עמליה. סיפור קצר 

מאת: שירה דסקל

התמונה להמחשה בלבד.

התמונה להמחשה בלבד.

אחרי הלידה של הילה שקעתי בדכדוך מדומדם, קרוסה במיטה בחלוק, טבועה בנמנום מלוחלח. עוזי אמר 'מוכרחים עזרה'. שמעתי אותו מדבר, מילה כן מילה לא כל-כך, ושקעתי בשינה טרופה. אחר-כך הגיעו סטודנטיות שחיפשו הכנסה. בילו בישיבה בסלון מהלך אחר-צהריים אחד. באו והלכו. הילה כנראה לא הפסיקה לבכות. ערמות כביסה, בקבוקים מלוכלכים והמילים הדוקרות של עוזי, כנראה הבריחו אותן. הלילות החריפו את האפרוריות ששקעה בפניו. עשרה שבועות מהיום שהגיחה הילה מהבטן שלי, ירוקה וצורחת, עדיין שכבתי דמומה במיטה. קצוות החלוק הלבן האפירו. הבכי של הילה קלש, אבל לא גווע. טורדני כמו טפטוף מונוטוני, מוציא את עוזי מהדעת. ואז הגיעה עמליה. רק ביום השלישי הבחנתי בצל המגושם שלה. אבל לא התנועה המגושמת לכדה את תשומת-הלב שלי. נדרכתי כשצלילים שבקעו מחדר האמבטיה חלחלו אלי בסמיכות צמיגה. פכפוך מים וגרגור. גרגור ממולמל, מתגלגל, שבע-רצון. בערב כשעוזי הגיע שמעתי לחשושים ליד דלת הכניסה במבוא. הדלת נסגרה בשקט. חזרתי לישון.

למחרת הגחתי מחדר השינה וחמקתי למקלחת, נועלת בשקט את הדלת אחריי. עמדתי תחת זרם מים פושרים דקות ארוכות, מקציפה את הגוף והשיער. אחר-כך עטפתי את עצמי במגבת נקייה וישבתי על שרפרף מוגבה מול מראה שעוזי התעקש פעם לסחוב כל הדרך מוונציה. הברשתי את השיער מניחה למגבת לגלוש. הגוף, הפלא ופלא, חזר לעצמו. רק הפנים שקועות. פיזרתי קרם לחות ונגיעות איפור. עכשיו אני כמעט אני. רוצה לחזור לישון. אבל בחוץ ישנה פולשת. סובבתי חרש את המנעול ופתחתי את הדלת. בכניסה לחדר השינה הלם בי ריח רענן של כביסה, מישהו הניח מצעים נקיים במיטה. זחלתי תחת השמיכה הריחנית ושקעתי בשינה שלווה. למחרת חמקתי שוב אל המקלחת. כשיצאתי מעדתי לכיוון המטבח בג'ינס וטי-שירט כחולה. עמליה גחנה על השיש, גבה הרחב מופנה אלי. בהיתי בה רגע, ואז, בדיוק כשעמדתי להימלט, הסתובבה. תלתה בי מבט ירוק, מחויך ושאלה בחום 'איך את?'. המשכתי לבהות בתלתלים הרכים החומים שגלשו סביב הכתפיים המוצקות שלה, בעיניים הירוקות ובפה המלא החושני שהפנט אותי רגע. עמליה ניערה את ההילה החומה שריחפה סביב הפנים השחומות שלה ואמרה ברוך 'שבי איתי, הכנתי לך משהו מיוחד'. ישבתי, כי לא יכולתי אחרת. שאלתי בקול סדוק 'איפה הילה'. עמליה הגישה צלחות ריחניות ואמרה 'נרדמה, המתוקה הקטנה'. פתאום העבירה לשון וורודה על השפה העליונה ויכולתי לראות איך הזרועות החסונות הללו מחבקות את הילה. נמלאתי קנאה. וצורך. בחיבוק, בנשיקה. כשעוזי הגיע כבר עצמתי עיניים במיטה. לא ישנתי, אבל לא רציתי שיידע שאני ערה. חשבתי על עמליה. על העיניים הירוקות החתוליות שלה. ונרדמתי מלאת ציפייה. לבוקר. אליה.

חודש עמליה איתנו. בשבוע שעבר חזרתי לעבודה. כשאני מגיעה הביתה בשלוש מחכה לי ארוחת צהריים חמה. ועמליה. הילה מחייכת אלי ואני מחבקת אותה. לעמליה והילה יש שפה משלהן. עמליה מדברת אליה בלחש, והילה מגרגרת לעומתה. עמליה צעירה ממני בשש שנים אבל מטפלת בי כאילו הייתי ילדה. אני מתמסרת לטיפול האימהי שלה. גם הילה. רק בלילה, בחושך הסמיך הפרטי שלי, תחת השמיכה, עמליה משילה את הבגדים וניצבת מולי עירומה. אני מניחה לה להעביר ידיים דוביות על השיער שלי, על הצוואר, על הכתפיים, להחליק אותן מטה ברכות לאורך הצלעות והמותניים. בלילה הראשון בו פרצה מתוך החושך אל הערות הקודחת שלי תחת השמיכה, הנחתי לה להגיע רק עד שם. אך בלילות האחרונים האצבעות החלקות והחמות שלה יורדות מן המותניים מטה, מלטפות את האגן, ומשם לבין הירכיים. עוזי בשלו, ישן לידי במיטה, ועמליה בשלה. יום רודף יום ושבוע שבוע. עוזי ישן לידי ועמליה אצלי בראש ובין הרגליים. מיום ליום עמליה יותר ויותר מסעירה, בלילות אני דוחפת ידיים בוערות לתוך התחתונים מתחת לשמיכה.

שישי אחד בבוקר עוזי מעז ואומר 'בואי ניסע קצת, נטייל, נקנה לך משהו נחמד' הוא אורז את הילה ואותי ונוסעים. בדרך חזרה אנחנו נכנסים לקניון, סביבנו המון אדם צבעוני. מכירות סוף עונה, החנויות הוציאו סחורה החוצה. עוזי לוקח אותי מדוכן לדוכן. 'תמדדי' הוא דוחק בי. אני קונה מכנסיים, חולצה ושמלה. בגלל עמליה. אותו לילה שולח אלי עוזי ידיים מהוססות. אני לא דוחה אותן. אלה לא הידיים שלו, אלה הידיים של עמליה שמלטפות אותי לילה לילה. רק כשהוא בתוכי אני מקיצה. מתכווצת. מרפה. נותנת לו. ביום ראשון בבוקר אומרת עמליה בהתפעלות 'איזה חתיכה' ומוסיפה בקריצה 'לכבודי?'. כן, אני רוצה להגיד לה. אבל יוצאת מהבית שתוּקה.

שמונה חודשים אחר-כך עמליה ליוותה את הילה אל הגן. שבועיים ישבה איתה שם בוקר בוקר עד שהילה הסתגלה. הגננת אמרה לי 'הילה חברותית באופן יוצא מן הכלל, מאוד מפותחת לגילה'. לפני שעזבה השאירה עמליה בית מצוחצח וסירים מלאים על הכיריים במטבח. הריח הנקי שלה זרם אלי מכל פינה. אותו יום נשארתי בבית. אחר-הצהריים יגיע עוזי, בדרך הביתה יאסוף את הילה מהגן. ממחר בבוקר אחד משנינו ייקח אותה לשם. ליוויתי את עמליה לדלת ועמדתי ממוסמרת מולה. המותן שלה במרחק נגיעה. ברור. היא תיכף תצא מהדלת ותמשיך מכאן הלאה.
בעיניים הגדולות הירוקות שלה הבהב חיוך חם, וכבר עמדה לסגור את הדלת אחריה-
'עמליה' אמרתי בקול שנוק 'תודה'.

 

Leave a Comment

^ TOP