשוררת, די נדהמתי מכך שניתן לדבר בצופן.

לקח הרבה זמן עד שיכולתי להגיד את המשפט, כששואלים אותי מה את עושה – "אני משוררת". זה היה רגע קריטי. זה רגע של התחייבות. זה משפט מחייב, אני קיבלתי על עצמי את הדבר הזה.

לענין האומץ בהתמקדות – זה בכלל לא נתון לשאלה. אין את השאלה הזו מה כדאי להיות – זה או זה או משוררת. יש שיר של שלמה זמיר שבו הוא כותב:

"השושנה סמוקה, הסלע כבד
ואני משורר. "

כלומר זה לא עניין של בחירה או החלטה. זה מה שאני. אבל אם את כבר שואלת, אז כל חיי עבדתי – הייתי מורה, מנהלת בית ספר לשירה.

השירה אינה מקצוע במובן המקובל של עבודה מ-שבע עד חמש. השירה היא הציר של הקיום. הדבר המרכזי. אבל להתפרנס אפשר וצריך גם בדרכים אחרות.

מה את עושה בנוסף?

אני מנהלת בית ספר לשירה של "הליקון", שהינה עמותה לקידום השירה בישראל. אני מעבירה שם הרבה מאוד סדנאות ומרבית המשוררים הפעילים היום היו תלמידים שלי. זו אחת הגאוות שלי שאני מעמידה דור חדש.

ספרי קצת על הסדנאות

יש מגוון מאוד גדול של סדנאות, למתחילים מתקדמים, יש גם מסלול שנתי מאוד רציני ושם אני מלווה משוררים או כאלה שבאים לבדוק אם הם משוררים או ללמוד את השפה של השירה. הרבה מאוד מתלמידי הם משוררים מאוד מרכזיים – ענת זכריה, אלי אליהו, כעת ערכתי לו ספר, מירהלה משה אלבו, אורין רוזנר, נעה שחם ורבים אחרים. מזה יש לי גאווה רבה. אני רואה את עצמי כמורה.

תמיד ידעת שאת טובה בלכתוב שירה? האמנת בעצמך? או שהיה מי שדחף אותך?

תמיד האמנתי בעצמי. יחד עם זה אני לא חיה בחלל ריק. תמיד הייתי מחוברת עם חברים משוררים, בתקופה שלמדתי ספרות באוניברסיטה היו אנשים שדעתם הייתה מאוד חשובה לי.

איך נולד אצלך שיר?

בדרך כלל מצירוף של מילים שיש ביניהן מגע חשמלי. מילים שפתאום מגרות מאוד. אתן לך דוגמא:

למשל כשקריין אומר ברדיו: "מחסום כיסופים" (בעזה), אז מי שיש לו קשב למילים שומע את זה בצורה אחרת לגמרי: משהו שחוסם את הכיסופים שלנו. לכל אחד יש בחזה משהו שעוצר את הכיסופים שלו…

משוררים שומעים כל משפט עם עוד הרבה מאוד משמעויות.

או אם את רואה בחוף הים שלט "אין מציל", אז את לא חושבת רק שתטבעי אם תיכנסי, אלא את חושבת על כך שאת לבד בעולם, שאת צריכה לשמור על עצמך… השפה נשמעת למשוררים בהרבה מאוד שכבות.

תני בבקשה טיפים למי שרוצה להיות משורר או לפרסם ספר שירה

הטיפ הראשון שלי זה שאם הוא יכול לברוח מזה אז עכשיו.

מה?? 

זו דרך מאוד קשה.

למה??

זה המשפט שאני אומרת גם לתלמידים שלי בסדנאות, כי אם נכנסים לזה, אפשר מאוד מאוד להסתבך, כי יש הרבה אנשים שכותבים אבל הם לא משוררים, ואז עוברות עליהם שנים של תסכול לשוא, והיה מוטב לעשות דבר אחר.

מה שאני אומרת זה שאם זה לא באמת צורך כבד אז לא צריך להיכנס לזה. ממש לא.

רגע, אבל את נהנית ממה שאת עושה

אבל אני גם סובלת! כל השירים שאני מקמטת וזורקת לפח כי הם לא טובים, לא לישון בלילה כי אני לא מוצאת את המילה הנכונה או כי אני לא יודעת לסיים את השורה או כי השיר לא ממריא… את יודעת איזה סבל זה?

חשבתי שאת רק נהנית בלהיות משוררת

אגי צוחקת.

נעבור לטיפ השני

לא להפריד בין קרוא וכתוב. שלא יהיה רק כתוׂב בלי קרוׂא. ואסביר:

מי שרוצה להיות משורר צריך להיות אדם משכיל בתחום הזה. לקרוא הרבה שירה טובה, קלאסיקה, לראות איך עשו את זה לפניו. להתחבר להיסטוריה של השירה. להכיר. לקרוא הרבה. לא לנתק את הכתיבה מקריאה.

וטיפ שלישי?

לא למהר להוציא מיד ספר. להבשיל. כל ההבשלה וכל עכבה היא לטובה. לעבוד לאט. יש שיר מאוד יפה – איתקה* – של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס שמתחיל בשורות: אם אתה הולך בדרך לאיטקה (הדרך של השירה) שאל כי תארך דרכך מאוד.

כלומר, הכיף הוא שהדרך תהיה ארוכה. הדרך היא החשובה. וזה משפט מאוד נכון ומאוד יפה. כי אני רואה היום אנשים מאוד ממהרים. מיד מוציאים ספר. ואחכ מתחרטים עליו. יותר טוב להבשיל לאט, לא למהר, לקרוא. כמו שאדם נכנס לחדר הוא לא מתחיל מיד לדבר. הוא מסתכל מסביב רואה מי נמצא ואז הוא אומר דברי טעם.

טיפ רביעי

מאוד חשוב לשבת כל יום. אפילו אם לא יוצא כלום. לכתוב, לשמור על רצף של התדר. לא לאבד את התדר. כמו ברדיו. לשבת עם המחברת או המחשב, לעלעל בשירים, בטיוטות, חשוב לשבת כל יום, כמו בתפילה, כשיש תפילת שחרית מנחה ערבית מדי יום… לא לחכות שהמוזה תנחת. צריך ללכת לקראתה.

 

לכתוב / אגי משעול

כְּתִיבָה הִיא הַמְּפֻתֶּלֶת בַּדְּרָכִים
לְקַבֵּל אַהֲבָה.

לִחְיוֹת בִּשְׁבִילָהּ זֶה
לַעֲלוֹת וְלָרֶדֶת בְּסֻלָּמוֹת הַמִּינוֹר
שֶׁל הַיַּלְדוּת
עִם הַבִּטְנָה בַּחוּץ
וּמִיקְרוֹפוֹן מֻצְמָד לָרַקָּה

זֶה לִגְהור עַל מִלִּים
עַד שֶׁיַּהַפְכוּ לְדֶלֶת
וְאָז לְהִתְפָּרֵץ לְתוֹכָהּ
כְּמוֹ פְרַקְטָלִים
שֶׁל בְּרוֹקוֹלִי

זֶה לְהַבְהוֹת תָּמִיד עֵינַיִם
מֵהַדּוּ אֶל הַתְּלַת מֵמָד
עַד רִיצוּד אוֹתִיּוֹת
הַקָּדוֹת זוֹ לְזוֹ בַּעֲנָוָה שֶׁל זְמָן
כְּלַפֵּי הַנֶּצַח

לִחְיוֹת בִּשְׁבִילָה זֶה
לִנְשֹׁר מִן הַשָּׁמַיִם
עִם זְנַב שָׁבִיט זוֹהֵר
כְּמוֹ מִשְׁאָלָה
שֶׁל אַף אֶחָד.

 

מה חסר לך?

(אגי צוחקת.)

הדהמת אותי עם השאלה. האמת היא שאני מודה לאלוהים על כל מה שיש לי. באמת. אני לא חמדנית.

מה יש לך בשפע?

יש לי הרבה חיות, אני צמחונית, אני גרה בטבע, מוקפת בשני ילדיי ובנכדיי שגם הם חיים בכפר מרדכי. תודה לאל אני מודה על כל מה שיש לי.

להיות משוררת זה אומר שאת חשופה? חושפת את רגשותייך? זה לא קשה?

ממש לא. אני לא מרגישה חשופה. השירים שלי הם לא היומן שלי. הם אמנם מתחילים ממני אבל הם יכולים ללכת לכיוונים אחרים, גם דמיוניים. שיר זה לא מסמך. וחשוב מזה זה שכמשוררת אני משתמשת בעצמי להיות עד כדי כך אני, שאהיה גם את. זאת אומרת למצוא בתוך עצמי את האוניברסלי, את המשותף בין בני אדם. אחרת למה שיקראו אותי? אנחנו מחפשים את עצמנו כשאנחנו קוראים שירים.

אם מישהו קורא שיר שלי ומגלה שם את עצמו באופן שאולי לא חשב עליו קודם, זה ה-דבר.

הענין של "חשופה" כלל לא עולה על הפרק כי אני לא לוקחת את עצמי אישית בכתיבה. מי שמטיל צנזורה על יצירה – אי אפשר ליצור עם צנזורות. אין דבר כזה.

מה צריך כדי להיות משורר טוב?

זה להיות משורר טוב. צריך הרבה מחוייבות. זה משהו מאוד מחייב. וגם עניתי על זה בטיפים.

יש לך איזו שאיפה? חלום?

אני עובדת עכשיו על ספר מסות על ענייני כתיבה. 3 מסות כבר פורסמו ב"הארץ". כרגע החלום שלי שאצליח לסיים את הספר הזה.

מה גורם לך לשמחה?

לשחות, לנגן על אקורדיון ויום שנכתב בו שיר זה כמובן שמחה גדולה. זה הדבר הראשון.

 

 

 * אגי משעול, קטע מתוך "מחברת החלומות"

http://www.dreamtheory.org/?page_id=526

 

* אִיתָקָה    (אי ביוון)
קוֹנסטנדינוס קוואפיס
תרגום (מאנגלית): תלמה אליגון-רוז

בְּהִתְכּוֹנֶנְךָ לַמַּסָּע לְאִיתָקָה
עָלֶיךָ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁתְּהֵא הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
גְּדוּשָׁה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת וּבַחֲוָיוֹת
הַקִּיקְלוֹפִּים, הלַייסְטְרִיגוֹנִים וּפוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵף
אַל תֵּחַת מֵהֶם.
לֹא תִּמְצָא כְּמוֹתָם בַּדֶּרֶךְ
לוּ רַק יִהְיוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשְׂגָּבוֹת וְנִבְחָרוֹת
וְרֶגֶשׁ יִפְעַם בְּגוּפְךָ וּבְרוּחֲךָ.
הַלַיְיסְטְרִיגוֹנִים וְהַקִּיקְלוֹפִּים וְרַעֲמוֹ שֶׁל פּוֹסֵידוֹן
לְעוֹלָם לֹא תִפְגְּשֵׁם,
אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה נוֹשֵׂא אוֹתָם בְּתוֹךְ נִשְׁמָתְךָ,
אֶלָּא אִם נִשְׁמָתְךָ תַּצִּיבֵם בְּפָנֶיךָ.

עָלֶיךָ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁתְּהֵא הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
שֶׁתַּעֲבֹר הַרְבֵּה בְּקָרִים שֶׁל קַיִץ
בָּהֶם בְּשִׂמְחָה וּבְתַעֲנוּג תַּעֲגֹן בִּנְמֵלִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בִּקַּרְתָּ בָּהֶם.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּתַחֲנוֹת מִסְחָר פֶנִיקִיּוֹת
עָלֶיךָ לִרְכּשׁ סְחוֹרָה מֻבְחֶרֶת
אֵם הַפְּנִינָה, אַלְמֻגִּים וְעִנְבָּרִים
וּבְשָׂמִים נוֹתְנֵי מֹר מִכָּל סוּג וּמִכָּל מִין
כְּכָל שֶׁתַּשִּׂיגֵם, אֶת אוֹתָם בְּשָׂמִים חוּשָׁנִיִּים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּעָרֵי מִצְרַיִם הָרַבּוֹת
לִלְמֹד וְשׁוּב לִלְמֹד מֵאֵלֶּה שֶׁיּוֹדְעִים.

תָּמִיד תִּהְיֶה אִיתָקָה חֲקוּקָה בְּרוּחֲךָ
לְהַגִּיעַ לְשָׁם זֶהוּ גּוֹרָלְךָ
אַךְ אַל תָּחִישׁ כְּלָל אֶת הַמַּסָּע
מוּטָב שֶׁיֶּאֱרַךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
הֱיֵה זָקֵן דַּיְּךָ כְּשֶׁתַּעֲגֹן בָּאִי
עָשִׁיר בְּכָל מָה שֶׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ
בְּלִי לְצַפּוֹת שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ מֵאוֹצְרוֹתֶיהָ.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ אֶת הַמַּסָּע הַמֻּפְלָא
בְּלִי אִיתָקָה לֹא הָיִיתָ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ
עַכְשָׁו לֹא נוֹתַר לְאִיתָקָה דָּבָר בִּשְׁבִילְךָ.

עֲנִיָּה כְּכָל אֲשֶׁר הִנָּה
לֹא הוֹלִיכָה אוֹתְךָ אִיתָקָה שׁוֹלָל
עִם כָּל שֶׁהִשְכַּלְתָּ, עִם כָּל הַנִּסָּיוֹן שֶׁצָּבַרְתָּ
תּוּכַל לְהָבִין עַתָּה, אֶת מְלֹא הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל אִיתָקָה.

 

Leave a Comment

^ TOP