אהובה – סיפור קצר על המורה אהובה שאינה אהובה

מאת: חגית רימון

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

 

היי ערב טוב לכם אני אהובה. המורה אהובה. ולא, אני לא אהובה. אני יודעת שהתלמידים שונאים אותי. כולם חוץ מאודי, שכל כך אוהב ללמוד תנ"ך. אבל כל השאר מדברים עלי מאחורי הגב שמשעמם להם בשיעורים שלי ושאני קשוחה ורעה. גם בעלי אומר לי שאני קשוחה מידי ולא מספיק חמה איתו. ואולי הוא צודק. אין לי מושג.

אני מרגישה חוסר אהבה טוטאלי מהאנשים סביבי. ובאמת שזה כואב לי. כל כך כואב לי שאיני יודעת מה לעשות.
אני מנסה ככל יכולתי להיות נחמדה. להקרין חום. אבל קשה לי. אני לא מסוגלת. גדלתי להורים ניצולי שואה שהסתובבו בבית ממורמרים ועצובים. הזכרונות הקשים היו אצורים בליבם, והם לא שיתפו אותי בכלום מעברם. והאמת היא שמעולם לא שאלתי אותם. לא דיברנו בכלל על רגשות. הם שמחו שהייתי תלמידה טובה, ודאגו לכל מחסורי הפיסי. שלחו אותי לחוגים. אבל היה לנו בבית שקט מקפיא רוב הזמן. גם בארוחות המשפחתיות שלנו רוב הזמן שתקנו. הם ואני. לפעמים ניסיתי לערב אותם במחשבותיי אבל הם בקושי התעניינו. היו כל כך סגורים. אז התחלתי לדבר עם עצמי. מונולוגים שלמים התרוצצו לי בתוך הראש במשך כל ילדותי וימי נעוריי.

על האהבה הראשונה שלי לגדי מעולם לא סיפרתי להם. נפגשתי איתו בסתר, כי הם לא הירשו לי כמעט לצאת מהבית. כל כך דאגו לי. היו מחכים לי בסלון עד שהגעתי הביתה. ואסרו עלי לחזור אחרי חצות. הרומן שלי עם גדי היה קצר. יצאנו רק חודשיים, ויום אחד ראיתי אותו בהפסקה עם סיגריה ביד, מנשק את אירית, החברה הכי טובה שהייתה לי. וזהו. נגמר הרומן. לא משנה. עבר מאז כל כך הרבה זמן. כשלמדתי באוניברסיטה חינוך פגשתי את חיים, ואיתו התחתנתי. כל כך רציתי ילדים, ולברוח מהבית השקט שלי. רציתי לשמוח. הבטחתי לעצמי שכאשר אעזוב את הבית אהיה יותר שמחה. פחות סגורה. שיהיו לי חברות. ואצא יותר לבלות. אבל זה לא כל כך קרה. אני שותקת הרבה עם חיים. יש בי עצב מתמשך. שלא יוצא ממני. עצב כבד כזה. שרק כאשר ילדתי את יואב וגילי העצב יצא ממני. אבל לזמן קצר.

אני כבר בת חמישים ואחת. בשבוע הבא חמישים ושתיים. נשואה כמעט שלושים שנה. נשואה בלי אושר. המילה הזאת, אושר, אינה ישימה עבורי. אני רק קוראת עליה בספרים. אבל לא ממש מצליחה להרגיש אותו. בעבודה אין לי שום חברה. ובכלל יש לי אולי חברה אחת, וגם איתה אני מדברת בקושי פעם בשבוע. קשה לי להיפתח. אני מתביישת. מרגישה נבוכה. קשה לי כשיש כמה אנשים בחדר. אני נסגרת. שותקת. אני מחייכת מעט. למרות שהייתי שמחה לחייך בהרבה יותר. אני כל כך מקנאה באנשים שמחים. כשאני רואה אדם צוחק, אני רוצה לבקש ממנו שילמד אותי איך. שילמד אותי להרגיש שמחה. מדוע איני יכולה? כמו הקלישאות, יש לי הכל. בעל נחמד. באמת שחיים בסדר. אין לי אפילו טענות כלפיו. נכון, אנחנו כבר בכלל לא עושים סקס, אבל זה לא רק בגללו. גם אני לא רוצה. אני לא נמשכת אליו. אין בי תשוקה. לכלום. אפילו תחביב אין לי. פעם ציירתי אבל עזבתי את זה. וכן, יש לי את הילדים, שהם הדבר הכי יקר לי בחיים ועליהם אני מודה לאלוהים. אבל אפילו כשאני איתם הלב שלי לא שמח. אנחנו גרים בדירה נחמדה בהרצליה. ארבעה חדרים וסלון גדול. ואפילו עשינו שיפוץ מקסים לפני שנתיים. ועדיין. יש לי ענן אפור בלב. לפני כמה שנים הלכתי לפסיכולוגית, אבל אפילו מולה הרגשתי מבוכה לספר לה על הילדות שלי ועל מה שאני מרגישה. אז הפסקתי. אין לי שום חלום. שום ציפיה לכלום. אני אפילו לא יודעת מה יכול להסב לי אושר. אולי פרוזאק יכול לעזור לי? אולי אחזור לצייר? אולי אכתוב קצת, ולפחות אוציא את רגשותיי על הנייר. אני לא יכולה יותר לחיות עם העננה הזאת. אני רוצה כבר להרגיש שימחה. ואני מבטיחה לעצמי שמעכשיו אעשה הכל כדי להרגיש אותה.

 

Leave a Comment

^ TOP