אתר אישה – מרגלית – סיפור קצר על אהבה

מאת: חגית רימון

 

בשנה הבאה יהיה טוב יותר. אני מנחמת את עצמי. בתיכון אמצא חברות נחמדות. ולא אשאר לבד בהפסקות. אבל השנה הבאה מגיעה, ושוב אותו הדבר. אין לי נפש קרובה לחלוק עימה את שעובר בליבי. את משיכתי לנשים אני שומרת בכספת נעולה. הבנות משעממות, אני מתחברת עם אחת או שתיים, חברות שטחית. אני מנסה להתאהב בכל מיני בנים לפי בדיקה שכלתנית ("הוא נראה טוב, הוא חכם, יש לו חוש הומור אז אולי אנסה להתאהב בו?"), אבל איני נמשכת לאף אחד מהם. גם הם בקושי מתחילים איתי, או אולי לא שמתי לב לכך שיש להם עניין בי.

 

 

ובתוך המדבר הזה, למרבה המזל היתה לי מרגלית.
הו מרגלית. המורה לתנ"ך. מיד כשראיתיך, הואר ליבי. נכנסת לכיתה, נשענת על השולחן הירוק ליד הלוח וחייכת. התבוננתי בך וידעתי שמצאתי מושא נפלא להתאהבות. שיער שחור גלי, עיניים ירוקות ענקיות, חיוך גדול וחם, שיניים לבנות. תוך שיעור אחד או שניים נכנסת אל מחשבותיי  למשך למעלה משנה. עד שעזבת.

כמה ימים מתחילת השנה כבר גיליתי את גילך, עשרים וארבע. גיל מעולה. ומצבך המשפחתי – רווקה.

"עַלמִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו", כך כתוב בשיר השירים. ואני מצאתי. מצאתי אותך, מרגלית. הנעימה, המקסימה, בעלת החיוך שגרם לי לרצות להיות בקרבתך עוד ועוד. גמעתי את המילים שיצאו מפיך ולא פספסתי שום שיעור. בלילות דמיינתי שאת קרובה אליי, מחבקת אותי, ובימים קיוויתי שהשיעורים איתך לא ייגמרו, ושבהפסקות אתקל בך במסדרון.

מרגלית. גלגלתי את שמך על שפתיי ועל לשוני. מרגלית.

כל מבט שלך לכיוון שלי גרם לליבי לרחף. כל חיוך שחייכת אליי גרם לי לתחושת אושר עילאי. אני רוצה אותך לידי. להתבונן בפנייך מקרוב. לדבר איתך. להיות איתך. להיות חברה שלך. מה אעשה כדי שזה יקרה? איך אוכל ללכוד את מבטך? את תשומת ליבך?

מצאתי. כבר בחודש הראשון ללימודים ביקרתי אותך, מול כל הכיתה. ואת השבת לי בנחת ובנועם. והבטת בי. רק בי. וכולך היית איתי. וליבי  ניתר משמחה.

"בתחילת השנה הבטחת לנו שלא תתני שיעורים, מבחנים ובחנים. כשהגעת לראשונה לכיתה חשבתי שהנה, מלאך נכנס ומבטיח הבטחות מפתות כאלה. אך עכשיו נוכחנו לגלות שאינך מלאך." התרסתי, למרות שבעיניי היית המלאך בהתגלמותו. "בכל שיעור את נותנת לנו שיעורים, ועכשיו הודעת לנו שיהיה לנו מבחן בשבוע הבא." המשכתי, למרות שהעניין בכלל לא הפריע לי.

"מיכל", מרגלית הביטה בי ונבלעתי בתוך עיניה הירוקות. 'מיכל'. שמי מתנגן כל כך יפה על שפתייך. אני לא רוצה שזה ייגמר. קראי לי עד אין סוף, מיכל, מיכל. "התכוונתי לכל מה שהבטחתי לכם בשיעור הראשון, וזה מה שרציתי שיהיה. אבל אתמול הייתה לי שיחה עם רכזת השכבה, והבנתי שטעיתי ומה שהבטחתי לכם הוא בלתי אפשרי. אני מצטערת."

"אה, אז זה לא קשור אלייך?" שאלתי. ואת סובבת את כפות ידייך כלפי מעלה והרמת את ראשך וגבותייך הכהות התרוממו. ולא היה לי מה לומר. ואפילו לא התנצלתי בפנייך על ההאשמה שלי.

כמעט בכל שיעור מצאתי נושא להתווכח עליו, וזכיתי בעוד כמה דקות קסומות בהן הבטת בי, חייכת אליי ודיברת איתי. אני רוצה ללמוד תנ"ך כל היום. כל יום בשבוע. אני רוצה להיות יותר איתך.

ציפיתי בכליון עיניים לימים ראשון, שלישי ושישי. בהתחלה סברתי שאינך מחבבת אותי בגלל הביקורת שהפניתי כלפיך, אך עד מהרה אמרו לי מספר תלמידים: "את רואה, למרות הכל היא הכי אוהבת אותך!"

כמעט כל התלמידים בכיתה אהבו אותך, ובצדק, אך למראית עין עשיתי את עצמי כלא מסמפטת אותך. שלא יחשדו חלילה.

לפני הטיול השנתי לשלושה ימים התפללתי שתסעי איתנו באוטובוס ותהיי כמה שיותר עם הכיתה שלי. למרבה השמחה, חלק מהנסיעה לגליל עשית איתנו. ארגנת שירה בציבור, ולא היה פה אחד שלא התנועע וזוג ידיים שלא מחא כפיים. רציתי להרשים אותך, אז עמדתי באוטובוס בלי להחזיק את מסעד הכסא, גם כשהנהג נסע במהירות. אבל לא אמרת דבר. ורק הבטת בי לפעמים, וליבי נסק. כשעברת לנסוע באוטובוס עם הכיתה השנייה, חשבתי עלייך, דמיינתי אותך לידי, יושבת על המושב הריק לצידי.

בלילה הבעירו מדורה, וכמה בנות ישבו מסביב לה. מרגלית בחרה שירים וכולן שרו איתה והניעו את ראשן בהתלהבות. "לכובע שלי שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי, לולא היו לו שלוש פינות, לא היה זה הכובע שלי…" "אלוהים שלייי רציתי שתדע, חלום שהיה לי הלילה במיטה, ובחלום ראיתי מלאך, משמיים בא אליי ואמר לי כך…"

ישבתי בצד, רחוק מכן, ושרתי איתכן את המילים בשקט, בלי להניע את השפתיים. כל כך רציתי לבוא לשבת לידך, קרוב קרוב, אבל עשיתי את עצמי כלא מתעניינת בנעשה ובכוונה לא הבטתי לעברך.

"מיכל בואי לשיר איתנו." מרגלית קראה לעברי. ואני כל כך שמחתי. אבל המשכתי לעטות על פניי ארשת אדישה.

"לא, אני לא רוצה לשיר." שיקרתי. ברור שרציתי לשיר. רציתי לעשות כל דבר שאת עושה, ביחד איתך. מה זה משנה מה?

"נו, מיכל, אל תהיי כל כך רצינית. הנה, בואי שבי כאן." ואת זזת קצת ימינה ופינית לי מקום ממש לידך. וליבי פעם בחוזקה. רציתי לרוץ אבל פסעתי לאט, והתיישבתי ברווח שפינית עבורי. והאש חיממה את גופי. ומרגלית חיממה את ליבי. ורציתי להישאר שם עד הבוקר, לשמוע את קולך הנעים כשהאת שרה ומזייפת, להרגיש את חומך לידי, למחוא איתך כפיים, ולאהוב אותך.

"פיתחו בבקשה את ספר ישעיה בפרק כב'". אמרה מרגלית בשעה השנייה של יום שלישי. פעמיים כי טוב. היום היא הגיעה עם חולצה ארוכה ירוקה, בגוון דומה לגון עיניה. מחשוף עגול שחשף את עורה המעט כהה, שהתאוויתי לנגוע בו. מכנסיים כהים שנצמדו לירכיה הקצת מלאות.

"וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית-דָּוִד עַל-שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ" המילים התנגנו על שפתיה של מרגלית.

"אילו צמדי לשון אתם מכירים עם המילה מפתח?"

רונית, התלמידה הכי טובה בכיתה, מיד הרימה את ידה.

"איש מפתח". אמרה.

"נכון מאוד". חייכה מרגלית. "ומה עוד?"

"מפתח גנבים", "מפתח סול"… נזרקו תשובות, ומרגלית רשמה אותן על הלוח.

"מפתח הלב". אמר יונתן. והיא הוסיפה את המילים על הלוח.

"אבל אין כזה ביטוי 'מפתח הלב'". קפצתי על ההזדמנות שנקרתה בדרכי. מעולם לא שמעתי על צמד המילים הזה.

"בוודאי שיש." השיבה מרגלית, ללא כעס.

"המורה, לדעתי אין כזה ביטוי". התעקשתי.

"יש. את יכולה לבדוק."

"המורה את רוצה להתערב איתי? אני בטוחה שאין."

"אוקיי, אם את רוצה שנבדוק את העניין תוכלי לבוא אליי לחדר המורים בהפסקה הגדולה."

"בסדר". אמרתי. איזה כיף! אני אפגוש אותה עוד שעה ונדבר. חשבתי בליבי. אולי אצליח להוכיח לה שאין כזה ביטוי, והיא תעריך אותי יותר. ובכלל, הנה הזדמנות להיות בקרבתה.

במהלך שיעור אנגלית דמיינתי פעם ועוד פעם את הפגישה שלי עם מרגלית. אני אכנס לחדר המורים, ורק היא ואני נהייה בו. אני אשב לידה, היא תשאל אותי לשלומי, ואני אענה. וידי תיגע בידה. וארגיש את חום גופה.  סוף סוף השיעור נגמר. הלב שלי החל לדפוק במהירות. יצאתי מהכיתה וצעדתי לכיוון חדר המורים. הבחנתי בכמה מורות נכנסות אליו עם תיקיהן הגדולים. כבר לא אהיה שם לבד. חבל. תהילה, סגנית המנהל  עמדה בפתח הדלת. רציתי להיכנס אבל היא חסמה את הדרך.

"כן?" היא פנתה אליי ורציתי שפניה הרזות המקומטות ייעלמו, ושמיד אפגוש בחיוך המתוק של מרגלית.

"המורה לתנ"ך ביקשה שאבוא אליה לחדר המורים בהפסקה." אמרתי בטון בטוח.

"לתלמידים אסור להיכנס לחדר המורים." אמרה תהילה בטון מורתי.

"אבל המורה ביקשה ממני. אכנס רק לחמש דקות וזהו." התחננתי.

"אסור." היא פסקה.

הצצתי לתוך חדר המורים והבחנתי במרגלית יושבת ליד השולחן הארוך, משוחחת עם שתי מורות. וחשתי החמצה.

חזרתי לכיתה בצעדים איטיים כשבכל הדרך מבטי נעוץ ברצפה. הכיתה הייתה ריקה. רעש של נערים ונערות נשמע בסביבה. התיישבתי על הכסא, השענתי את ראשי על אצבעותיי ורציתי לבכות.

בסוף השנה נודע לנו שמרגלית לא תמשיך ללמד אותנו בכיתה י'. אומרים שהיא פוטרה. היא ערכה לנו שיחת סיכום היא אמרה שהיא נהנתה ללמד אותנו והיא תזכור אותנו לטובה.  במהלך השיחה היא הזכירה אותי במיוחד וציינה בצחוק את ה'צרות' שעשיתי לה. מה אעשה בלעדיה? כל כך הצטערתי שהיא עוזבת, אבל לא רציתי להראות לה כמה שאני אוהבת אותה. חס וחלילה, שלא תדע. כמעט כל התלמידים הודו למרגלית על השיעורים המעניינים שהיא העבירה, והיא חייכה ואמרה שהיא בטוח תתגעגע אלינו. אני בערתי בתוכי. רציתי לומר לה כל כך הרבה דברים, אבל שתקתי.

ביום האחרון ללימודים, בהפסקה הגדולה, מרגלית ישבה על הספסל בחצר וכולם ניגשו להיפרד ממנה. ראיתי אותה בזוית עיני מחייכת ומחבקת את התלמידים, אחד אחד, וכל כך רציתי להיות במקומם. אבל הבטתי בהם מרחוק. ולא אמרתי לה דבר. ליבי התמלא בגעגועים ונשימתי הפכה כבדה. מה אעשה בלעדייך? תישארי. תישארי.

צלצול חזק נשמע ברקע. ההפסקה הסתיימה. נשארתי לשבת כשמסביבי הייתה תנועה לעבר הכיתות. מרגלית המשיכה לשבת על הספסל, וכעת היא הייתה לבדה. היא סובבה את ראשה לכיווני ונשימתי נעתקה. היא נעמדה, הניחה על כתפה את התיק האדום הגדול שהיה אהוב עליי, ואני לא יכולתי לזוז. גופי שקל רבע טון. לא ידעתי מה לעשות. בכיתי מבפנים. מרגלית, אני רוצה להמשיך לראות אותך. להיות במחיצתך… היא פסעה לעברי, ושמעתי את נקישות מגפיה השחורים. הורדתי את מבטי במבוכה, למרות שיותר מכל, רציתי להביט בעיניה. היא התקרבה אליי, והתיישבה לידי. קרוב. הברך שלה נגעה ברגלי. ואני לא זזתי. כן, תישארי לשבת כאן. עד הלילה. עד מחר.

"מיכלי, לפני שאני עוזבת רציתי להגיד לך שלום." אמרה מרגלית, והרחתי את הבושם הנעים והמתוק שלה וגם קצת את הבל פיה. הרמתי את מבטי לעבר פניה, אבל לא יכולתי להביט לה בעיניים. "רציתי לומר לך שאת תלמידה חכמה. נהניתי ללמד אותך" היא המשיכה "ואני מאחלת לך שתצליחי."

"תודה" אמרתי. וכל מה שרציתי להגיד לה נתקע לי בתוך הפה.

"מרגלית!" נשמעה צעקה מרחוק. "המנהל ביקש שתיכנסי אליו." זו הייתה המזכירה.

"בסדר. אני באה." היא אמרה, נטלה את התיק האדום שלה וקמה. קמתי אחריה. והיא הסתובבה לעברי וחייכה. היא התקרבה אליי והזיזה לצדדים את שתי ידיה, וחיבקה אותי. ואני עצמתי את עיניי. והתמסרתי. ורציתי לבכות. הרגשתי מאושרת שזכיתי לחיבוק ממנה. ורציתי לחבק אותה, אז הרמתי את ידי הימנית, לאט לאט, והנחתי אותה בעדינות על גבה. רציתי ללטפה אך נמנעתי מלהזיז את ידי. וידעתי שזו הפעם האחרונה שבה אראה אותה ואת החיוך שלה. והרגשתי מכת אגרוף בבטן.

חגית רימון

hrimon@gmail.com

Leave a Comment

^ TOP