גדי – סיפור קצר על אהבה

הוא צעק עליי וצרח: "לכי מפה, תעזבי את החדר שלי, עופי לי מהעיניים" ורציתי מיד לבכות אבל התאפקתי בכל כוחי…

סיפור קצר מאת: חגית רימון

cou

 

הוא צעק עליי וצרח: "לכי מפה, תעזבי את החדר שלי, עופי לי מהעיניים" ורציתי מיד לבכות אבל התאפקתי בכל כוחי. החזקתי את הדמעות חזק חזק כי לא רציתי להיראות מסכנה ושנפגעתי. רציתי לשמור כמה שאפשר על קור רוח, למרות שבאותו הרגע הייתי שמחה אילו היה לי ביד ברזל ארוך שהוא חד בקצהו והייתי דוקרת אותו דקירה אחת ועוד אחת שתכאב לו אבל לא תפצע אותו אלא רק תכאיב, כי בכל זאת, אני לא אלימה אלא רק כשאני נתקלת במצב קיצוני כמו שעכשיו.
שתקתי ולא ידעתי מה לעשות באותו הרגע.
"נו תצאי מכאן", הוא המשיך לצעוק ועדיין לא ידעתי מה לעשות. חוסר אונים התפשט בעורקיי. מה עושים כשצועקים עליי? אני לא טובה בזה, לפעול במצבים בהם משפילים אותי, לפעמים לוקח לי זמן להתעשת. אבל הוא לא הרפה והרגשתי שעוד שניה הוא ירים עליי יד ואכן שניה אחר כך הוא דחף אותי חזק לעבר הדלת ונפלתי על הטוסיק וקיבלתי מכה ממש חזקה ועכשיו לא הצלחתי לעצור את הדמעות שזלגו כמו הגשם בסופה לפני כמה ימים.

"את לא מבינה שאת עושה לי רע? את לא מבינה שאני כבר לא רוצה אותך? כמה פעמים אומר לך את זה? בגדת בי ואני לא רוצה לראות אותך לעולם."
הוא צרח עליי אבל הרגשתי שהוא התרכך, כי מי לא יתרכך מול אישה שקיבלה מכה והיא גם בוכה. הוא התקרב אליי וניסה לעזור להרים אותי מהרצפה ולאט לאט התרוממתי ועדיין לא ידעתי מה לעשות, לצאת מהחדר ובכלל מהחיים שלו או להישאר ולהסביר לו? אבל מה כבר אוכל להסביר לו, שבגדתי בו עם החבר הכי טוב שלו… איך אפשר להסביר דבר נורא שכזה? אני כל כך מבינה את הפגיעה שלו ומצטערת על השטות שעשיתי. רוח שטות עברה בי כשהוא יצא למילואים והחבר שלו דפק בדלת ואמר ששכח אצלנו את המעיל שלו. מהנימוס הצעתי לו תה וכיבדתי אותו בוופלים עם שוקולד ואגוזים ואחר כך הוא ראה יין על השולחן והציע שנשתה כוסית אז אמרתי לעצמי למה לא. היה קר בחוץ ובבית היה חמים ונעים אבל לפתע החל בחוץ גשם חזק וכך ישבנו לנו בסלון עם כוס יין לבן ביד מפטפטים על כל מיני סדרות טלויזיה ועל העבודה וכל מיני נושאים אחרים והיה לי נעים ולפתע האור כבה והסלון היה מאוד חשוך כי התריסים היו סגורים אז רני קם והתקרב אלי והניח את ידו על כתפי ונהיה לי חם בגוף וביחד פסענו לחפש נרות והדלקתי נר סגלגל וחזרנו לסלון והוא התקרב לשבת לידי כדי שלא יהיה לי קר ואולי כדי שאריח את הבושם הנעים שלו והרגשתי שמחשבתי מתערפלת והיין מתחיל להשפיע ורני קירב אליי את הברך שלו ולא זזתי משם אלא להיפך, הרגשתי נעימות מתפשטת בגופי ועצמתי את עיניי מהכבדות שהיין גרם לי ומהקלילות של לילה נטול דאגות וידו החלה לנוע לאט לאט על גופי וזהו, לא יכולתי לעצור אותו והאמת שלא רציתי באותו הרגע, כי לא חשבתי על כלום פרט לעונג רגעי. מוחי חשב רק על הרגע הזה ומה יש לו להציע ולא על השעות הבאות. התמסרתי לרגע הזה ולא חלפו שתי דקות ומצאתי את לשונו של רני מטיילת בתוך פי. בקיצור, אני לא רוצה לפרט את ההמשך רק אומר שחטאתי, כן חטאתי. ואין לי אפילו תירוץ הולם, כי גדי הוא גבר חלומותיי, טוב נו לא להגזים אבל אני אוהבת אותו וגם תכננו להתחתן בקרוב, אבל אלוהים ישמור, מה יהיה עם החתונה שלנו והאם במו ידיי הרסתי את העתיד שלי? אני לא יוצאת מהדירה, אני נשארת כאן, אבל אולי עדיף שאניח לו להירגע? ואולי בכלל עדיף שאכחיש ואומר שלא היה כלום כי בעצם אין לו שום הוכחה…
"בבקשה גדגד" אמרתי בבכי "זה לא נכון מה שאתה חושב, בסך הכל ישבנו ודיברנו בסלון, לא היה בינינו כלום, הוא בא כדי לקחת את המעיל שלו." אלוהים בבקשה תעזור לי לאחות את השברים, הרי לא ייתכן שבגלל שעה אחת כל העתיד שלי ייהרס, בבקשה, אהיה חייבת לך כל החיים.
"תפסיקי לדבר שטויות" הוא צרח עליי. "את חושבת שנולדתי אתמול?? מצאתי את התחתונים של רני הנבלה מתחת לספה בסלון, אז די. הכל נגמר."
חמש שנים עברו מאז אותו הערב. לא נשאר לי שום קשר עם גדי, ואין יום שחולף ואיני חושבת עליו. ועל החיים שהיו יכולים להיות לי אילו הייתי מוחקת שעה מהחיים שלי.

 

קונטרול פריק (למבוגרים בלבד!!) 

בעוד היא מפטפטת לעצמה סיפורים לאוזני, אני סופגת לחושיי אותה, את קיומה הנגלה והנסתר… 

מאת: נהר

מקבלת דואר בלי הפסקה, מראה לי את הערימות שפזורות בכל מקום בדירה המפוארת שלה, אני מנסה להיראות מתעניינת בעניין הכללי הזה שנוצר סביבה כי נורא חשוב לאנשים שהם נאהבים מטבעם להיחשף כאילו אין להם שליטה על היותם נחלת הכלל וזו מין חובה מוסרית לגלות עניין, זו לא פלישה לפרטיות, זו תשוקה. בעוד היא מפטפטת לעצמה סיפורים לאוזני, אני סופגת לחושיי אותה, את קיומה הנגלה והנסתר. צילום ממוסגר של אמא שלה, בגילה. העתק מדויק, אותו הזהר הפשוט, המפתה כל כך, רק בשחור לבן. ריח מתוק ונקי יש לה ,כזה שמשאיר אותי עם תיאבון לשום דבר אחר מלבדה, משכרת, ממכרת, כזו היא. כשנפגשנו אמרתי לה שאני מפריס, פריסאית בדם. כזו אני. מתאימה את העולם לצרכיי,  מתאימה את הנצחי לרגעי שבויה באשליה שהשליטה ברגע תיתן לי את ההתקיימות הנשגבת בנצח.

לגמור בתוכי כשהיא שוכבת מעלי ומזיינת אותי, זו השאיפה שלה, בפנטזיה כמובן. אבל כשהיא לוחשת לי את זה באוזן, בקול הדבש שלה ומתנועעת כמו פנתרה קוסמית והכוס שלה מנשק את שלי בתאווה, הפנטזיה נהיית למציאות . היא נהיית אני ואני היא, ונוצרת מין ישות חדשה שחיה בצניחה חופשית מתמדת. ושוב אני נשארת עם עוד כיבוש קטן בנצח, במוחלט, מנצחת את כוח המשיכה על ידי כניעה אליו. והיא מפרפרת מעלי נשיקות, כאילו אני פרח. הדירה מוצפת באור ובצלילים של מוסיקת דאנס מהפנטת. רגעי קסם מזוינים, כשהם באים עם נשים כמוה, ועם נשים כמוה הם באים, זו מין עסקת חבילה כזאת, אני יודעת שנכנסתי לדרך ללא מוצא.

פריקית של קונטרול, כך היא תארה לי את החברה הקודמת שלה, אוסטרית מגודלת שציירה אותה בצבעי שמן על קנבס. הילד הפראנואיד שבי מיד קלט בחושיו המצוינים שהיא מכוונת אלי רמיזה, כן, CONTROL FREAK זה בדיוק מה שאני. אני אתן לה לגעת בשמיים בפיסת הנצח שכבשתי דרכה, ובלעדי לא תהיה לה גישה לשם. מלכות האהבה, קוראים לזה המשוררים של פעם. בלבלו מימדים. אנחנו היום בשנת אלפיים יודעים שזה כולה תשוקה לכיבוש, להאחזות. וזה לא הנחל בסיני, ובטח לא יפו והשטחים, זה כולו ווחאד, כוח המשיכה. נסעתי אתה במונית לונדונית שחורה. היא קומפקטית בלונדית, עם פה מלא בצוף מתוק מחייכת אלי עם עיניים מאהבות. אני בפוזה הפריזאית שלי, מתפנקת בחיקו של הדמיון הסופר מפותח שירשתי מהקומבינה הבלתי מנוצחת של שני הורי הרחפנים, בחירה נאה בחרתי לי כשהגיע תורי שם למעלה ושאלה אותי המלאכית שנורא דומה לה, את שאלת השאלות, של מי את רוצה להיות… שלך כמובן, מיד עניתי. אבל היא לא האמינה לי, ושלחה אותי למקום הזה שנורא אוהבים בו להאמין. מאז אני מחפשת אותה, וכל מי שדומה לה אפילו בקצת מקבלת פיסת נצח עבור שליטה.
נפגשנו באופרה. בלונדון, בהפסקה, היא נשענה עם הגב לבר, שתויה, בקלילות שולחת לי מבט עם חיוך שכל כובש ראוי לשמו בהסטוריה פראייר לידו. לקחה אותי אליה הביתה, ועשתה אותי מאוהבת בה, לא שקשה לעשות לי את זה, אני מתאהבת כמו ששפן גומר, בחיפזון, וללא טיפת שליטה עצמית. כן אני, הפריקית עלאק של השליטה. שליטה/ חסר שליטה, – סיפור חיי…

בכל אופן היא סיפרה לי שהאוסטרית הופיעה אצלה הבוקר והיא התבעסה נורא וגרשה אותה בצעקות. אני נתקעתי כי נכנסתי … לפלונתר של הכאב, האבדון הזה הידוע מראש, זה בערך כמו לעמוד על קצה צוק בתוך שמיים גדולים, להביט למטה אל הזהר הנפלא המפתה, התהום, הברכיים רועדות וכפות הידיים מזיעות, ואז אני לא כאן ולא שם, אני בשום מקום. נעלמת. אחר כך, העבר נהיה הווה, כי הריק הזה צריך איכשהו להתמלא בממשות. ואז באה ההתפצלות, כשנתקעים בין הזמנים, אלו הם החורים השחורים, הצל. ממלכתם המפוארת של הפחדים.

ניתקתי קשר. מהפחד כמובן, פול גז ברוורס, בדקה התשעים. ממש לפני שלקחתי את הסיבוב לפינה האפלה הזו שלא רואים בה כלום מלבד עורף מפתה לצוואר לשפתיים, ועיניים שלוקחות עמוק אל תוך האלמוגים הנסתרים של האהבה. יש לי פשוט פוביית מעמקים.
עם קייט מוס היא נפגשת ביום ראשון הקרוב, בהופעה של מריאן פייתפול, כמעט באותה נשימה שהיא מספרת לי את זה, היא אומרת לי ש…אני עוזבת אותה…, כי אני נוסעת בעוד כמה ימים, אני אמנם יצור די מבולבל מטבעי, אבל היא פשוט מנצחת על תזמורת הבלבול הזה בכשרון של שדון, שדון של זהב טהור, עם ציצים קטנים עשוים דבש, כוס קטן קטלני, כובש, בדיוק כמו המבט הבן זונה הראשון שלקח אותי לאיפה שאני עכשיו. היא שכבה אתן, אורגייה, עם הקייט ועם הפייתפול….
בלי שום נקיפות מצפון נסעתי לי לארצי הים תיכונית, החמה ללא קונפליקטים, ללא עכבות, חזרתי אל אהובתי האחת שמכילה את כל לבבותי השבורים, את כל מאהבותי, את נשותי לעבר ולעתיד. העיר שיש בה בר אחד ולב אחד שפועם בו זמנית בקצב אחיד לאינספור כיוונים. אנחנו ציניים נורא אז קוראים לזה 'הביצה'. אבל מתחת לשכבות האלכוהול, וההבלים, הנטו של כל החרטה. היא האהבה, כח המשיכה. המושך את כולנו לחוות את שמחת החיים הראשונית, ממנה הכל התחיל, האור הנשגב שכולנו מחפשים בשמיים נמצא בחורים השחורים כאן למטה.