מירי וורצל התגברה על שני סוגי סרטן, גמגום ודכאון, וזה המסר שלה

מירי וורצל, בת 62, עורכת דין המתמחה ברשלנות רפואית, התגברה על שני סוגי סרטן (אחד מתוכם סרטן שד), גמגום ודכאון, התמודדה עם מותו של בעלה שהותיר אותה אלמנה צעירה יחסית, ולמרות כל אלו פצחה בחיים מלאי עשייה ועניין (טיולי תרמילאים, סקי, צלילות – כל אלו תחביבים שפתחה לראשונה אחרי שנות החמישים לחייה) ועתה מפרסמת ספר ביכורים ששמו: "תאמינו או לא."

תאמינו או לא. ספר חדש

תאמינו או לא. ספר חדש

על מה הספר?

"הספר  הוא מותחן, סוחף ורומנטי עם סוף טוב, כזה טוב, שאתה לא מפסיק לחייך כל השבוע.  מפגש בין שתי דמויות, משני קצות הסקלה החברתית, היא הכי למטה, הוא הכי למעלה. מפגש מקרי מחבר  ביניהם, ובעל כורחו, הבחור, מיקי, עורך דין יפה תואר, מוצא עצמו מסייע לזוהר, כלבויניקית במשרד שבו עבד עד לפני שנה קודם לכן, לפענח סוד אפל מן העבר, אשר מאיים על חייה יותר מפעם אחת.. הסיפור מסופר בצורה של רשומון, בשני קולות, פרק מפי הגיבורה ופרק מפי הגיבור. כל אחד בשפה שלו ומנקודת הראות שלו. ספר טיסה וחופשה קלאסי. מתחילים בנתב"ג ולא עוצמים עין כל הלילה…"

איזו ילדות הייתה לך?

רגילה. אבא אימא, שלושה ילדים, אני הצעירה. אמי הייתה אישה מאד אינטליגנטית, רכשה ידע רב באופן אוטודידקטי, אבל אף פעם לא עבדה, הייתה מתוסכלת, מה שלא הבטיח אווירה עליזה באופן מיוחד בבית. אבי היה שקוע בענייניו, בקריירה ובעשייה ציבורית. הורי היו הורים טובים לפי אמות המידה של שנות החמישים, שישים, שנות ילדותי. היה עולם של מבוגרים ועולם של ילדים שלא התערבבו. אימי ואני לא היינו "חברות" כמו שאני עם ילדי (בהקפדה תמידית על מציאת האיזון הנכון, כול השנים, בין חברות לצורך להוות עוגן ומקור לביטחון). אולי זה לא נשמע טוב, אבל מהורי למדתי מה לא לעשות.

הורי היו דתיים. לא חרדים, יותר שומרי מצוות, אבל הקפידו על כשרות,  שבת,  חגים. אני לא הסתדרתי עם המסגרת הזאת. בשלב די מוקדם, כשעמדתי על דעתי, כל העסק הדתי הזה לא נראה לי, אבל מרדתי ממש בשישית, כאשר הכרתי  נער חילוני. התחלנו לצאת, עד היום אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי למכונית בשבת. חיכיתי לברק שיכה אותי, אבל הוא לא הגיע.

הדרמה התרחשה פעמיים.

פעם אחת כאשר בסוף יסודי כל המקובלות (בית ספר דתי, עם הפרדה ) הלכו לתיכון חילוני, וגם אני רציתי. הורי התנגדו, רציתי מאד, אבל לא עזר לי.

פעם שנייה הייתה יותר דרמטית. הורי לא רצו שאתגייס. אחותי הגדולה לא שירתה, ואני רציתי מאד. הם ניצחו, והלכתי לשנת שירות בבית חולים שיבא, שהייתה השנה האיומה בחיי.

לדרמות האלו יש משמעות עומק, נוספת, שאליה נגיע להלן…

הגמגום, או דלתות מסתובבות, או הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

כשהייתי כבת שנתיים הורי נסעו לטיול בין יומיים ואני נשארתי עם אחי ואחותי הבוגרים שהיו אמורים שלא ללכת לבית הספר אלא להיות אתי. עד כאן הכול טוב. בבוקר היום השני הגיעה דודה, שלא הכרתי, שהתבקשה להעיף מבט לראות שהכול תקין, ראתה שהכול יופי, ואז אמרה לאחי ואחותי,  למה שתפסידו עוד יום לימודים? לכו לבית הספר ואני אשאר עם מירלה.

כשהורי שבו בערב מצאו ילדה מגמגמת. זה מה שסופר לי.

לא צריך להיות פסיכולוג גדול. יום אחד נעלמים אבא ואימא, יום למחרת נעלמים האח והאחות, ואני נשארת עם אדם זר, לא מוכר, קודר עם פרצוף  חמוץ, ככה סיפרו לי. מה היה שם איש לא יודע, אבל לרוע המזל כל זה קרה בגיל שבו הדיבור מתפתח, וכל טראומה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. משהו נפגע במנגנון ללא תקנה.

דווקא בקטע הזה אין לי כל כעס על הורי. לנסוע לטיול בן יומיים ולהשאיר ילד עם אחים בוגרים זה הגיוני ואחראי. רק שאיש לא העלה בדעתו שהדלת תסתובב, והדודה שתיכנס תהיה מלאת כוונות טובות שיובילו לגיהינום.

במקרה או שלא, מוטיב הדלתות המסתובבות מאד דומיננטי בספר.

כל ימי הגמגום  ניהל אותי. כילדה סבלתי מאד. הייתי תלמידה טובה, אך לא השתתפתי בשיעורים. המורים התבקשו על ידי אמי, ממנה בקשתי לעשות זאת, שלא לשאול אותי שאלות, כדי שלא להביך אותי.

על התיכון החילוני אליו מאד רציתי ללכת ויתרתי, כי בסופו של דבר הפחד מפני אנשים חדשים, ברובם, שלא מכירים אותי ואת הגמגום שלי,  הכריע אותי. כמובן שאילו הורי היו תומכים בי הראיה הייתה שונה, אבל גם להתעמת עם ההורים וגם לחשוש ממקום חדש היה יותר מדי עבורי.  אותו דבר קרה גם עם הצבא. התנגדות ההורים בצירוף הפחד ממקום חדש הכניעו אותי.

על הגמגום התגברתי בזכות בעלי, שלומי.

לא סתם אחד ממשפטי המפתח בספר  אומר שכל אדם צריך שני דברים בחיים. שיאהבו אותו ושיאמינו בו.

לי היה בעל שיישם את שני המוטיבים הנ"ל.

באחת מפגישותינו הראשונות נתקעתי עם מילה, ואז שאלתי אותו, תגיד לי, "הדבר הזה" לא מפריע לך?

תשובתו המכוננת הייתה, כל עוד יש לך מה להגיד, ויש לך, זה לא משנה איך את אומרת את זה.

זה עשה את העבודה.

כשהכרנו הייתי כבר עורכת דין, אבל בחרתי במסלול משעמם בבנק, במקום ללכת לליטיגציה המסעירה יותר. מלכתחילה הלכתי למשפטים בידיעה שלא אופיע בבתי משפט, אלא אלך למסלול אפור יותר.

עם הזמן, עם התמיכה ועם האהבה, הביטחון צמח. עזבתי את הבנק, התחלתי להופיע בבתי משפט, והרבה, והפכתי לפטפטנית שאי אפשר לסתום לה את הפה.

אל פסגת הניצחון הגעתי לפני שש שנים. ועל כך להלן, עוד מעט, בפרק הדיכאון.

אופטימיות היא שם המשחק

החיים עשו אותי אופטימית.

מה זה אופטימיות? האמונה שיהיה טוב, והאמונה שיהיה בך הכוח להתגבר על כל מכשול.

כשאני בוחנת אחורה את חיי. מאיפה התחלתי ולאן הגעתי, אני יודעת  שיש בי את הכוחות האלה.

התגברתי על גמגום, התגברתי על שני סרטנים, התגברתי על דיכאון שפרץ בשל תרופה למניעת הישנות (הסרטן השני) שניתנה בלא הנחיות מתאימות וגרמה לי לבלגן גדול במוח (תופעת לוואי של התרופה, טמוקסיפן), והתגברתי על אובדן פתאומי של בעלי מדום לב, לפני שלוש וחצי שנים, בסיום טיול בהרי הכרמל, עם חברים.

קמנו משבעה ואני ידעתי שעומדות בפני שתי אופציות. להתרסק, או לזכור שיש לי שני ילדים ואני צריכה להמשיך .

בחרתי בחיים.

נוסף לאבדן, השמיים שנופלים על הראש, מצאתי עצמי מול הר חובות ענק במשרד הפרסום ששלומי ניהל, "קמפיין". חובות שידעתי על קיומם, שלומי שיתף אותי, אבל גם הוא לא ידע עד כמה הם גדולים. עד שעסק נעצר אף פעם אתה לא יודע מה באמת קורה במצבת הכספים. כל השנים המשרד שגשג ופרנס אותנו ברווחה. המשבר הכלכלי הגלובלי ב2008 וחדירת האינטרנט גרמו למחיקת משרדי פרסום רבים, ביניהם קמפיין. אמנם המשרד היה בנוי במתכונת חברה, ששלומי היה בעל המניות היחיד, אבל בחרתי שלא לחמוק בחסות האישיות הנפרדת של החברה אלא לסלק את כל החובות. שפכתי את כל חסכונותינו, נטלתי הלוואות, ושמו הטוב של שלומי נותר ללא רבב, כפי שהיה כל השנים.

 הסרטנים

ב2008 התגלה הסרטן הראשון, הוצ'קינס, וב2011 השני, שד.

בשני המקרים הייתי בת מזל, הגידול התגלה בשלב מוקדם, כך שסיכויי ההחלמה היו גבוהים מלכתחילה.

בסרטן הראשון עברתי כימותרפיה והקרנות, ובשני ניתוח וכימותרפיה. הקרנות כבר לא יכולתי לקבל, הגוף קיבל את מלוא המנה בפעם הקודמת, לכן נאלצתי לעבור כריתה ושחזור.

דבר ראשון, בשני הסרטנים,  אמרתי תודה רבה. נקודת המוצא שלי הייתה, שככל הנראה נגזר עלי שמשהו ייפול עלי, אז חסו עלי ושלחו לי משהו בקטנה. גם הוצ'קינס וגם שד זה לא לבלב שתוך חודש אתה לא פה. אמרתי תודה רבה שהגידולים התגלו בשלב מוקדם, ושאם זה היה צריך ליפול על מישהו מארבעתנו, מזל שזה נפל עלי. אני יכולה להתמודד עם זה הכי טוב.

עוד אג'נדה  שפיתחתי אמרה שאני אדם בריא, לחלוטין, עם קו מתחת המלה לחלוטין, עם תקלה זמנית במערכת. זו הייתה נקודת המוצא, ומכאן הכול נגזר. לא ראיתי עצמי לרגע כאדם חולה. יש לי בעיה, נקודתית, צריך לטפל בה, וזהו. החיים נמשכים. בסרטן השני התחלתי במקביל לכימותרפיה שיפוץ מתוכנן בבית. יום אחד הפועלים הזיזו עציץ גדול בחדר, עברתי מתחת לענפים והפאה נתפסה לי, כמו אבשלום. הפועלים לקו באלם, אני צחקתי והרגעתי אותם שזה בסדר, ואז אמר לי אחד הצעירים שבהם, אל תדאגי, אני בטוח שעוד יהיה לך שיער יפה….

את הסרטן השני בכלל הפכתי ללימונדה. מתוקה מאד. כל השנים רציתי לעשות הגדלת חזה, אבל זה לא היה ישים. והנה הגורל סידר לי שיפוץ חזה, מהסרטים. החזה שלי היום מרהיב, בלי שום השוואה לזה לקדם לו. כשהתעוררתי מהניתוח הדבר הראשון שראיתי זה את הפנים הצוהלים של טל בתי, הגדילו, הגדילו…(היה ספק האם טכנית ניתן יהיה לעשות זאת).

עוד "בונוס" שהרווחתי מהסרטן השני (שהוליד את הדיכאון) הוא קריירת ההרצאות שלי. בלב הדיכאון ישבנו יום אחד באירוע. לבמה עלו  אנשים ודברו, כל כך יפה, ולי הייתה הארה. זה מה שאני צריכה לעשות כדי לצאת מהבאסה, שעדיין לא הבנתי איך נפלה עלי, וניסיתי כל הזמן למצוא דרכים לחלץ את עצמי ממנה.  משהו אתגרי שלא עשיתי עד היום. דיברתי בבתי משפט, פטפטתי, אבל לרתק אולם שלם שעה שלמה? זה טרם עשיתי. היום אני מרצה לרופאים ולקהל הרחב על  רשלנות רפואית ועובדת על הרצאה חדשה, פחד, הדבר היחיד שצריך לפחד ממנו. נשמע קלישאה, אבל אני יישמתי.

מהדיכאון נחלצתי גם בזכות העבודה העצמית אבל בעיקר בזכות נוגד דיכאון שהתחלתי ליטול, לאחר שסוף סוף, לאחר חצי שנה התגלה הקשר הין הדיכאון לטמוקסיפן…

המסלול המקצועי ואיך נהייתי סופרת?

"תאמינו או לא" הוא הספר הראשון שכתבתי והוא נכתב פעם ורבע. רבע פעם  לפני כשלושים שנה. התחלתי, כתבתי, מחקתי, בעיקר מחקתי, הפסקתי, זרקתי את כתב היד לפח ופעם שנייה עכשיו, לפני שנה וחצי.

רבע הפעם הייתה כאשר מצאתי  את עצמי בשנת 87' ללא עבודה.

את הרישיון לעריכת דין קיבלתי לקראת שנת 80'. עבדתי כשנה וחצי בתחום, לא אהבתי מה שעשיתי ופרשתי  בדיוק כשפרצה מלחמת שלום הגליל. שלומי ושותפו למשרד הפרסום גויסו למילואים. שלומי לקח סרגל, אמר לי, זה אינץ, זה טור, ככה מודדים שטחי פרסום, תשמרי על העסק, ושניהם הלכו לחודש וחצי לצבא.

בסופו של דבר נשארתי חמש עשרה שנה בפרסום, אבל עם הפסקה קצרה בת מספר חודשים ב87'. השותף ואני לא כל כך הסתדרנו והחלטתי לפרוש לחפש כיוון חדש.

טל,  הייתה בת ארבע.  אחרי הצהריים הייתה תעסוקה בשפע, אבל עד אשר יימצא הכיוון החדש היה צריך למלא את הבקרים במשהו. ואז החלטתי לנצל את ההפוגה כדי להגשים משהו שפעם, בנעורי, מאד רציתי לעשות. לכתוב ספרים ולעשות קולנוע. קולנוע לא היה רלבנטי, נשארו הספרים. אז על מה כותבים?

תמיד אהבתי לקרוא. בין השאר אהבתי מותחנים, וכשחיפשתי על מה לכתוב הבנתי שגיליתי נישה. מותחן עברי מקורי.

כשאני התחלתי לכתוב רם אורן היה (למיטב ידיעתי) עדיין עורך שבעה ימים,  בתיה גור עדיין לא הוציאה את הספר הראשון, גם לא אמנון ז'קונט ולא שולמית לפיד. שוק המתח היה ריק.

בחרתי ברקע מוכר לי, משרד עורכי דין. נראה היה לי מעניין לקחת משרד משפחתי ולראות מה קורה בתוכו, והתחלתי.

הכתיבה הייתה בעיקר מתסכלת. אף פעם לא כתבתי בצורה מסודרת וגם לא השתתפתי בקורס או בסדנת כתיבה. כל מה שהיה לי מול העיניים זה כל הספרים שקראתי ואהבתי. נו, באמת, הייתי אומרת לעצמי, אחרי עוד כמה עמודים שכתבתי וקטלתי. הם סופרים. ואת?  מה הקשקוש הזה שאת חושבת שאת עושה?

אז כתבתי, הפסקתי, חזרתי, שוב הפסקתי, החודשים התגלגלו. חמותי, הסופרת אסתר שטרייט וורצל, הציעה לי לקרוא את מה שנכתב עד כה, אבל פחדתי. בשלב מסוים, לאחר הפצרות רבות, נתתי לשלומי לקרוא. הוא התלהב, אבל שלומי בכלל התלהב ממני, תמיד, אז לא יכולתי לדעת האם זה חלק מההתלהבות הכוללת או שבאמת מה שכתבתי מוצלח.

ואז, כעבור זמן מה נוצר מצב בו הייתי צריכה לשוב לפעילות העסקית.

את הכתיבה שמתי בצד. אמשיך בערבים ובסופי שבוע אמרתי לעצמי. זה לא קרה. את הספר לא סיימתי. בקושי הגעתי לרבע. ידעתי בגדול איך אני רוצה שהסוף יהיה, אבל לא הספקתי להגיע לשם.

השנים חלפו, את כתב היד זרקתי  ושכחתי שפעם רציתי לכתוב ספר.

איך חזרתי להיות עורכת דין

חמש עשרה שנים העברתי בפרסום. עד 92' ניהלתי תחום פעילות נפרד במסגרת חברת בת עצמאית. עשרה עובדים, הרבה אקשן, הרבה כסף. לאחר מכן שלומי נפרד משותפו ואנו איחדנו את הפעילות. היו זמנים טובים, וטובים מאד, והיו פחות, עד אשר בשלב כלשהוא השוק נכנס לשפל, קמפיין הצטמצם, לא הייתה יותר הצדקה כלכלית ששלומי  ואני נעבוד באותו עסק. ב97'  שוב פרשתי, הפעם לתמיד.

אז מה אני הולכת לעשות עם עצמי?

נזכרתי שבבית מתגלגל לי איזה ניר, רישיון לעריכת דין.

בתקופת עבודתי ב"קמפיין" הייתי אחראית, בין השאר, על ניהול מערך הגבייה. בפרסום, כמו בכל ענף, תמיד רצים אחרי הכסף, ומעת לעת נעזרתי בשירותיהם של עורכי דין. התוצאות היו תמיד דלות. הבנתי שגיליתי נישה, עוד אחת. שמכאן אני מתחילה. שיש ביקוש לשירותי גבייה לחובות קטנים, בלי לשבור פיקות ברכיים.

חמש עשרה שנה לא תפקדתי כעורכת דין אמיתית. אף פעם לא תפקדתי למעשה כעורכת דין. כשנה במחלקה משפטית של בנק ועוד כחצי שנה במשרד מנומנם לא העניקו לי משהו שאפשר לקרוא לו ניסיון.

נסעתי לחנות ספרי חוק ומשפט בתל אביב. נכנסתי ואמרתי, לא הייתי עורכת דין חמש עשרה שנה. מה אני צריכה?

יצאתי עם ארגז, חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא. כל יום נסעתי לספריה בבר אילן, צילמתי טונה של מאמרים. הלכתי לכל השתלמות שרק מצאתי, וככה התחלתי.

הרבה זמן ללמוד לא היה לי. בכל עסק תקועים במגירה שיקים חוזרים וחובות פתוחים לא מספיק גדולים כדי שיהיה כדאי לשכור שירותי עורך דין לגבות אותם. שלומי שיווק אותי ללקוחותיו ולכל מי שהכיר, והוא הכיר הרבה, ומיד הוצפתי. בקושי ידעתי משהו, ישר למים.

התחלתי מלמטה. הכי למטה. הוצאה לפועל, תביעות כספיות קטנות. התביעות הקטנות הביאו תביעות  גדולות, אבל די מהר גיליתי את  הכלל האומר שהלקוח הוא האויב הגדול ביותר שלך. עו"ד זה כמו רופא. אם אתה לא מספר לו את האמת וכל האמת, איך הוא יכול לעזור לך?

החלטתי שאני מחפשת תחום בו אני לא תלויה באמת הסובייקטיבית של הלקוחות, וככה הגעתי לרשלנות הרפואית. אמנם לסיפורו של הלקוח יש חשיבות רבה, אך בראש וראשונה יש תיק רפואי, ממנו אתה למד הכול.

נראה שהכול מסתדר יופי

את המשרד מיקמתי בבית. פז היה בן ארבע טל בת שלוש עשרה. גילאים שעדיין מצדיקים שהייה בבית.

שני דברים חכמים עשיתי בחיי. הראשון, להינשא למי שנישאתי,  השני, לעבוד מהבית. לא בכל עיסוק זה אפשרי כמובן, ולא בכל קונסטלציה, אבל כשזה מתאפשר – מומלץ בחום.

לא יודעת איך זה עובד אצל אחרות, אבל לי העבודה מהבית אפשרה שליטה מוחלטת על המשאב היקר ביותר שלנו, האימהות העובדות. הזמן. וכשאתה שולט על הזמן שלך – אתה יכול לעשות הכול. אני הצלחתי לשלב הכול. זוגיות, ילדים, עבודה, חברים, נסיעות,  כל הג'אגלינג הקבוע של כולנו, הנשים העובדות של המאה העשרים ואחת.

תאמינו או לא

חיינו התאפיינו כל השנים בפעילות התזזיתית המקובלת במקומותינו, פרי הרצון הידוע שלא להחמיץ שום דבר בחיים.

כל זה נעצר. פתאום באחד למרץ אלפיים וארבע עשרה, שעה שתיים ורבע בצהריים, בהרי הכרמל. נהיה לי המון זמן. כל הסופשי"ם הארוכים, ובכלל.

ואז החלטתי למלא את החלל במשהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן, רק שבתוך ההתרוצצות המתמדת הזאת  לא מצאתי אף פעם את הזמן לכך. לכתוב סדרה, שתבאר בשפה פשוטה ובהירה, מה זה רשלנות רפואית ומדוע חשוב לדעת את זה.

את שנת האבל העברתי בכתיבה. סדרה בת 24 פרקים, מעוטרת בקריקטורות מגניבות. וכששאלו אותי מדי פעם מה אני עושה אמרתי שאני כותבת סדרה שהולכת להתפרסם בשבעה ימים, רק שהם עוד לא יודעים על זה.  כיוונתי גבוה.

והנה הרגע הגיע, והם ידעו מזה, ולתדהמתי הם לא  רצו את זה. הסבירו לי שזה כתוב יופי, אבל מה, זה לא מתאים למוסף. אני חשבתי שדווקא זה כן מתאים, והגעתי למסקנה שמה שלא מתאים זה לא הכתיבה אלא אני. אני לא מתאימה. כי מי אני? מירי וורצל, עורכת דין אנונימית מפתח תקווה. אף אחד לא מכיר אותי. למה שמישהו ירצה לקרוא משהו שכתבתי? אכתוב ספר, אמרתי לעצמי, יכירו את הכתיבה שלי, וירצו לקרוא גם את הסדרה. ואז  נזכרתי בספר שניסיתי לכתוב פעם, לפני המון שנים.

ברגע שהתחלתי התאהבתי בכתיבה. גיליתי את העונג שבה. מתוך שלא לשמו, בא לשמו. אמנם עדיין קיוויתי שהסדרה תתפרסם אי פעם, אבל הספר תפס אותי והפך לדבר העיקרי. שלושים שנה, מעט ניסיון חיים ופרספקטיבה עושים כנראה  את שלהם. כל הענקים, כל ענקי הספרות  – ענקים, אבל גם למי שלא ענק  יש מקום להגיד כמה מילים. את מה שלא הבנתי לפני שלושים שנה הבנתי עכשיו.

דקה אחרי שהתחלתי לכתוב הבנתי שהספר חייב להישאר בשנות השמונים המאוחרות, כי מה שנכתב אז, העלילה שאירעה אז, לא יכולה הייתה לקרות היום. החיים השתנו.

הכתיבה זרמה, ותוך שלושה חודשים סיימתי את הספר.

מאיפה את שואבת את כל האנרגיות שלך? שמעתי שיצאת לבד לטיול לדרום אמריקה

את האנרגיות אני שואבת מהאופטימיות. כשאתה יודע שמה שיהיה, תמיד יהיה טוב, אתה מלא סקרנות וציפייה לקראת הבאות. זה מה שמאפיין לדעתי אנשים צעירים. הידיעה שהכול לפניהם. אני בת 62, אבל בתחושה בת 26. אולי בגלל זה…

לדרום אמריקה יצאתי בגלל סיבות מאד ספצפית.  לאחר שנה וחצי של אבל פגשתי מישהו. צ'ארמר, גבר מהחלומות, כזה שנשים נופלות לרגליו. הייתי משוכנעת שמישהו למעלה אוהב אותי ושלח לי זוגיות  חדשה. רק בדיעבד הסתבר לי שהקשר היה בלתי אפשרי מלכתחילה. חבל שלא ידעתי זאת בזמן אמת, לא הייתי נכנסת  לקשר,  מכל מקום, הצ'ארמר הזמין אותי לסקי, מאד התרגשתי, קניתי חליפה מדוגמת, וזמן קצר לפני הנסיעה הוא ביטל את ההזמנה. למה? לא ניכנס לפרטים, אבל  החלטתי שאותי לא מזמינים ומשאירים בבית, אז עוד הטלפון בידי חם מהודעת הביטול טלפנתי לקלאב מד והזמנתי שבוע לבד. היה מדהים. אח"כ  פסח התקרב,  פז היה  בטיול הגדול,  טל תכננה לנסוע לשבוע, ואני אמרתי. הבן שלי בחו"ל, הבת שלי בחו"ל, הלב שלי שבור. במקום להתגלגל מארוחת חג אחת לשנייה אני שמה מוצ'ילה על הגב ויוצאת  לחודש לדרום ומרכז אמריקה, לבד. גם היה מדהים. בבליז צללתי  וכששבתי עשיתי שני כוכבים באילת. עד כאן עלילותי בדרכים.

טיפים?

אנחנו פה פעם אחת, וחבל לבזבז אותה על שטויות. להבדיל בין עיקר לטפל, לדעת שהכול חשוב, ושום דבר לא חשוב. הכול חשוב – כל מה שאתה עושה, עשה הכי טוב. ושום דבר לא חשוב – כל עשייה היא רק דרך להעביר את הזמן. מה שחשוב באמת זה האנשים שאוהבים אותנו ושאנחנו אוהבים אותם.  להפיק לקחים במידת הצורך, אבל לא להצטער על כלום. לראות את החצי המלא, תמיד, לשאוף למקסימום אבל להבין מתי הגעת לקצה גבול היכולת, ולא "להשלים" עם זה אלא להיות מאושר מזה. המיצוי הוא הנותן. לא התוצאה.  לדעת שכל יום הוא יום חדש, עם סיכוי חדש, לכל דבר, ובעיקר לדבר הכי חשוב,  לדיאטה….

 

 

ציטוטים, תחילת פרק ראשון ותחילת פרק שני.

"יום ראשון, 10:55

יצא ככה שעל כולם לא הפסיקו לדבר, ולכתוב, ולהראות את התמונות שלהם, ורק עלי, שבגללי קרה הכול, שכמעט הרגו אותי פעמיים, אף אחד לא אמר כלום.

נכון שגם אותי ראו פעם אחת בעיתון, קטנה כזאת, מאחורי מיקי, שהיה בדיוק באמצע התמונה עם החיוך הזה שלו, שאלה כל כך שונאת. "חושב שתפס את אלוהים בביצים עם הפרצוף הזה שלו, הדביל הזה," היתה אומרת כל פעם שמיקי היה מבקש ממנה משהו והיא לא היתה מסכימה, והוא היה מחייך אליה, ובסוף היא היתה עושה בדיוק מה שהוא רוצה.

"מה את מתלוננת?" מיקי אמר, "הנה, גם את מופיעה בעיתון," וצחק. אבל אם פעם אחת בחיים שלכם היו כותבים עליכם בעיתון, לא הייתם רוצים שלפחות יגידו את השם שלכם ולא יקראו לכם "השליחה"?

יום ראשון, 11:17

מנסֶה להאמין שהמילים ששמעתי זה עתה אכן נאמרו. אבל מתאים לה מאוד, לליאורה, מלכת הביצ'יות של הפרקליטות, להעיף מישהו חסר חשיבות שמפריע לה להשיג את מבוקשה. להעיף עליו גם כוס עם משהו, ללא כוונת זדון מן הסתם, אבל בחוסר אכפתיות מוחלט, ולא להתנצל בשפת בני אדם אלא ב"אופס," שנשמע מתאים יותר לחצר המלכה בבקינגהאם מאשר למזנון בית המשפט הדחוס להתפקע בשעת השיא של הפסקת הבוקר.

"תגידי לי, את בסדר?" אני אומר לה, לליאורה, "נהיית דורסנית עוד יותר ממה שזכרתי, לא שחשבתי שזה אפשרי… נראה לך בסדר להעיף ככה את האומללה הזאת? תסתכלי עליה. רחמנות."

"ואתה נהיית סקסי יותר ממה שזכרתי," היא מחייכת, יפה מתמיד. הרֶשע הולם אותה. "מזמן לא שמעתי ממך. תן צלצול. יש לך כמובן את המספר, עדיין…"

"מספרי זהב אני שומר כמובן. מה את עושה הערב, אם כבר אנחנו מדברים?"

"מחכה לטלפון שלך…" יורה ומפליגה עם המלוות לחפש שולחן בחוץ".

 

 

Leave a Comment

^ TOP