מחבר: igor.davidyuk

מאת: חגית רימון 15/4/2014

 

דניאלה אורטנר ואני חברות בפיסבוק, ומידי פעם אני נתקלת בפרסומים שלה הקשורים לבעלי חיים שהיא מצילה ולמצרכי מזון שהיא מחלקת לרעבים.

דניאלה מפרסמת תמונות של חתולים או כלבים שנפצעו בתאונות או עברו התעללות, לוקחת אותם לביתה ומטפלת בהם במסירות, או שמחפשת עבורם בית אומנה.

טוב ליבה ועשייתה למען בעלי החיים והחברה נגעו לליבי, והחלטתי לראיין אותה.

ספרי בכמה מילים על עצמך

כרגע אני גרה באילת, מזה שנתיים וחצי ואני פסיכולוגית. למדתי פסיכולוגיה בארה"ב ואני עובדת בקליניקה פרטית ומתמחה במיוחד בטיפול שהינו נוירו פידבק. אני משתמשת גם בהרבה שיטות אחרות כמו טיפול עם בעלי חיים, טיפול אמנותי, סולושן פוקוס (לא יודעת איך אומרים זאת בעברית) כדי להגיע לתוצאה מהירה בדרך הכי מתאימה לפציינט.

אז את פסיכולוגית קלינית?

אני כזו אבל לא רשומה בפנקס הפסיכולוגים. למדתי תואר שלישי בפסיכולוגיה.

איפה נולדת?

נולדתי בגרמניה, גדלתי שם עד גיל 15 ואז עליתי לארץ עם הוריי. למדתי בתיכון בהרצליה. זה היה לא קל. לא ידעתי עברית, למרות שאמי צברית. היה לי די קשה אבל קיבלו אותי יפה. הייתה חוויה חיובית. הרגשתי מהר מאוד בבית. עשיתי צבא. התחלתי לעבוד כדוגמנית. אחרי הצבא טיילתי בחו"ל כמו כולם, ומימנתי זאת מדוגמנות. הייתה לי קריירה די מוצלחת.

לאחר כמה שנים החלטתי שאיני רוצה להמשיך בכיוון של דוגמנות או להיות שחקנית קולנוע, למרות שהיו לי הצעות בנושא. החלטתי ללמוד מה שקרוב לליבי, ולמדתי בארה"ב, כי שם יכולתי לעבוד כדוגמנית.

למדתי זואולוגיה ואנתרופולוגיה לתואר ראשון, קיבלתי תואר שני כיועצת זוגית ופסיכולוגית ותואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית. בבמקביל פתחתי בארה"ב עמותה   לטיפול בעזרת בעלי חיים. ניהלתי את העמותה וגם פתחתי קליניקה פרטית.

התחלתי בקטן ולאחר מספר שנים העמותה גדלה בקליפורניה. במקביל הייתי באיזה שהוא שלב אם חד הורית וגידלתי ילד מקסים. החלטתי שהגיע הזמן לחזור בארץ, כדי שתהיה לו משפחה מסביבו.

בשנת 2004 עזבתי את ארה"ב לאחר שסגרתי שם את הקליניקה והעמותה. הגעתי לארץ והיה לי די קשה. הייתי אמא חד הורית וככזו היה לי די קשה למצוא עבודה. לכן עברתי לגרמניה ועבדתי שם 5 שנים כפסיכולוגית. שם פגשתי את בעלי, וכיום אנו נשואים קרוב ל-5 שנים. 'סחבתי' אותו לארץ, ולאילת לפני שנתיים וחצי.

למה דווקא לאילת?

אני מאוהבת באילת מאז שאני ילדה קטנה. הגעתי לכאן עם הוריי בחופש, התאהבתי בים, אני בתולת ים קטנה, צוללת מגיל 6, גולשת מגיל צעיר, כשהייתי צעירה תמיד באתי לכאן בחופש ואז אמרתי לעצמי למה לא לגור במקום של החופש? ועשינו את זה, למרות שכולם חשבו שאנחנו משוגעים.
באתי לאילת והתחלתי לעבוד בקליניקה הפרטית. וכשאתה גר במקום, אתה רואה דברים שאינך רואה כשאתה מגיע לחופשה. ואז ראיתי את המצוקה הגדולה של בעלי החיים בעיר, וגם את המצוקה של העוני בעיר. והייתי מאוד מופתעת. משפחות חיות בעוני מדהים, כאילו עולם שלישי.

אזרחים זרים או גם ישראלים?

גם מבקשי מקלט וגם ישראלים. גם ניצולי שואה מבוגרים חיים בתנאים זוועתיים, גם אימהות חד הוריות, גם אבות חד הוריים. אנשים הגיעו אלי בכל מיני דרכים והזדעזעתי לראות באילו תנאים הם חיים. וזה מאוד קשור – ההתייחסות לבעלי חיים משקפת את התייחסות שלנו לאנשים בחברה. וזה בכל העולם ככה. הכבוד העצמי מתחיל ביחס שלך לחלשים, ומזה החברה נבנית. וככה היא משתקפת גם.

את צמחונית?

באופן עקרוני יש בחירה אישית של כל אחד והיא צריכה לבוא מתוך יידע ואחריות. אני לא באה להטיף לאנשים מוסר ואיני מסיונרית שרוצה לשכנע אנשים להפוך לצמחוניים. אבל החובה המוסרית שלנו היא להתייחס בכבוד לבעלי חיים והאחד לשני. זוהי אבן היסוד של החברה שבה אני רוצה לחיות. ובגלל זה התחלתי לפעול בתחומים הללו בעיר. כיום אני מנהלת את סניף תנו לחיות לחיות באילת.

זה בהתנדבות? או שאת מקבלת על כך תשלום?

 אני לא מקבלת על זה תשלום, אלא להיפך, זה עולה לי הרבה כסף.

 הקמתי ביחד עם חברה את "מרק לוינסקי" באילת, שזה אומר שמאוקטובר 2012 אנחנו בכל יום שישי באחת בצהריים מחלקים אוכל   לנזקקים בשכונת עוני באילת שנקראת סינגסינג. גרים שם הרבה אנשים מעוטי יכולת, ישראלים ולא ישראלים. זה היה סיר לחץ, במיוחד   ב- 2012, של הרבה מריבות, גזענות. ראינו שכל האנשים האלה רעבים והרעב הוא ללא הבדל צבע דת ולאום ואם אנחנו יכולים להוריד   את רמת הלחץ שלהם אז רמת ההתייחסות האחד לשני אולי תשתנה. התחלנו עם כמה סירי אוכל שבישלנו בעצמנו והתחלנו לחלק את   זה. אנשים היו מופתעים. הם חשדו שאנחנו מהעירייה או מהמדינה ורוצים לפגוע בהם, עד שראו שאנחנו פשוט מחלקים אוכל. אנחנו לא   נותנים הרגשה של נדבה, אלא של פיקניק ביחד, ומי שמגיע לשם לא יכול להבחין מי מקבל אוכל ומי נותן אוכל. כל מי שמבקש אוכל   מקבל, בלי שום תנאים מוקדמים.

 מה את עושה בהקשר של בעלי החיים?

 אנחנו כיום קבוצה של כחמישים מתנדבים. אין מקום פיסי בעיר. כל הפעילות היא על בסיס משפחות אומנות שמוכנות לקלוט בעלי חיים   שמביאים לנו. אנו קולטים בעלי חיים פצועים, חולים שאחרת לא היה להם מקום ללכת בעיר. אנו משתדלים שבעלי חיים בוגרים לא יגיעו   להסגר אלא לאומנה.

 אנחנו מארגנים ימי אימוץ, הרצאות בבתי ספר על חינוך נגד התעללות בבעלי חיים והתנהגות נכונה עם בעלי חיים. זו בעיה גדולה שאין   לנו תקציב. כל מה שאנו עושים, אנו  משלמים מתרומות ואנו צריכים לגייס לבד.

 העירייה לא עוזרת?

 בשנה שעברה העירייה נתנה לעמותה בפעם הראשונה 24,000 ש"ח. שתביני, בחודש  אנו משלמים לוטרינר 10,000 ש"ח לטיפולי   חירום, וזה לא כולל את האוכל לאומנות, תרופות וציוד. זה מצד די קשה. ישנו צורך גדול במקום פיסי באילת לשיקום בעלי חיים, מקום   שאליו אנשים יכולים להתנדב. היעד שלנו הוא להקים מרכז חינוך ומקלט לשיקום בעלי חיים שאפשר יהיה גם להגיע אליו ולהתנדב, גם   לבוא לימי אימוץ, גם ללמוד על טיפול בעזרת בעלי חיים בעיר אילת, לדאוג לכך שחתולי הרחוב יהיו מסורסים ומעוקרים ויהיו תחנות   האכלה נוספות ברחוב. הקמנו עשר תחנות האכלה בשנה שעברה. אנו מקווים שנוכל לשכנע את המלונות להשתתף במבצע הזה, וגם   לאפשר חוף כלבים באילת, כי כרגע אין. לפני שנה הוכרזתי כאחראית על יחידת צער בעלי חיים באילת. זו היתה יחידה ראשונה שקמה   בארץ במסגרת משטרתית. הכל מבוסס על מתנדבים. בל"ג בעומר אנו יוצאים כל הערב לראות שלא שורפים בעלי חיים. היו לנו כמה   קריאות קשות באילת של מקרי התעללות. הגבנו לכך. בשנה שעברה כלבה הוכתה בפטיש. המתעלל עדיין יושב בכלא, שזו הפעם   הראשונה בארץ. אני נלחמת על כך שיאכפו את חוק צער בעלי חיים.

מאיפה יש לך זמן להכל?

אין לי. תמיד חסרות לי כמה שעות לפחות כל יום. זה מאוד קשה, כי כשאנשים מתקשרים באמצע הלילה או באמצע העבודה עם מקרה חירום של בעלי חיים, מאוד קשה לדחות אותם. קשה לא להגיב. החלום שלי הוא שנקבל רכב הצלה לרשות הצלת בעלי חיים 24/7 וזה יתוקצב ע"י העירייה או ע"י תורם ושיהיו אנשים במשכורת שיוכלו להתקיים מזה, כי כולנו עובדים בעבודה אחרת במהלך היום וקשה להיות פנויים. לאחר עשר בלילה פקחי העירייה מסיימים את עבודתם, וכשיש כלב דרוס בשתיים בלילה צריך מישהו שיעזור.

יש הרבה תקווה לשינוי, אני רואה שינוי בעיר, יותר מודעות של אנשים שמתקשרים, יותר נכונות להתנדב, לאמץ, הוצאנו המון כלבים מהסגר לאימוץ, אנו שולחים לאנשים מכל הארץ בעלי חיים לאימוץ, אני רואה שינוי בגישה של אנשים כלפי בעלי חיים, וזה לא היה כשהגעתי. לפני מספר שנים אמרו לי 'בשביל מה בכלל להתקשר למשטרה' כשהיה מקרה של התעללות. אבל אני רואה שינוי ואני אופטימית. זו עבודת נמלים, עבודה קשה, אף אחד לא מעריך את זה חוץ מבעלי החיים. אני חושבת שהחברה שלנו תשתנה אם ניתן את הכבוד הראוי לבעלי החיים.

אתן לך דוגמא יפה בנוגע לחתולי רחוב – שמנו תחנת האכלה לחתולים ליד בית ספר. הילדים אמרו: "איזה יופי, החתולים אוהבים לאכול מצלחת ולהיות בצל. הם לא אוהבים להיות בזבל." הילדים הבינו לבד שהחתולים לא אוהבים להיות בזבל וברחוב, והם כך רק מחוסר ברירה. כשמאכילים אותם הם יותר נקיים ונחמדים וההתייחסות אליהם היא אחרת. כשיש חתול פצוע הילדים מתקשרים. הם כבר לא מתייחסים אליהם כאל 'חתולי זבל' אלא כאל חתולי רחוב שאנחנו צריכים לדאוג להם. וזה מעורר  אצל הילדים יחס של אהבה, חמלה, אחריות, והיחס הזה עובר גם כלפי אנשים. ילד שמסוגל להראות יחס של אחריות וחמלה לחתול, כשיראה שכנה שצריכה עזרה הוא יעזור גם לה. ועובדה היא שישנם ילדים שגם מתנדבים עם בעלי החיים וגם מגיעים להתנדב ב- 'מרק לוינסקי'.

איך את מצליחה להירדם אחרי שאת נתקלת בבעל חיים שהתעללו בו או שלא הצלחת להציל? זה משפיע?

זה קשה. אני מתפללת שיגיעו למקום יותר טוב או שיחזרו אלינו בדרך אחרת. אני יודעת שעשיתי את המקסימום כדי לעזור. אני ישנה טוב מאוד בלילה כי אני גם פוגשת משפחות עם החיות שהצלתי ואימצו, ואני רואה את האהבה בעיניים של בעל החיים ושל המשפחה, אז אין פיצוי יותר טוב מזה.

 איך פגשת את בעלך? ספרי קצת על הקשר שלכם? מהו המודל שלך לאהבה טובה?

(דניאלה צוחקת…) את בעלי פגשתי דרך חבר משותף. בהתחלה היינו ידידים במשך שנה. היה לנו קשר מאוד טוב כידידים. ורק אחר כך הקשר הרומנטי התחיל.

מה, בהתחלה לא נמשכת אליו?

לא הייתי בראש הזה. לא חיפשתי פרטנר. הייתי אם חד הורית והרגשתי מאוד נוח במי שאני ואיפה שאני. לא היה חסר לי ולא הייתי חייבת בעל. אין מרשם לאהבה נכונה או אהבה אמיתית. כל אחד צריך למצוא את המכסה שלו. אהבה צעירה מתוך הורמונים והתרגשות ומשיכה ותשוקה זו אהבה אחת, ואהבה שנבנית תוך חברות, ידידות מתוך דברים משותפים בחיים זו אהבה אחרת. הכי חשוב באהבה שכל אחד מאושר עם עצמו קודם כל, ולא מחפש את הפרטנר שייתן לו את האושר. כל אחד צריך למצוא את האושר שלו ורק אז אתה יכול לתת למישהו אחר אהבה אמיתית.

יפה. אז את מאושרת?

אני מאוד מאושרת. את יודעת, בתפקידי כפסיכולוגית הרבה אומרים לי שהם שרוצים להיות מאושר או מאושרת. זה לא קיים. לא ניתן כל הזמן להיות באושר. החיים הם רגעים של אושר. ויש גם בין לבין. האושר הוא לא משהו שיכול להיות כל הזמן. אושר הוא משהו שמחזיק אותך, אנרגיה ונותן לך להמשיך, אבל החיים הם גם מלא כשלונות, ליפול ולקום. האושר הוא לא יידע שצריך להגיע אליו ואז הכל טוב, האושר הוא להיזכר ברגעים מאושרים, לחשוב על מה שעוד יכול להיות, אם אתה רק מחפש אושר כפתרון בחיים, אתה לא תמצא את האושר לעולם.

מהו החלום שלך?

רכב הצלה לבעלי חיים, מרכז חינוך לבעלי חיים, חוף כלבים באילת, שיהיה חינוך בכל בתי הספר בארץ חובה על בעלי חיים, שיפסיקו את המשלוחים החיים לארץ, שהעיריות בכל הארץ יבינו שלתת רווחה לתושבים זה התפקיד הכי חשוב להן, והתושבים כוללים את ההולכים על שתיים וההולכים על ארבע.

וואאוו! ומשהו שאת מאחלת לעצמך?

(דניאלה צוחקת…) אני מאחלת לעצמי את הכוח להמשיך ולהגשים את כל הדברים שיש לי עוד ברשימה. הרשימה עוד ארוכה.

רוצה לתת מספר טלפון למתנדבים?

כן, נשמח למתנדבים, לתרומות, לכל דבר שאנשים מוכנים לעזור ולקדם את הרעיונות – יכולים לחפש בפיסבוק את מרק לוינסקי אילת, תנו לחיות לחיות אילת (daniela ortner בפיסבוק) והטלפון: 054-4955033 עדיף בהודעה כי אני או עם חיה ביד או עם פציינט אבל אני חוזרת לכולם. אני מקווה שתהיה לי פחות עבודה בהצלת בעלי חיים ובחלוקת אוכל לנזקקים, ויותר זמן ללכת לצלול ולצלם טבע.

אני מאחלת לך להגשים את החלום

הדף של דניאלה בפיסבוק: daniela ortner

חגית רימון hrimon@gmail.com

 

"דיאטה היא רעה חולה שגורמת ליותר ממחצית מאוכלוסיית העולם עוול יומיומי, תחושת אפסות, חוסר שליטה". ראיון עם אביגיל בכור

הצטרפו ל–אתר אישה בפיסבוק 

 

מאת: חגית רימון, עו"ד

22/5/2013

לפני מספר ימים התקשרו אליי מרשת א' וראיינו אותי בנושא הטרדה מינית, לתוכנית של יעל יפה וטל ניסן. הנה השאלות והתשובות.

מהי הטרדה מינית לפי החוק הישראלי?

החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית היא כל אחד מהמעשים הבאים:

1. סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני. למשל: מעביד המאיים לפטר עובדת אם לא תקיים איתו יחסי מין.

2. מעשים מגונים לפי חוק העונשין. כלומר נגיעה בעלת אופי מיני, ועד אוננות.

למשל: גבר הנוגע באישה לשם גירוי מיני או החושף את עצמו בפניה, ללא הסכמתה.

3.  הצעות או התייחסויות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות; ואולם – אין צורך להראות אי-הסכמה כשההצעות מופנות:

א) לקטין, לחסר ישע, לתלמיד, לסטודנט, למשתקם (אדם עם מוגבלות), למטופל במסגרת טיפול נפשי או בריאותי, לאדם, כאשר המטריד הוא כהן דת  – תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול;

ב) לעובד, תוך ניצול של יחסי מרות בעבודה.

4. התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

 

במישור הפלילי, כאשר מגישים תלונה במשטרה – העונש על הטרדה מינית הוא בין שנתיים לארבע שנים, בהתאם לסוג העבירה.

אם מגישים תביעה בבית המשפט – גובה הפיצויים, לא הוכחת נזק, יכול להגיע עד 50,000 ₪, ואם הוכח נזק התובעת יכולה לקבל גם מאות אלפי שקלים.

עד לפני פחות מ-20 שנה כמעט לא דובר על הנושא של הטרדות מיניות. מה הוביל לכך שהנושא יעוגן בחוק?

המושג "הטרדה מינית" ("sexual harassment") נוצר לראשונה בארה"ב, בשנות ה-80 של המאה ה-20. הוא נוצר תחילה במאמרים ובמחקרים אקדמיים פמיניסטיים, משם עבר לפסיקה של בתי המשפט ורק לבסוף הגיע לחקיקה.

איסור על הטרדה מינית בעבודה נקבע בשנת 1988 בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. במדינת ישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, הטרדה מינית היא תופעה חברתית נפוצה הפוגעת בנשים רבות, וגם בגברים. בשלושים השנים האחרונות החלה תסיסה של נשים וארגוני הנשים כלפי התופעה הזו, שבעבר ניתנה לה לגיטימציה גברית. לפי ויקיפדיה, בשנת 1997 כתבה אורית קמיר מאמר ובו הצעה לחוק למניעת הטרדה מינית. את המאמר שלחה לכתב העת משפטים, לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ולבית המשפט העליון. המאמר השפיע על דיוני הוועדה בכנסת, בראשות יעל דיין, והוביל להצעת חוק שאושרה בשנת 1998 והייתה לחוק למניעת הטרדה מינית.
החוק למניעת הטרדה מינית חולל מהפך. עד לחקיקת החוק, השתרשו בארץ, ובעיקר בצבא, נורמות התנהגות שוביניסטיות פסולות, שכללו הערות מיניות כלפי נשים ואף כפיית מגע בניגוד לרצונן.
החוק עורר ועדיין מעורר בארץ הדים רבים, וישנם רבים, בייחוד גברים, הכופרים בנחיצותו ומלגלגים על תוכנו.

כמה נפגעי תקיפה מינית יש להערכתך?

מעניין שבכל פעם אני רואה שהאחוזים גדלים. בעבר קראתי במאמר ש-30% מהנשים חוו הטרדה מינית, ובאתר של מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית האחוזים מגיעים ל- 40%.

ידוע שמרבית נפגעי התקיפה המינית אינם מדווחים על כך ומגישים  תביעה. למה המצב הוא כזה ואיך את חושבת שניתן לשפר אותו?

ישנן מספר סיבות לכך – אם זה במקום עבודה – אז הפחד להיות מפוטרת. וגם – חשש שלא יאמינו לעובדת אם היא תתלונן על הבוס, וגם שלא יתמכו בגרסא שלה, כי שאר העובדים יתמכו בו כי הם פוחדים לצאת נגדו. למשל במקרה שהדס שטייף חשפה לאחרונה, כל מיני אנשי תקשורת העידו שהם ידעו על חשד להטרדות מיניות, אבל לא עשו כלום. בנוסף לאמור לעיל– האישה שהוטרדה חשה בושה גדולה.

פעמים רבות היא מאשימה את עצמה. ההליך בבית המשפט  או בירור התלונה במשטרה אלו הליכים ארוכים וקשים. צריך המון אומץ כדי להגיש תלונה. ואני מורידה את הכובע בפני כל הנשים שהגישו תלונות. וכמובן שאיני מבקרת ואני מאוד מבינה את הנשים שחששו ולא הגישו תלונה.

איך ניתן לשפר את המצב?

אני חושבת שקודם כל על המדינה להעמיד לנשים שחוו תקיפה מינית מכל סוג שהוא סיוע נפשי. פגישות עם פסיכולוגים מומחים בעניין. פנו אליי נשים רבות וסיפרו שהן נאנסו, אבל אינן יודעות למי לפנות כדי לקבל טיפול נפשי מתאים, ולחלק אין את הכסף לכך.

איך ניתן לשפר את הגשת התלונות בארץ? לשכפל את הדס שטייף לעוד 1,000 נשים. לגרום לגברים שיצרם גובר עליהם והם נהנים להטריד מינית נשים ולנצל את כוחם – פשוט לפחד שהם ייחשפו. להגדיל את הענישה. לפני כמה שבועות קראתי שגנב פלאפונים קיבל עונש יותר כבד מגבר שחטף וכלא את החברה שלו.

צריך ללמוד יותר על הנושא בבתי הספר. להגביר את מתן הכבוד לנשים בפרט, ולבני אדם בכלל. ללמד את בני הנוער כבוד הדדי. יחס יפה לאישה.

 למה לפי דעתך הגבול בין חיזור להטרדה הוא כ"כ לא ברור ובעיקר שנוי במחלוקת בין גברים לנשים?

הוא שנוי במחלוקת כי הגברים רוצים להרשות לעצמם יותר. לחלקם קשה עם העובדה שניטלה מהם הזכות לכפות את עצמם על נשים, להמשיך הלאה גם כאשר האישה אמרה להם לא, לנצל את המרות שלהם כלפי העובדת שלהם. ודבר נוסף – כואב לי לגלות שיש נשים שמנצלות את החוק כדי להעליל עלילה על גבר. הנשים הללו פוגעות בנשים אחרות, ומוציאות שם רע לחוק.

יש גם גברים שחוו תקיפה מינית. האם יצא לך לטפל במקרה כזה? כמה גברים כאלו יש להערכתך?

לא טיפלתי במקרה כזה. אני מניחה שגברים אפילו עוד יותר מתביישים להתלונן על הטרדה מינית. קראתי במאמר ש- 15% – 20% מהגברים חוו הטרדה מינית בשלב כלשהו בחייהם. היה טוב אילו היו בודקים לעומק מה קורה בחלק מהישיבות. מידי פעם אנו שומעים על מקרים מזעזעים בהם הרב ניצל מינית את תלמידיו. פעמים רבות הילדים לא מתלוננים, וגם אם הוריהם יודעים הם חוששים להתלונן כדי שלא ינדו אותם או למעלה מכך.

איך פועלים נגד אדם שמטריד מינית?

קודם כל – תתעדו את אופי ההטרדה. מה קרה ובאילו מועדים.

קיימות מספר דרכי פעולה נגד המטריד, וביניהן:

הגשת תלונה במשטרה – הטרדה מינית הינה עבירה פלילית, והעונש המקסימלי הקבוע בחוק הוא 4 שנות מאסר. יצויין כי בחוק העונשין קיימות עבירות חמורות יותר מהטרדה מינית, כמו למשל מעשה מגונה ואונס והעונש גבוה יותר.

אם מדובר בהטרדה מינית במקום העבודה – ניתן לפנות לממונה על הטרדה מינית במקום העבודה כדי שיבצע בירור.

 הגשת תביעה כספית נגד המטריד – הנפגע/ת יכולים להגיש תביעה נגד המטריד (וגם נגד המעביד). אפשר לתבוע עד 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק. לתביעה אפשר להוסיף פיצוי על נזקים כמו הפסד השתכרות, נזק נפשי וכיו"ב.

מכתב מאיים – נשים רבות שהוטרדו מינית אינן מעוניינות להגיש תלונה במשטרה או להגיש תביעה בבית הדין לעבודה. הן חוששות להיחשף ואינן מעוניינות בהליך ארוך וקשה. במקרים כאלה הן יכולות לפנות לעו"ד כדי שיסייע להן. לפעמים מכתב טוב, מפורט ומאיים מעו"ד מקצועי אל המעסיק שהטריד מינית יכול להביא את המעסיק לפתוח את הכיס ולשלם פיצויים לעובדת שהוטרדה על ידו, וזאת בשל החשש שלו שתביעה פומבית תפגע בו ועדיף לו לשלם.

יצויין שההתיישנות היא עד 10 שנים, ברם יש לבדוק לגופו של עניין החוק.

 לאחרונה מופיעות כותרות רבות בעיתונים על בני נוער שתקפו מינית או שחוו תקיפה כזו בעצמם. האם את חושבת שיש לעורר מודעות רבה יותר בקרב בני נוער לנושא?

בוודאי. חשוב שהתלמידים יקבלו שוב ושוב את המסר שאף אחד לא רשאי לפגוע בהם מינית, וחשוב לחנך אותם לכבוד הדדי. הקללות בהן משתמשים התלמידים הן מזעזעות ופוגעניות – למשל בן זונה, הומו ועוד שאני מעדיפה לא לחזור עליהן. צריך ללמד את התלמידים דרך ארץ. וכמובן שלהורים יש אחריות ראשונה לכך.

 

חגית רימון

hrimon@gmail.com