מָנִיפֶסְט מיומנה של נפגעת שמתחבטת, נלחמת על זכותה לאהבה

מאת: ליאת בן דור

wom

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית. הנה עוד שיחה שקיימה ליאת עם אישה שנמצאת במרכז

תמיד שמעתי על נשים שבוכות בגלל אהבות לא ממומשות, ראיתי בסרטים… כיום אני במצב הזה, האהבה שלי גרה רחוק ממני, אהבה חד צדדית, אהבה כואבת, מתסכלת, אהבה שאני כל כך מייחלת להתפתחותה, הצלחתה ולא מצליחה לגרום לכך שזה יקרה.
שנים רבות הייתי כבויה, היה קשה לי לממש את הנשיות שלי, תמיד ידעתי שזה בגלל שאני נפגעת תקיפה מינית ולכן הנשיות שלי מוקפאת, אז למה עכשיו כשהגוף שלי סוף כל סוף מתחיל להגיב, מתחיל להשתחרר מעט מכל אותן עכבות, אני בקשר כל כך מאכזב ?

כיום אחרי השינוי שעובר עלי, בעקבות טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית, אני מסוגלת להצהיר בקול על אהבתי, פשוט לעמוד ולומר "אני אוהבת אותך". הצרה שבמקום שאקבל חיזוקים על ההישג, על ההתקדמות, התפתחות שחלה בי, רצה הגורל שאהיה בקשר כל כך מאכזב, מתיש, מכאיב.

קלישאות מהנוסח של 'נפלאות דרכי האהבה' או 'האהבה לפעמים עיוורת', לא פועלים עלי, אני פשוט לא מצליחה להבין איך זה קורה לי ולמה ?

במשך שנים רבות יחסי מין לא עניינו אותי, הטראומה שחוויתי כשהותקפתי מינית גרמו לי שאחסם, שלא אמצע עניין בסקס.
להתחתן התחתנתי, כי זה אקט נורמטיבי, קרה בגלל לחץ המשפחה, אבל כלל איני בטוחה שנהניתי מיחסי המין שלי עם בעלי, עשיתי את המחויבות שלי כאישה, אשתו, ילדתי ילדים, אבל לא נהניתי במיוחד מהעניין, והנה עכשיו כשהטיפול עוזר לי, אני בקשר כל כך מתסכל, קשר שגורם לי לבכות המון.

הזנחתי את עצמי ואת בריאותי מרוב תסכול, העדר גילויי אהבה ממושא אהבתי גורמים לי לחפש תחליף, לרצות את חסרון הגוף והנפש, לחפש כל הזמן משהו מתוק, כך שהשמנתי וזה עוד יותר מתסכל אותי ומעציב.

אומרים שאני אישה יפה, אז מה זה עוזר לי אם בשנה האחרונה, מאז שאני בקשר הזה עליתי עשרה ק"ג של תסכול?
ימים רבים אני מנסה לברר עם עצמי למה אינני מתנתקת מהקשר הזה, מה הוא בעצם נותן לי? אך לא מצליחה להגיע לתשובה חד משמעית.
היו פעמים שחשבתי, האמנתי שאני נשארת בקשר הזה משום שהוא פתח ופיתח אצלי את הנשיות, עורר בי עניין וחשק ליחסי מין, מה שלא היה במיוחד בעבר.
הגוף שלי צמא לאהבה, לחום, לחיבוק וזה לא מתממש, לא קורה.
לא אחת פשוט ישבתי, כהמלצת המטפלת שלי, ועשיתי טבלת פלוסים ומינוסים, ותמיד יצא שרשימת המינוסים בקשר הזה גדולה בהרבה מזו של הפלוסים ובכל זאת אינני מוצאת את הכוח, האומץ, היכולת לקום ולעזוב את הקשר הזה, למה ? למה אני מעוללת לעצמי את זה?
יש לי את כל הסיבות לראות במו עיני שאין עתיד לקשר הזה, שאין סיבה להתעקש ולשמור עליו ובכל זאת אינני עושה כלום, יושבת ומחכה שהשינוי יבוא מהמצד שמעבר.
אני יותר מבטוחה שמושא אהבתי יבגוד בי, אינני מצליחה להבין אם כך מה אני עושה לעצמי, למה אינני הולכת עם האינסטינקטים שלי, שאומרים לי שלעולם לא אקבל מהקשר הזה את מה שאני כל כך מתאווה לו, זוגיות נינוחה.

אני פשוט מתעללת בעצמי ובגופי, כאילו לא הספיקה לי ההתעללות הנפשית/מינית שעברתי .
יש פעמים שלאורך כל היום הראש שלי חושב רק על זה, יש שאני הולכת לישון ומבקשת מה' שיעשה למעני, שיגרום לרצון שלי באהבה להתממש.
זה כבר הפך להיות מגוחך, הגעתי לטיפול כדי לטפל בהיותי נפגעת מינית והנה בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי מדברת עם המטפלת רק על האהבה המאכזבת הזו, על הכאב, הבכי, מספרת לה על מיליוני אי ההבנות שיש בקשר הזה, יש שאני מרגישה בתוך מבוך, במלכוד שגוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות ודמעות.
אני רוצה להיות כבר מאושרת, לחוות אהבה ויחסים תקינים, גם לי מגיע, אני ראויה לאהבה אחרי שגופי ונפשי עברו את הנורא מכל.
ימים רבים אני יושבת לבד בבית ומרגישה מחנק מעצם העובדה שהייתי רוצה להיות חבוקה, נאהבת ע"י מושא אהבתי וזה פשוט לא קורה.
מה אני צריכה לעשות, איך אני יכולה לדעת אם לקום וללכת, איך אדע שזה הצעד הנכון ושאיני נחפזת, שלא ארגיש שאני לא נותנת צ'אנס וזמן לקשר הזה?
רופא המשפחה מזהיר אותי ואומר שההתדרדרות הגופנית שלי עלולה להיות בלתי הפיכה, אז למה, למה אני לא קמה והולכת, עוזבת את מה שעושה לי רע?

 

Leave a Comment

^ TOP