מוחמד – סיפור קצר על אהבה, פרידה ומה שביניהן

מוחמד 29/12/2013

love3

 

אהלן, אני מוחמד. כן, מוחמד. כבר אתם מתחילים לזוז בכסא באי נוחות. עוד מעט תבדקו אם יש איזה חומר נפץ לידכם. אז לא. בתיק שלי יש רק ארנק, מפתחות וכל מיני ניירות. אין סיכוי שאפגע בחיים שלי כדי לפגוע בכם. ובעצם, אני לא רוצה לפגוע בכם. מה פתאום שאעשה דבר כזה. גם כשאני כועס, גם כששוטרים עוצרים אותי מתי שהם רוצים, איפה שהם רוצים, מעולם לא חלפה לי בראש המחשבה לפגוע ביהודים. לא. נולדתי בבית שבו אפילו את הג'וקים אבא שלי לא היה הורג. הוא היה מצליח לתפוס אותם, והחזיר אותה לגינה. גדלתי במקום שאף אחד מכל לא שמע עליו – רח'מה. זהו כפר שנמצא מצפון לירוחם. אין שם תשתיות. אין חשמל ואין מוסדות חינוך. כן כן, ככה גדלתי. אני וכל המשפחה שלי. כמו לפני מאה שנה. אם אתם לא מאמינים, בואו ותראו במו עיניכם. כן, ברור לי שלא תבואו, ממש מעניין אתכם כבר רח'מה והמשפחה שלי.

אמא שלי התחתנה עם אבא שלי כשהייתה פחות מבת 17. ככה כולן התחתנו אצלנו. כל הדודות שלי ובנות המשפחה התחתנו בגיל 16-17. מי שהגיעה לגיל עשרים לא נשואה, וואי וואי מה שעשו לה. הייתה אחת מהמשפחה שלי, מרסאוואת, שכל הזמן רצו לשדך לה גברים. כבר מגיל 16. והיא לא הסכימה. התמרדה. אז היא הגיעה לגיל 17, והציעו לה את עיסא, נהג משאית שהיה אז בן 32, היה לו שיער שחור שחור ושפם עבה ושחור. השן הקדמית שלו הייתה חסרה ושאר השיניים שלו היו צהובות מהסיגריות שהוא עישן כל היום. מרסאוואת אמרה לא. ניסו לשכנע אותה, ואחר כך גם איימו עליה, אבל היא לא הסכימה. אבל ההצעות לחתן אותה לא פסקו. כל כמה חודשים הציעו לה גבר אחר. פעם הציעו לה את ראמי, רואה חשבון בן 26. דווקא נחמד ונאה. אבל היא סירבה. ואחר כך את נאסר עבדול עביד, עורך דין עשיר, ושוב היא לא הסכימה. מרסאוואת גרה לידי, עד שעברתי לתל אביב לפני חמש שנים. היא שיתפה אותי במה שעבר עליה. היא בכתה בפניי כל כך הרבה פעמים. אמרה שהיא לא עומדת בלחץ שמפעילים עליה ההורים שלה. סיפרה לי שהיא רוצה ללמוד, להתפתח, שהיא לא רוצה להתחתן כבר עכשיו, אלא עוד כמה שנים. פעם אחת היא אמרה לי שהיא שואלת את עצמה שאולי היא לסבית, כי היא לא התאהבה בשום גבר, ואני אמרתי לה מה השתגעת?? אוי ואבוי אם את לסבית. לא יכול להיות שאת כזאת. ומאז היא לא אמרה לי מילה בנושא הזה.

אני כבר חמש שנים גר בתל אביב. לפני ארבע שנים מרסאוואת נעלמה, וכמה שחיפשו אחריה, לא מצאו. העלו כל מיני השערות, שאולי רצחו אותה, אללה ירחמו, או שאולי היא ברחה… אין לי מושג מה קרה לה. ואני כל הזמן חושב עליה. ויש לי גם את העניינים שלי. אין לי כוח שכולם מסתכלים עליי כאילו אני סוג ז'. למדתי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל עד שקיבלו אותי לסטאז', יצאה לי הנשמה. מזל שהתקבלתי בסוף למשרד של שלייזנברג ושות'. אלון, בעל המשרד, ממש הציל אותי. כי כבר התייאשתי. הוא באמת מתנהג אליי עשר, אבל הבעיה היא לא הוא, אלא הלקוחות. כשאני נכנס לחדר הם מחייכים אליי ונחמדים, אבל אחרי שאני אומר להם איך קוראים לי, החיוך שלהם נתקע בפרצוף. הם לא קולטים מיד שאני ערבי, ומופתעים כששומעים שאני מוחמד. ולא נעים להם להגיד משהו בנושא, אבל כל כך הרבה פעמים הלקוחות פנו לאלון וביקשו שעורך דין אחר ייצג אותם במשפט ויעזור להם. פעם הייתי נעלב עד עמקי נשמתי. היום זה כבר לא מזיז לי. אבל בעצם, זה לא בדיוק נכון. אני עדיין נפגע מזה. כי אני משקיע במשרד את הנשמה שלי. קורא כל יום עד הלילה פסקי דין, ואני ממש טוב בלעזור ללקוחות. אבל בכל שבוע יש לקוח שמבקש שעורך דין אחר יטפל בתיק שלו. לפעמים הם נותנים כל מיני תירוצים שקריים, ולפעמים הם אומרים את האמת. ואני מבין את אלון, שעושה מה שמבקשים ממנו. כי זו הפרנסה שלו. וגם שלי.

אני מרגיש מבולבל. לפעמים אני לא יודע בדיוק מי אני, ולאן אני שייך. כשאני בא לבקר את ההורים בכפר, אני מרגיש שהגעתי למדינה אחרת שאין לי קשר אליה. אמא ואבא משתגעים מזה שעדיין לא התחתנתי. הם כל הזמן לוחצים עליי בכיוון ומנסים לשדך לי כל מיני בנות מהכפר. אבל איפה, אף אחת מהן לא מושכת אותי. לא הבגדים שהן לובשות ולא העובדה שהן לא למדו באוניברסיטה ובקושי יצאו מהכפר. וכשאני בתל אביב, אני מרגיש שכל הזמן נועצים בי מבטים. למשל כשאני מזמין קפה בארומה, ובמיקרופון אומרים מוחמד, אני קולט את האנשים מסתכלים עליי, ואחר כך אני מרגיש את הפחד של חלק מהם, איך שהם בוחנים אותי, ומסתכלים על תיק הגב שלי. חוששים שאולי טמונה בו פצצה שעוד מעט תהרוג את כולנו.

כן. אני מוחמד ואני לא נביא. ואין לי מושג מה יהיה איתי בעוד כמה שנים. בעצם, יש לי כיוון. אני מקווה שבקרוב אמצא אישה ונתחתן ונוליד לפחות שלושה ילדים ונגור בבית נחמד במרכז הארץ. אבל זה בכלל לא פשוט החלום הזה. לפני שנה הלב שלי נשבר. והוא עדיין סדוק. מנופץ. הייתה לי חברה, מיכל, האהבה הגדולה של החיים שלי. אהבתי אותה יותר מאשר את עצמי. רציתי לחיות איתה כל החיים שלי. לעשות איתה ילדים. לאהוב אותה עד יומי האחרון. לתת לה את ליבי. לעשות ממנה מלכה. מיכלי שלי. כמה אהבתי אותך. ועדיין אני אוהב. אוהב. אוהב. אוהב!! אין יום שאני לא חושב עלייך מיכלי. לולי שלי. אהובתי. כן. אני יודעת שאהבת אותי. ואולי את עדיין אוהבת. אבל לא יכולת להתמודד עם הלחץ של המשפחה שלך. נכון. זה לא פשוט שכל המשפחה מפעילה עלייך לחץ להיפרד ממני. כאילו הייתי חייזר. אוייב. מישהו שבא לפגוע בך. עמדת בלחץ הזה בשנתיים הראשונות. הדפת אותם מעלייך והתעלמת. אבל בסוף נשברת.
אני מבין אותך לולי. אני מבין. אבל מאז שנפרדת ממני וביקשת שלא אתקשר אלייך יותר, אני נושם, אבל לא חי. העצב התיישב לי בלב ומסרב לצאת ממנו. כן, אני יוצא לפעמים, שותה קצת כדי לשכוח אותך, ולו לשעה שעתיים, אבל את כל הזמן מופיעה מולי. הפנים היפות שלך. המלאכיות. טוב הלב שלך. הקול המתוק שלך. שגורם לי להינמס. אני לא מצליח להירדם בלילות. איך אפשר, בלי החיבוק שלך? את כל הזמן באה אליי בחלומות, מדברת איתי, מלטפת לי את הפנים, אומרת לי שיהיה בסדר, ואז אני מתעורר באמצע הלילה והמיטה ריקה. ואני בוכה כמו ילד בן חמש שאיבד את אמא שלו.
לפני שבועיים פגשתי מישהי נחמדה שפנתה למשרד. אחת הלקוחות. צופיה. כשדיברתי איתה ניסיתי להסתיר את המבטא שלי והשתמשתי במילים גבוהות. ובאמצע הפגישה היא הציעה שניפגש לקפה וביקשה את מספר הנייד שלי. אבל כשאלון נכנס ואמר לי: "מוחמד, נו, יש סיכויים לזכות בתיק הזה?" קלטתי את ההלם בעיניים שלה. מיד הפכת לעניינית. דיברת מהר. כבר בקושי חייכת. ואני הבנתי. אין לי שום סיכוי איתך. מוחמד הערבי לא מתחבר עם צופיה היהודיה. אבל אני לא מאבד תקווה. אני אמנם בתקופה הכי עצובה בחיים שלי עכשיו, אבל אני יודע שיבוא יום ואהיה יותר שמח.

Leave a Comment

^ TOP