ברכה – סיפור קצר על אישה שלא מרגישה מספיק מבורכת…

מאת: חגית רימון

הלב רוצה להתרגש...

הלב רוצה להתרגש…

 

היי, אני ברכה. הלוואי שהייתי מבורכת כשמי. בעצם, אני כן מבורכת ואין לי זכות להתלונן. יש לי שמונה ילדים תודה לאל. ואת משה. ועל כך איני מודה. סליחה. אני לא יכולה להודות עליו. אמנם בזכותו נולדו הילדים, אבל כל יום שעובר לצידו קשה מנשוא.
אבא שידך ביננו, קבע שאנשא לו. הייתי רק בת 19. לא עלה במחשבתי שאני יכולה בכלל להגיד לו לא. הרב נתן את ברכתו. וזהו. חצי שנה אחר כך התחתנתי עם גבר שבקושי הכרתי. עיניו בהירות אבל ליבו שחור. שום טיפת חום לא קיבלתי ממנו. אולי פעם אחת, כשנולדה רחל. הוא חיבק אותי ואמר לי תודה. תודה ברכה. את הברכה שלי. אבל מאז, שום מילה טובה. או חיבוק. או ליטוף קטן. אני הנכס שלו. בלילה כשגובר עליו יצרו, הוא מניח עליי את ידו ואני מסתובבת אליו. בכניעות. מתוך הרגל. הכרח. אני שלו. שיעשה בי כרצונו. אני עוצמת עיניים ומחכה שיגמור. ויילך לישון. ואז אני מתפללת לאלוהים שיעשה לי נס. שיוציא אותי מהמקום הזה. אני אפילו לא יודעת למה אני מתפללת. מה אני רוצה? למצוא לי בעל אחר? מה פתאום. להתגרש? אבא ימות מבושה. והשכנות ידברו עליי. אז כל חיי אחייה ככה? עם תפילות לבורא לקצת חום? מזל שיש לי את הילדים, תודה לאל, אבל משה, מה אעשה איתו?

לפעמים הוא נכנס למיטה בלי להתקלח, וריח חמיצות מתפשט בחדר. וכשהוא מניח עליי את ידו אני רוצה להקיא. ולברוח. להיעלם. אך לאן אלך? ואולי שמשה יילך? אלוהים בבקשה תמקם את משה בדירה אחרת. לא אכפת לי אפילו שתהיה לו אישה אחרת. שיילך. עוד יום ואני משתגעת. ואני רק בת שלושים ושמונה. נמאס לי מההתחסדות הזאת כאן בשכונה. כולן עושות את עצמן תמימות ואוהבות אבל האמת אפורה. בלי כוכבים. אמת שמכרסמת בנו עוד ועוד, שאוכלת את הנשמה לאט לאט. הימים כל כך דומים האחד למשנהו. אפילו אין לי למה לצפות. אלוהים בבקשה הכנס לליבי קצת שמחה. ותקווה. שאראה את האור בקצה המנהרה. כי כך איני יכולה לחיות יותר. הלב שלי רוצה להתרגש. לאהוב. נמאס לי מהריח החמוץ ומהזקן הדוקר.

– סיפור קצר. מוקדש לכל ה"ברכות"…

 

Leave a Comment

^ TOP