י' היקר מספר: חיי עם אשה לקוית שמיעה 

מאת: לירית

לפני שנים רבות מאוד, בימי הרווקות הבודדים, בלי הצלילים והצלצולים, שאלתי את עצמי: מי יהיה לבסוף בחיר הלב שלי? האם הוא יהיה אדם שומע, או לקוי שמיעה? לא נתתי עדיפות לבחירה בכיוון כזה או אחר. היה לי חשוב יותר, מי יהיה האדם שיעניק לי את ההרגשה, שאתו אני רוצה לחיות חיים משותפים לאורך ימים, בהבנה, בכבוד, באהבה. חשבתי שהסיכוי שלי גדול יותר אצל לקויי שמיעה, אך לא שללתי ניסיונות להכיר גם בחורים שומעים.

עד שבאפריל 1996, בערב קריר במיוחד לעונת האביב, זכיתי להכיר בחור לבוש בחולצה ירוקה, שעמד בביישנות על סף הדלת במשרד בו עבדתי, אחרי שמצא לפי הוראותיי חלון גדול ובו וילון ונציאני ורוד. זה היה ערב מהוסס מטבעו, בבית קפה קטן ונשכח, אך שקט ונוח לשיחה.

מאז, חיינו השתנו לנצח.

היום, בגיל ארבעים ושבע ("וחצי"), נשוי באושר, כך הוא מבקש להדגיש, אני מעניקה לו במה, לספר ולשתף על הקשר הזוגי הזה מנקודת ראותו, זו של אדם שאינו נזקק לכל עזרי שמיעה.

טרם שהכיר אותי, הוא מספר, הוא הכיר שתי בחורות לקויות שמיעה. טרם ההיכרות אתן הוא סבר שלקות שמיעה היא כמו לקות ראייה: מרכיבים מכשירי שמיעה בדיוק כפי שמרכיבים משקפיים. אך מתוך ההיכרויות אתן הוא כבר החל להבין, שהדברים אינם כה פשטניים: הקושי המגיע עד לרמת אי יכולת לדבר בטלפון, התסכול כאשר לא מצליחים להבין הצגה למרות השימוש במערכות הגברה ייעודיות.

עם זאת הוא מוסיף: "עצם הידיעה שמי שנמצא בצד השני מתאמץ להיות בקשר למרות המגבלה ועצם העובדה שהוא מחפש פתרונות טכנולוגיים כדי לשפר ולחזק את הקשר שלו עם העולם, אִתגרה אותי וסִקרנה אותי בו זמנית."

כבר בימים הראשונים לקשר בינינו, הרהבתי אני עוז וביקשתי ממנו לנסות ביחד מערכת הגברה אישית מסוג FM, טרם רכישתה. תביאי, זו הייתה התשובה שלו. הוא נזכר בניסיון ההוא:"השתעשעתי עמו, החזקתי בו כמעין מיקרופון של שַדָּר המראיין את הצד השני. התייחסתי לייחודיות שלו ולא לשונות שלו".

-תסביר בבקשה.

"הייחודיות שלו זו קונוטציה חיובית, השונות שלו זו קונוטציה שלילית. אפילו כיניתי אותו 'כַּתָּבֵנוּ'".
ההיכרות שלנו נערכה דרך משרד הכרויות, בו היינו שנינו רשומים. כשהוצע לו להכיר אותי, לקוית שמיעה, הוא לא נרתע: "בהגדרות שלי ביקשתי מישהי עם מגבלה מסוימת, כי ידעתי שגם לי יש מגבלה וסביר להניח שבעל מגבלה יהיה סובלני כלפי בעל מגבלה אחר".

שאלתי אותו: תרצה להסביר לקוראים במה מדובר? הוא הביט בי בעיניו הטובות, לקח נשימה עמוקה והחל לדבר:

"יש לי CP, שיתוק מוחי מלידה, שיכול להתבטא בקשת רחבה של תופעות מוטוריות מקלות ועד לקשות ביותר. במקרה שלי התמזל המזל, אפשר לומר, והפגיעה שלי הייתה קלה. היא מתבטאת בעיקר בקואורדינציה עדינה – כתיבה איטית ובלתי קריאה, לקות קלה בדיבור, שיווי משקל לקוי, רעד הקורה בעת מאמץ פיזי הקרוי בשפה רפואית אַטַקְסִייה וכן פזילה. אני הולך, ללא עזרים, אבל אם יש מכשולים, אבנים, היציבות שלי לא תהיה מן המשובחות".

י' היקר חוזר להזכיר נשכחות: "אני רוצה לציין, שלפני הפגישה הראשונה התקיימה שיחת טלפון בה אמרתי משפט שלא הובן כהלכה ולקחת אותו למקום אחר. כבר אז הבנתי שהקומוניקציה שלנו תתקל באי הבנות כאלו או אחרות. הבנתי שאצטרך למצוא דרכים להסביר נושא מסוים במילים נרדפות או בדרך אחרת, להיות יצירתי אתך."

-אחרי כל השנים הללו, מה הקושי העיקרי שעליו תוכל להצביע בתוך מערכת היחסים שלנו?

"הקושי העיקרי היה שהייתי צריך לעשות הפסקות בשיחה שוטפת וטבעית ולהביא את הדברים לאוזנייך. לא תמיד הדרך הזאת הובנה או התקבלה בברכה על ידי הצדדים האחרים. לעתים הדבר העיק מאוד על משתתפי השיחה ואף גרם להם לוותר על השיחה עצמה. זה היה המוקש הגדול ביותר שנאלצתי לפרק, כשניסית להיות שותפה לשיחות עם אנשים. זה היה מצב שהיה מתסכל גם אותך. לא די שהייתי עושה את המאמץ, גם הייתי 'חוטף על הראש' כשהיית מביעה את התסכולים שלך מן השיחות".

-עד כמה זה הפריע לך, הצורך הזה בתיווך ביני לבין הדוברים השומעים?

אני חושב שלפעמים אני לא יודע אם זה הפריע לי כמו שלך זה הפריע. אדם רוצה לראות את עצמו במרכז,  ומכאן הגיעו התסכולים שלך כשלא יכולת להשתתף, גם אם אכן הדברים לא התאפשרו או שלא זרמו".

"שימשתי הן כשר פנים והן כשר חוץ", הוא צוחק.

-אם כך, אז צריך לקרוא לך שר החוּצְפָּנֹים…. אתה יודע, הוספתי, מה היה הקושי העיקרי שלי בתוך הקשר בינינו?

"הייתי שמח לדעת".

-שאני הייתי אומרת לך, רגע, מה?? תדבר יותר ל – א – ט, אני לא מבינה אותך, אני לא שומעת טוב, שכחת???

"קחי את זה בתור מחמאה", הוא משיב לי, "שהתייחסתי אלייך כאל בן אדם רגיל, עד כדי שִכְחָה מן המגבלה לפעמים"…..
אחד מתחביבינו המשותפים היה ונשאר טיולים, בעיקר בחו"ל. טיול היה תמיד אתגר בעבורנו שכן כרוכה התמודדות לא  פשוטה עם דברים יום-יומיים, הנראים טריוויאליים בעיני אחרים, אנו  כבעלי מגבלות השונות זו מזו, היינו צריכים למצוא את הגשר, את ההבנה זה לצרכי זו, את הפשרה בין הצרכים השונים, את הגיבוש המשותף. הקושי שלו בהליכה חייב מציאת אתרים שיהיו נגישים לו, היינו צריכים להפחית קצב בטיולים כך שיתאים לשנינו גם יחד. עובדת היותי לקוית ראיה משוללת רישיון נהיגה, חייבה אותו למאמץ לא קטן בתחום הזה.

כמו כן, היה עליו להיות המקשר ביני לבין נותני השירותים בחו"ל, שכן טרם הצלחתי עד עצם היום הזה לתקשר עמם ישירות בשפה זרה. הדבר לא אחת גרם לקטעים משעשעים, שכן י' היקר היה פונה בשאלה באנגלית, מקבל תשובה באנגלית, מתרגם לי לעברית, ואחרי כן, הייתי עונה אני באנגלית, אך לא מבינה משמיעה את תשובתו של בן שיחי דובר השפה הזרה, מה ששוב היה מחייב תרגום מצידו של י' היקר…. וחוזר חלילה.

חיינו עשור שלם ביחד (1996-2006) טרם הניתוח בו הושתל באוזני הימנית שתל השבלול הראשון. האם קיווית אי פעם שהדברים ישתנו, שהשמיעה שלי תשתפר באמת? שאלתי. מסתבר שבתוך לבו הוא אכן קיווה לשיפור של ממש, כך שתמיד עודד אותי להתעניין ולהתעדכן לגבי עזרי שמיעה והגברה. זאת על אף שרובם כבר לא הצליחו לשפר באמת את המצב.

במסגרת המאמצים הללו, החזרתי בחודש מאי 2005 מכשירי שמיעה לאחר עוד התנסות שלא עלתה יפה. האודיולוגית אמרה אז: את לא תוותרי, את תגיעי להשתלה קוכליארית! כאן נפל הפור, להערכתו של י' היקר, כאן היו המילים ששכנעו אותי לבדוק, שאולי שתל השבלול אכן מיועד אכן גם עבורי.

הוא מזכיר לי: "גם אני שאלתי אותך שנתיים שלוש קודם לכן ואז דחית אותו בשאט נפש. אמרת זה לא מיועד בשבילי. אמרת ש 'זה לאנשים עם לקות הרבה יותר חמורה משלי', בייחוד לילדים, לא למבוגרים ויש לו מערכת חיצונית (הכוונה למעבד חיצוני הנישא על הגוף ולא מאחורי האוזן כמו היום- ל.ש.ש)".

– אחרי בירור ארוך, הגענו להחלטה לבצע את הניתוח, דצמבר 2006, מה הביא אותך לתמוך בהחלטה? מה הרגשת?
"יכול להיות שזה בא מניסיוני. הייתה לי בעיה של פזילה. היה ספק אם לנתח, היו דעות לכאן ולכאן. זה היה כשהייתי בן ארבע עשרה וחצי. החלטתי שהנושא חשוב עבורי ואני מוכן לקחת את הסיכון. הסיכון היה שאראה כפול ואזדקק לניתוח חוזר, שגם הוא לא נטול סיכונים. אותו קו מחשבה הוביל אותי לתמוך גם בניתוח שלך, סיכוי מול סיכון.

ליוויתי אותך בכל הבדיקות לכל אורך הדרך כי סברתי שללכת לתהליך הזה בלא גיבוי והשתתפות פעילה מצדי, יהיה מעשה לא נכון וחסר סיכוי. אם אני רוצה שהוא יצליח, אני צריך לתמוך.

בהגעה לניתוח, הדברים נראו מוחשים ואמיתיים, מאתגרים אבל מפחידים. בכל זאת אתה מסכן משהו ואתה מסכן מישהי יקרה לך במיוחד".

כשהתעוררתי מהניתוח, באוזן שלא הושתלה היה כבר מכשיר השמיעה שלי, אתה הרכבת לי אותו?

" אני רציתי לתקשר אתך כשתתעוררי. בידי היה  מכשיר השמיעה שלך, אך מעולם לא הרכבתי לך אותו קודם לכן. ביקשתי מאחת האחיות לעשות את זה עבורי. את באופן טבעי נטלת את המכשיר מידי,  במצב של הכרה טרם התעוררות והרכבת אותו באופן אוטומטי".

-אף פעם לא נגעת בעזרי השמיעה שלי, לא כיבית אותם אם היה צורך בכך, כאילו 'פחדת' מהם…..?

"את יודעת, אף פעם לא דיברנו על זה. מצד אחד זה כן 'פחד' מעזרי השמיעה, מצד שני לא. הם משהו מאוד אישי, שלך, לא רציתי לנגוע. יכול להיות שהתייחסתי לזה טבעי לגמרי, זה הקטע שלך ואת מטפלת בזה"….

-אתה מוזמן אפוא להשתלמות: "הכר את עזר השמיעה של זוגתך" …..

"מסכים….."!

-בחיבור הראשון לשתל הראשון לא השתתפת, מה הרגשתך, מה מחשבתך?

"לא נכחתי והסתבר בדיעבד בתובנה משותפת שזו הייתה טעות. אני התייחסתי לזה כאקט טכני בלבד בו בזמן שהייתי אמור לתת תמיכה רגשית הרבה יותר חזקה. עשינו 'פעולה מתקנת' (ביטוי החביב עליי…) בחיבור הראשון לשתל השני שנים לאחר מכן".

-ההשתתפות בחיבור לשתל השני, מה היא תרמה לך?

"הבנתי כמה משמעותי בעבור האדם המושתל שתהיה תמיכה, כי ישנה בעת החיבור ציפייה רבה וקיימת אכזבה של האדם לנוכח זה שהוא שומע קקופוניה, או 'בחורים שורקים' או 'שיירת אמבולנסים' כהגדרתך. לכן, התמיכה הרגשית חשובה מאין כמותה: סבלנות, הדברים יסתדרו".

-השמיעה שלי בתהליכי שיפור, מאז ועד היום, מה אתה חווה ורואה?

"חשתי בשיפור כמעט מידית. אני מסוגל לקרוא לך בבית ואת שומעת אותי ואני לא צריך להתקרב. יש לציין שהמפנה בשמיעה הורגש במיוחד בשתל הראשון. עצם העובדה שאת מסוגלת להקשיב למוסיקה, את מסוגלת לדבר אתי גם ברעש, אני יכול לנהל שיחות טלפון אתך וכמות ה 'מה?' הולכת ומצטמצמת. גם לי כאדם שומע, יוצא לשאול 'מה?' אבל זה בגדר הנורמלי והסביר, מה שגם קורה אצלך. אני חושב יותר ששיחותינו ארוכות יותר כי את מתעייפת פחות. בשתל השני 'עֵרות השיחות' הזו מתבטאת יותר מאשר בשתל הראשון.

לדעתי, רמת התיווך מול אנשים אחרים ירדה עם השתל הראשון, אך התמעטה מאוד בשתל השני. לעתים אני שוכח שעליי לעשות את התיווך. התעלמות הדוברים ממך כפרטנרית הייתה רבה יותר לפני ההשתלות".

-היו לי תקופות בחיי, בהם חיפשתי חברת לקויי שמיעה כמוני. מה יחסך לנושא?

"אין לי בעיה עם חֲבֵרים לקויי שמיעה. אני מתייחס אליהם שהם חֲבֵרים, בני אדם. אני לא מתייחס לזה שהם לקויי שמיעה, בעלי נכות. אני לא נמשך לחֶבְרות של לקויי שמיעה שמגדירות עצמן כחֶבְרות סגורות. הדגש הוא על "סגורות". אם אתה מתייג רק כלקויי שמיעה ולצורך המכנה המשותף אתה מכנס אותם, קשה לי למצוא את עצמי שם. לו היו אלו חֶבְרות משולבות, הייתי שמח להצטרף.

מעולם לא נמשכתי לחֶברות, שמתייגות את עצמן על סעיף של נכות, מגבלה. כך גם לא חיפשתי מעולם חֶבְרת נכים".

מה העניק לך הקשר הזה שלנו, כאדם שומע החי עם אישה לקוית שמיעה?

"אני חושב שהפכתי לאדם סובלני וטוב יותר. מדובר בסובלנות בסיסית שלי כלפי אנשים עם מגבלה, שהשתפרה עם הזמן. זה בא ממני ומן הקשיים שאתם אני מתמודד. בוודאי שכאשר אני מודע, להתמודדות של לקויי שמיעה במסגרת היום יום, אני בוודאי יכול לסייע יותר ורואה בכך שליחות.

למקום העבודה שלי מגיעים אנשים צעירים בעלי מגבלות מסוגים שונים. ייאמר לשבחו של מקום העבודה שמוכן להתמודד עם הקשיים בקליטת אנשים כאלו, שכן זה אינו ייעודו המקורי לעשות כן.

אני מסביר לראשי המחלקות ולראשי המדורים את הצורך בסבלנות ובסובלנות: לוודא שאכן האדם לקוי השמיעה הבין את הנאמר לו. יכולים להיות מצבים שבהם דברים לא הובנו כהלכה, לא צריך לכעוס על כך. אני מביא לאותם אנשים לקויי שמיעה שאצלנו מידע על טכנולוגיות בחזקת: ירצו יקנו, לא ירצו לא יקנו, אני חושב שאני מקשיב להם, יותר סובלני כלפיהם, יודע מאיפה באים הדברים ולמה הם קורים כפי שקורים. מובן שגם לבעלי מוגבלות אחרים אני עוזר, בהתאם לצרכיהם.

אני משוכנע, שהייתי מנסה לעזור לבעלי המוגבלויות באשר הם, גם אם לא הייתי מכיר אותך, אבל המודעות, אין ספק, רבה יותר", הוא מסכם ולי לא נותר….אלא לתת לו נשיקה של תודה.

Leave a Comment

^ TOP