"הים הכחול עמוק" – איפה הגלים והרגש? / בקורת הצגה

הסטר נמצאת מחוסרת הכרה, ואז נחשפים חיי האהבה שלה: נישואיה לשופט נכבד, ביל, בגידה בו, ופרידה ממנו לטובת רומן עם טייס לשעבר בשם פרדי (השחקן נדב נייטס).

מאת: חגית רימון

בהצגה ישנם נושאים מעניינים כמו נסיון להתאבדות והשאלה מיהו בן הזוג האידיאלי? מה מחבר בין שני אנשים וגורם למשיכה ביניהם? אבל שני הנושאים הללו אינם מטופלים כהלכה, והקהל יוצא ללא תשובות ובלי חומר למחשבה.

נושא ההתאבדויות הינו נושא מרתק – מה גורם לאנשים להתאבד? הרי כולנו חווינו אי פעם קשר לא טוב, מריבות בזוגיות ופרידות, אבל רובנו המשכנו הלאה. אז למה דווקא הסטר מנסה להתאבד? מדוע דווקא היא? אין בהצגה תשובה אמיתית. ישנו נסיון לומר שהסטר נמנית על מעט האנשים שאוהבים עד מוות, אבל לא לגמרי ברור מה מביא אותה לזה.

לאחר שנודע לביל, בעלה לשעבר (השחקן לירון ברנס), שהסטר ניסתה להתאבד, הוא מיד מגיע ומציע לה לחזור להיות אישתו. לא אגלה לכם האם היא הסכימה או לא, במקרה שבכוונתכם לצפות בהצגה. רק אומר שגם מערכת היחסים עם השופט אינה ברורה – מדוע בגדה בו? מדוע הפסיקה לאהוב אותו?

לשחקן לירון ברנס יש נתונים פיסיים מרשימים – הוא גבוה ובהחלט נראה כמו שופט מכובד, אבל הדיבור שלו היה לדעתי מונוטוני מדי, והיה חסר לי רגש אמיתי ואותנטיות במשחק.

פרדי, הטייס לשעבר, בן הזוג של הסטר, הוא לכאורה ההיפך מביל, השופט.

פרדי צעיר מהסטר, אין לו עבודה קבועה, הם די דלפונים והאהבה שלהם לא מסבה לה אושר. אז מדוע היא התאהבה בו, עד כדי כך שעזבה את בעלה השופט? ומדוע נשארה, אם היא מצהירה שמעולם לא הרגישה שהוא אוהב אותה? בהצגה אין פתרון לשאלות הללו.

הסטר לא מציינת בהצגה שום תכונה שהיא אוהבת בפרדי – הוא קמצן, תפרן, היא אומרת שמההתחלה לא הרגישה שהוא אוהב אותה, הוא לא משתף אותה כל כך בחייו, התקשורת ביניהם לא מי יודע מה. אז למה היא רוצה שיישאר? מה היא אוהבת בו? זה לא ברור.

למרות שמדובר בנושאים מעניינים ודרמטיים – לא התרגשתי, וגם נראה שהקהל לא כל כך התרגש מההצגה למרות הפוטנציאל הרב שבה.

לימור גולדשטין היא שחקנית יפה ועצם השתתפותה בהצגות – ממלאת אולמות. אבל משהו במשחק שלה לא ריגש. היו לה בערך שתי הבעות בלבד בהצגה – או שהייתה לה הבעה קפואה ורחוקה או הבעה מיוסרת עם עיניים נוצצות שדמעות עומדות בהן.

הייתי ממליצה לבמאי, אלון אופיר, לאפשר לשחקנים שלו יותר "להתפרע" על הבמה ולהביע רגש, כדי לחבר את הקהל לסצנות על הבמה. השחקנית ששיחקה באופן הכי משוחרר הייתה נעמה שפירא. נמרוד ברגמן שיחק די טוב את הרופא המאופק.

מה הבדל בין הצגה מעולה לבין הצגה פחות טובה ומרגשת?

בהצגה מעולה אני מרגישה שאני מציצה על אנשים שנמצאים כעת באמצע סצנות שלהם במהלך החיים. השחקנים כל כך משכנעים שאני לא מרגישה בתוך הצגה. הם לא נראים לי שחקנים – הם לא מדקלמים טקסט אלא חיים אותו. השחקנים בהצגה מעולה הם בעצם אנשים שהקהל מציץ עליהם. הם חיים את התפקיד. הם אינם משחקים אותו.

בעלילה ישנו בסיס טוב לדרמה – נסיון התאבדות, אהבה, פרידה, בן זוג שצץ מהעבר. אבל המחזה לא נוגע ולא מרגש.

הנושאים המרכזיים בהצגה מעניינים אבל היו הרבה "חורים" בטיפול בהם.

 

מאת: טרנס ראטיגן, נכתב בשנת 1952 – אמנם המחזה נכתב לפני שנים רבות, אבל הנושאים בו מעניינים בכל עת.

תרגום: עידו ריקלין. תרגום טוב לדעתי.

בימוי: אלון אופיר. מומלץ לתת לשחקנים יותר "להתפרע" ולהיות פחות מאופקים ומונוטוניים. פחות לדקלם את הטקסטים אלא להיות הדמויות עצמן.

תפאורה: סבטלנה ברגר. התפאורה התאימה להצגה.

תלבושות:.אולה שבצוב. יופי של תלבושות.
מוסיקה: שמוליק נויפלד. המוסיקה נעימה לאוזן, והייתי אף מוסיפה יותר ממנה להגברת הדרמה והריגוש.
תאורה: זיו וולושין. תאורה מהוקצעת.
משתתפים:
לימור גולדשטיין ( תשתחררי קצת יותר…) , נדב נייטס (משחק די טוב אבל מפריעים ה"חורים" שאין עליהם תשובות בהצגה) ,לירון ברנס (מומלץ יותר רגש), נמרוד ברגמן (משחק היטב את הרופא המאופק) ,נעמה שפירא (החיוכים בקהל הם בזכותה), מאי קשת (הרבה רצינות ומומלץ להשתחרר יותר),ויקטור סבג (שחקן חמוד, אבל נראה שהוא מודע יותר מדי לקהל), עופר רוטנברג (תפקיד קטן של החבר הלא מתוחכם).
מחליפה: הלנה ירלובה
 לסיכום
הרבה פוטנציאל לא ממומש. ההצגה עלתה רק לאחרונה אז אולי בהמשך השחקנים ישתחררו יותר ויותר ייגעו בקהל.
וחוץ מזה – על טעם ועל ריח אין להתווכח – יכול להיות שאתם תהנו יותר ממני…

Leave a Comment

^ TOP