"אני מסתכלת על שמנים ממקום של אהבה" – ראיון עם אביגיל בכור, שרזתה 52 ק"ג

לפני מספר חודשים נחשפתי לסרטון שבו אביגיל בכור מאחלת לכולם חג שמח, מספרת שבעבודתה כאחות בבית חולים היא נחשפת למקרים קשים ומבקשת מהצופים לקחת דברים בפרופורציות. המסר שלה היה מרגש והחלטתי לראיין אותה. גיליתי אישה מקסימה. היא סיפרה לי על הירידה שלה במשקל (52 ק"ג!), על ילדותה הלא פשוטה ולקינוח היא מגלה את ארבעת המרכיבים שחייבים להיות בכל ארוחה.

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

ספרי בכמה מילים על עצמך

אני גרושה, בזוגיות, אמא לאמיר החייל שלי בן ה- 20 ויעלי בת ה17 תלמידת יב. יש לי 3 כלבים.

עקפת אותי. יש לי 2

מרוב שאני אוהבת את החיה הזאת אני יכולה להביא עוד חמישה.

אני אוהבת את הכלבים הניצולים, אלו שעברו שבעה מדורי גהינום עד שהגיעו אליי. ביסלי שלי הוא ניצול מכלביית אחיצמח שזה הסגר המתה. היה לי קשה איתו אבל הוא שווה את הכל.

אני אחות מוסמכת בכירה בתל השומר, מומחית לרפואה דחופה, טיפול נמרץ משולב והדרכה קלינית. יש לי עוד מומחיות בסיווג ומיון חולים ואני 26 שנים אחות, כרגע אני ביחידת רדיולוגיה פולשנית בתל השומר.

חשבתי שכבר אינך עובדת במקצוע

לעולם לא אעזוב אותו, אני אוהבת את המקצוע אהבת נפש.

איך הכל התחיל?

לפני כ-9 שנים עברתי ניתוח לקיצור קיבה מסוג שרוול ורזיתי 52 ק"ג. בשלבים הראשונים הבנתי שהניתוח לא יכול לעבוד ללא תמיכה והקמתי לי קבוצה ביתית שנקראה אז 'בסלון של אביגיל', וישבו שם 5 מנותחים.

בגלל הרקע המקצועי שלי הבנתי שהניתוח מספק לך אמנם הגבלה בכמות המזון, כי הניתוח מגביל נפח, אבל הוא לא מגביל מחשבות. הוא לא מגביל את המקום ההרסני שיש בהפרעות אכילה והוא לא משנה את הלך המחשבה השמן.

עם הזמן התחלתי לפתח שיטה שהמהות שלה היא לא ירידה במשקל אלא ירידה מהמשקל. להפסיק להתייחס לגולם ולהתחיל להתייחס לאדם. השיטה מובילה את האדם לחשוב על ה- well being (אושר, רווחה) שלו, והמשקל לא יגדיר אותנו כאנשים ולא יגדיר את היכולות שלנו.

איך ייתכן שאדם שסיים תארים, שמנהל בית, משפחה, ירגיש כל פעם חדל אישים רק בגלל שהמשקל שלו עלה, או שלא הצליח להוריד אותו? איך הגולם הזה הפך למרכז חיינו?

הבנתי שהנסיון להרחיק שמנים מאוכל הוא טעות ביסודו ותהליך הריפוי צריך להיות עם אוכל. יצרתי כללים המבוססים על סוג התזונה. אין אוכל מותר ואסור, משמין או מרזה, אלא יש אוכל אוהב או מבזה. למה הכוונה? התחושות איתן אתה מסיים את האכילה שלך הופכות את האוכל לראוי או לבזוי.

ואתן דוגמא:

עוגה נתפסת פעמים רבות בעולם הדיאטה כאוכל שרצוי להימנע ממנו, ובעצם נוצרת סביב העוגה הילה מאיימת. אבל רזים אוכלים עוגה והיא לא אוכלת אותם מבפנים. האופן שבו אתה ניגש לעוגה הופך אותה לאוכל מבזה או אוהב. אם את ניגשת לעוגה העומדת על השיש ואת מנסה ליישר אותה ואת אוכלת ממנה יותר מידי, את מרגישה ביזוי, כעס על עצמך. למה עשיתי את זה? למה הייתי צריכה את זה? את מרגישה רע, חדלת אישית, את מכנה את עצמך בשמות גנאי… המקום של העוגה כאוכל מאיים נשאר בעינו.

אבל אם את לוקחת עוגה ופורסת ממנה פרוסה עבה ויפה, כמו שאת פורסת למישהו שאת אוהבת ורוצה לפנק אותו, ושמה את זה על השולחן, ומכינה ליד כוס קפה מוקצף ומפנק, ולמול כולם, בלי להרגיש שאסור לך אלא מתוך רשות מלאה, לוקחת מהעוגה ביס עסיסי ונהנית מהטעמים ומהמתיקות ושותה את הקפה החם שלך – יש תחושה מאוד מפנקת ואוהבת. אין תחושת ביזוי. יש תחושת רשות, שימחה. ואת זה לקחו מהשמנים –  את השימחה הזאת שיש בלאכול פרוסת עוגה.

זה לא שאני ממליצה לאכול רק עוגות, אבל אני אומרת לאנשים – אם תאכלו לאורך היום אוכל מאוזן, שיש בו מספיק שומנים, פחמימות מורכבות, חלבון איכותי, פירות וירקות איכותיים, קרוב לודאי שאתם לא תגיעו אל העוגה מהמקום הנמנע, ההרסני, ולא תבלסו ממנה בלי הכרה.

בכל ארוחה חייבים להופיע 4 מרכיבים:

פחמימות עם אינדקס גליקמי נמוך –  לדוגמא לחם שיפון, לחם כוסמין, בורגול, אורז בסמטי, קינואה, כוסמת, גריסי פנינה, בטטה.

שומנים – אבוקדו, טחינה, שמן זית, שמן קוקוס, אגוזים, שקדים, חמאת בוטנים ללא סוכר. זרעי פשתן כתושים, צ'יה.

חלבונים – אני טבעונית, אבל לגבי האוכלים בשר ודגים, רבים מהם אוכלים מזון מעובד, כמו למשל "שניצל כוכבים". עדיף להם לאכול בשר אורגני ואיכותי.

אני מכינה חביתות חומוס, חביתות עדשים דשנות, מקושקשת מטופו, גבינות ראויות מקשיו, אני מגבנת גבינות לבנה מחלב סויה, אלו החלבונים שלי. אני מנביטה את הקטניות שלי.

פירות וירקות טריים – לא פרוסת עגבניה עלובה בתוך הכריך אלא ליד הכריך צריך לבוא סלט שלם עם מגוון ירקות, למשל חסה לסוגיה, קייל, עגבניות לסוגיהן, בצל, שומר… לא מספיק עגבניה, מלפפון ופלפל. יש אינסוף סוגי ירקות. "עופו" על הסלט שלכם.

ארוחה לדוגמא יכולה להיות כריך מלחם שיפון 100%, כמות נדיבה של אבוקדו, במקרה שלי זה חביתת עדשים, זה יכול להיות גם חביתה מביצים, ואני סוגרת כריך כזה ולידו סלט כפי שתיארתי. מי מחפש לאכול עוגה אחרי כריך וסלט כזה?

אבל כשכל הזמן אתה חי במצב של דיאטה, על לחם צר ומים לחץ – מה הסיכוי שתוכל לשלוט ברצון שלך לקחת את העוגיות הכי מסריחות שעומדות שבוע פתוחות מישיבת ההנהלה דאשתקד ולא לאכול אותן? אתה רעב, אתה מקופח, אתה מסכן. ואז אתה לא מצליח לשאול את עצמך האם אולי הגישה הדיאטטית הזו לא בסדר? אתה פשוט מרגיש פעם נוספת חדל אישים.

אני אומרת: חבר'ה, הבעיה היא לא בכם, הבעיה היא בגישה. איך יכול להיות ש- 97% מהאנשים שעושים דיאטה נכשלים בה פעם אחר פעם? איך יכול להיות ש97% מאותם אנשים הם פשוט חסרי כוח רצון? האנשים האלה מגדלים משפחות, לומדים, עושים 20 אלף דברים – למה לתת להם את התחושה שהם אינם מסוגלים? זה נראה לי חסר חמלה, פוגעני ובעיקר לא נכון.

אני מלמדת אנשים ללמוד להתייחס לעצמם ממקום מכבד. ללמוד לערוך את הצלחות שלהם שמחות ואוהבות. ואנשים לומדים לאט לאט… זה לא פשוט ללמד אדם שאוכל הוא לא אויב, אלא שהגישה היא האוייב.

אני מנסה להחזיר לאנשים את האמון שלהם בעצמם, ביכולת שלהם לנהל גם את הצלחת שלהם מתוך בחירה, מתוך עבודת קשב פנימית. אני בעצמי עושה זאת כבר 9 שנים. אני יוצאת כל יום עם האוכל שלי מהבית. אני טורחת על האוכל שלי כאילו שאני טורחת עבור האדם שאני הכי אוהבת בעולם. אני מסתובבת שבעה, שמחה, וכשאני רעבה אני פשוט אוכלת עפ"י אותם עקרונות שפירטתי. רעבים – אוכלים, אוכל שלם, שמח מכבד.

 

אביגיל בכור לפני ואחרי הניתוח לקיצור קיבה

אביגיל בכור לפני ואחרי הניתוח לקיצור קיבה

איזו ילדות הייתה לך?

הייתה לי ילדות קשה. גדלתי במשפחה של 5 בנות, הייתי הצעירה שבהן, בית עני, הורים קשי יום, הרבה מכות, הרבה צעקות, הרבה פחד. אבל אין בי כעס עליהם כי אני חושבת שהם עשו כמיטב יכולתם במסגרת הקושי שהם חוו.

מה היה החלום שלך בילדות?

להיות נסיכה. שיבוא אביר על סוס לבן וייקח אותי. להיות באגדה.

לפני ראש השנה נתקלתי בסרטון שלך שקיבל המון צפיות. ספרי עליו.  

הנה הסרטון בפיסבוק שזכה לכחצי מליון צפיות

 

על אף שחוויתי הרבה מאוד קשיים בחיים שלי, לא רק בילדותי אלא גם כאדם בוגר, הגעתי למסקנה שהחיים האלה, על אף כל הרע שהם זימנו לי, זימנו לי גם הרבה טוב.

כאחות צעירה במחלקה להמטו-אונקולוגיה ילדים ראיתי את זה הכי "לפנים". לא אשכח אמא אחת ממאה שערים שבתה גססה. באותה תקופה עישנתי ויצאתי למסדרון של המחלקה לעשן, ואותה אם הייתה שם. שאלתי אותה: "מה שלומך?" והיא ענתה: "ברוך השם" עם חיוך.

שאלתי אותה: "תגידי איך את מסוגלת לחייך? לא קשה לך?? והיא הסתכלה אליי בחיוך שוב ואמרה: "זו הלטיפה של הקדוש ברוך הוא." הייתי הלומה לגמרי מהאמירה הזאת. אמרתי לה: "הילדה שלך גוססת למוות ואת אומרת לי שזו הלטיפה שלו??"

היא ענתה: "יש לי עוד 6 ילדים בריאים בבית."

זה היכה בי, כי הבנתי שעל אף כל הקושי לראות את מה שהיא עברה, היא מדברת איתי על פרופורציות. לאישה הזאת היה אימפקט עצום על חיי ותפיסת עולמי. וזה רק התעצם עם השנים, המקום האופטימי הזה, שגם כשאני עמוק בחרא, אני מצליחה לראות איזה חלק שלי בגוף לא שם.

יש אביגיל לפני הניתוח ואביגיל אחרי?

וואאוו כן. יש את אביגיל הכנועה והמרצה לפני הניתוח, לעומת התקופה הנוכחית שבה אני דעתנית וחדה.

רבים מהאנשים השמנים מרגישים צורך להיות נחמדים וטובים ושמים את עצמם במקום אחרון ברשימה. כי הרי התפיסה המערבית תופסת אותנו כחלשי אופי. אז אנחנו מנסים להיות בסדר במקומות אחרים. כך גם אני הייתי.

אדם רזה שבעבר היה שמן, צריך לעבוד מאוד קשה כדי לרכוש "מהות רזה". היום, 9 שנים לאחר הניתוח, יש לי דפוסים שהם רזים, אבל עדיין לא סיימתי את הדרך.

היום, כשהמהות שלי היא יותר רזה, אני פחות מנסה לרצות אחרים. אני פחות כנועה. בעצם אני לא כנועה בכלל. אני מחפשת קודם כל את הרווחה האישית שלי, מבלי לפגוע באחרים כמובן.

כשאת מתבוננת במראה – מה את רואה?

אני רואה את הילדה הקטנה מצפת ואיזו דרך היא עשתה. ואני מרגישה גאווה גדולה,  אבל לא בגלל החזות שלי אלא משום הדרך שעשיתי.

וכשאת מתבוננת בתמונה שבה היית מלאה – מה את רואה? ומה ההרגשה שלך?

אחת מהשאלות ששאלתי אנשים בקבוצות שלי זה מה הם מרגישים כשהם רואים אדם שמן? הם ציינו מנעד של תחושות – רחמים, כעס, אמפטיה. הגעתי למסקנה שהתחושות שלנו כלפי שמנים מעידות על התחושה שהייתה אצלנו בהיותנו במקום הזה.

בתחילת הדרך שלי הסתכלתי על שמנים מתוך מקום של כעס. שאלתי את עצמי: למה הם לא עושים משהו עם עצמם? זה היה מיד לאחר הניתוח, בתחילת הדרך שלי, הבטתי בהם ממקום מתנשא.

היום אני מסתכלת על שמנים ממקום של אהבה, של הבנה של להושיט יד ולהגיד אני פה בשביל לקדם לא את המשקל שלך אלא את הרווחה והאושר שלך, את הרווחה הרגשית הזאת שאין לאנשים שסובלים מעודף משקל. ולכן כשאני מסתכלת היום על התמונה שלי מהעבר אני מאוד אוהבת את אביגיל השמנה. עשיתי לה עוול הרבה מאוד שנים. ניסיתי לבעוט אותה מהחיים שלי, בעוד שכל מה שהיא רצתה זה אהבה ותשומת לב ואכפתיות. היא בסך הכל רצתה שיטפלו בה.

מה דעתך על ניתוח לקיצור קיבה? את ממליצה עליו?

אני ממליצה רק מהפן האחד, שהוא המקום שמאפשר את הדיאלוג עם האכילה. אבל לצערי לא מבצעים את הניתוח מהמקום הזה – זה פשוט הפך למקום של דיאטה, וזו הסיבה שרבים מהמנותחים נכשלים.

ראיתי הרבה שנכשלו

נכון. כי נותנים למנותחים דף הוראות אכילה כמו של חלי ממן. אז מה הועילו חכמים? אתם מחזירים את המנותחים פעם נוספת למקום שהם כשלו בו.

מדוע את טבעונית וממתי?

לפני 4 שנים הפכתי לצמחונית מטעמים אידיאולוגים. מזה שנתיים וחצי אני טבעונית, בזכות בתי יעלי: יום אחד נכנסתי לחדרה והיא התייפחה. שאלתי אותה מה קרה? והיא הראתה לי סרטון שפורסם ע"י "קירות שקופים". הקטע שהכי שבר אותי היה הפרות שמאבדות את העגל שלהן לטובת הקוטג' המסריח שאכלתי.

אני הנקתי כל אחת מילדיי 3 וחצי שנים, ובמהלך הצפייה בסרטון הרגשתי שבעטו בי בבטן. אמרתי לעצמי: תראי מה זה, את הנקת 6 שנים את הילדים שלך והפרה אפילו 6 שעות לא מקבלת את האפשרות הזו. באותו הרגע הפכנו יעלי הקסומה שלי ואני לטבעוניות. בני עדיין קרניסט אבל בבית הוא אוכל טבעוני.

מה גורם לך לשמחה?

הילדים שלי, הכלבים שלי ובן הזוג שלי. אני מוקפת כל הזמן באנשים שאוהבים אותי וקשובים לי וכמהים לעשייה שלי. אני אדם שהתברך, יש לי המון דברים לשמוח עליהם.

יש לך איזו שאיפה? חלום?

החלום שלי? אני אשמח לעולם טבעוני. כי כשאנשים הופכים לטבעוניים הם הופכים לחומלים יותר, מתחשבים יותר. החלום שלי הוא לעולם טוב יותר, שאכפת יותר לאנשים האחד מהשני.

את רואה את עצמך כאישה מצליחה, ומהם הטיפים שלך להצלחה?

אני רואה את עצמי כאדם מצליח. הטיפים שלי להצלחה זה לא לוותר וסבלנות. לא לנסות לכבוש יעדים באחת. דברים לא באים באיווחה. הם באים בעבודה קבועה, לעיתים סיזיפית. אנשים לעיתים מוותרים כי זה נראה להם רחוק וקשה, אבל יעדים לא נכבשים באחת. צריך לשים מטרות קטנות ובנות השגה. צריך להבין שיש יופי גדול בלטפס אל הפסגה. המסע אל הפסגה הוא לא פחות יפה מהרביצה על רום ההר.

 

Leave a Comment

^ TOP