מיכל מחפשת אישה – פרק 1 – בדידות 

מאת: חגית רימון .

 

 

עד גיל עשרים בערך הרגשתי בדידות, כמו כלב עזוב המשוטט ברחובות ומחפש בית חם, או לפחות כף יד מלטפת. אמנם היו מסביבי אנשים, אמאאבאאחיםסבאסבתא וכמה חברות (שלא היו ממש חברות), ועדיין,  הבדידות התנחלה בתוך ליבי. כל כך הרבה שנים דיברתי אל עצמי. דיאלוגים שלמים. סצנות קולנועיות התנהלו בתוך ראשי, וחיכו למפיק שיקרין אותן על המסכים. אבל המפיק לא הגיע, וחייתי בהמתנה. בשנה הבאה יהיה יותר טוב. בשנה הבאה לא אהיה בודדה.

עד כיתה ה' הייתי מקובלת בכיתה. הבנות רצו להיות חברות שלי והבנים ביקשו ממני חברוּת. היה לי ביטחון עצמי, ותמיד רציתי להיות הראשונה ולהוביל. רציתי להיות התלמידה הכי טובה בכיתה (אך הייתי מספר שלוש), רציתי להיות בוועד הכיתה (ונבחרתי, אחרי שהבטחתי לכל המתמודדים שאבחר בהם), רציתי להיות הספורטאית הכי טובה (והייתי מספר שתיים) וגם הייתי ראש נבחרת הבנות בכדורסל ובכדורעף. קבעתי אילו בנות ישתתפו בנבחרת (ולפעמים שיחדו אותי בממתקים), והובלתי את הקבוצה להיות מקום ראשון בשכבה.

כל שלישי ושבת התאספו ילדי הכיתה מתחת לביתי וצעקו: "מיכללללללללל … מיכלללללללל", וירדתי למטה מהקומה השלישית וביחד הלכנו לצופים. ובדרך, כשנעצרתי לקשור את השרוכים או לקטוף פרח, כולם נעצרו. וכשקניתי חצי פיתה עם חומוס, גם שאר הבנות קנו. אבל כשעידית נכנסה לכיתה שלנו, היא בעטה בי בטוסיק והעיפה אותי לרצפה ונטלה את המושכות. ונותרתי שם. שקטה ודוממת. וכבר לא חפצתי להנהיג אף אחד.

נמשים על הפנים, צחוק מתגלגל, ספורטאית מעולה, ותלמידה גרועה. זו הייתה עידית. ואני הייתי המטרה שלה.

כל שבוע היא הזמינה לביתה את בנות הכיתה, ואימה פיתתה אותן  בעוגת שוקולד ובמתנות קטנות. אני לא הוזמנתי. ואמרתי לעצמי שבין כה וכה אין לי מה לעשות שם, ולא מעניין אותי למרוח לק צבעוני על הציפורניים ולעשות פן כמו שסיפרו לי שהן עושות שם. ועדיין, העלבון צרב את ליבי.

"יא מכוערת." עידית קראה לעברי בהפסקות, ומאחוריה עמדו שתי ילדות שעד לפני כמה שבועות ביקשו את קרבתי, וחייכו. ואני שתקתי. ושאלתי את עצמי האם היא צודקת.

עזבי אותי בשקט, אמרתי בליבי, את רוצה להיות מלכת הכיתה? תהיי. לא אעמוד בדרכך, אבל תפסיקי להתנהג אליי בצורה כל כך מגעילה. וכשהגעתי הביתה הצלפתי בעצמי על שתיקתי. והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אשיב לה כגמולה. אך בפעם הבאה שוב שתקתי.

לא שיתפתי אף אחד בכאב שהרגשתי. לא הייתה לי נפש קרובה. התפללתי כל יום שהחרם ייגמר.

ההפסקות בין השיעורים נדמו לי כנצח. רציתי להיעלם, לא להיחשף בקלון בדידותי. כולם חיכו להפסקות, ואני רציתי שהן תסתיימנה. מה אעשה במשך עשרים דקות תמימות? עם מי אדבר?

הילדים יצאו מהכיתה, ואני, כמו כלבלב ביום אימוץ, קיוויתי שאחת הבנות תזמין אותי להצטרף אליה.  אבל לרוב זה לא קרה. אז  נשארתי בכיתה, אכלתי באיטיות את הכריך שאמא הכינה לי ודיברתי אל עצמי. ניחמתי את ליבי הפצוע, וייחלתי להיעטף על ידי אישה מקסימה וחמה. עצמתי את עיניי, נשענתי על הכסא הקטן ודמיינתי שאני מקבלת חיבוק. חיבוק של חום ורוך ונחמה. חיבוק שאמר לי: את מיוחדת, ואותך מכולם אני אוהבת.

 

מיכל מחפשת אישה – פרק 2

 

כל הזכויות שמורות לחגית רימון
hrimon@gmail.com

 

הצטרפי לאתר אישה בפיסבוק

 


 

 

 

 

Leave a Comment

^ TOP