הסכם להורות משותפת / עו"ד זיוה אופק / אתר אישה – אתר נשים

אורית היתה רווקה בשנות השלושים לחייה. זה לא בדיוק שהיא לא רצתה להתחתן או סתם לחיות בזוגיות קבועה עם הבטחות לנצח. לפעמים היא דווקא רצתה מאוד 

baby

 

השעון הביולוגי החל לתקתק

אורית היתה רווקה בשנות השלושים לחייה. זה לא בדיוק שהיא לא רצתה להתחתן או סתם לחיות בזוגיות קבועה עם הבטחות לנצח. לפעמים היא דווקא רצתה מאוד. אבל לא יצא לה לצאת עם מישהו שממש היה "שווה" לסגור עליו את כל חייה, וכשכבר היה שווה אז דווקא הוא לא רצה, ובכלל החיים שטפו והיו מלאים ועצמאיים. אורית לא מאוד אהבה את הלבד אבל מאוד אהבה את החופש והעצמאות.

אבל איפשהו, במחצית השניה של שנות השלושים, אורית התחילה לשמוע רעשים. אלו לא היו רק הרעשים שעלו כתמיד מהכביש מתחת לדירתה התל אביבית, גם לא רק הרעשים שעלו מהשכנים עם הקירות הדקים מדי בין הדירות בבניין מגוריה. אלו אפילו לא היו רק ציוצי הציפורים על העץ ממול. אורית התעוררה בבקר והלכה לישון בלילה עם רעש נוסף וחדש. עם תקתוק. היא החלה לשמוע את "השעון הביולוגי" שלה. ועוצמת הרעש הלכה וגברה. היא כיסתה על המון רעשים אחרים בחיים. היא כמעט כיסתה על שטף החיים. חדוה החליטה שהולך להיות לה ילד.

דוד יצא מהארון

דוד היה בתחילת שנות הארבעים לחייו. כשהוא הסתכל על עשר שנות חייו האחרונות הוא התמלא שמחה. הוא התקדם יפה בעבודה וחי חיים נוחים ומבוססים למדי. הוא "יצא מהארון" והצליח, בתהליך ארוך וברגישות, להשיג את תמיכתם המלאה של בני משפחתו בו. בין כל המסיבות, הבילויים וחיי החברה העשירים שהיו לו הוא גם מצא בן זוג. נתי. הם כבר עמדו לחגוג את יום השנה העשירי לזוגיות מלאה ומחוייבות עמוקה. החיים של דוד נראו הרבה יותר טוב ממה שהוא אפילו העז לחלום כשהוא היה בן עשרים. לקראת העשור לזוגיותו היתה לו רק מחלוקת אחת שהעיבה ממש על הזוגיות, ורק חלום אחד שממש בער לו להגשים והוא טרם הגשים. דוד רצה ילד. מאוד. הוא כבר הרגיש יותר מבשל לצעד הזה. נתי היה צעיר ממנו. הוא לא רצה עדיין במחוייבות ובאחריות הזו. חוץ מזה הוא חשב שילד רק יפריד ביניהם. "ממילא לא יהיה זה ילד משותף. אפילו לאמץ בארץ ילד משותף אנחנו לא יכולים", הוא טען בצדק. אז למה להרוס כשהכל טוב והם צעירים וחייהם מלאים??

דוד רוצה ילד

אבל דוד לא ויתר. הוא החליט שיהיה לו ילד עם נתי או בלעדיו. הוא ידע שנתי יהיה נהדר ומקסים עם ילדים. אבל גם ידע שאכן לא יהיה להם בארץ ילד משותף בשום צורה חוקית. ואם נתי לא רוצה אז וודאי אין טעם להכריח או לחשוב על פתרונות בחו"ל. זה גם היה יקר וזר. דוד גם חשב שטוב יהיה אם לילד תהיה גם אמא. הוא דיבר על זה עם נתי, וידבר, ודיבר. ואז דיבר עוד קצת ושוחח איתו רק עוד מעט… בסופו של דבר נתי אמר שהוא ישמח לעזור לדוד בגידול ילדו. הוא הבטיח להתייחס לילד באהבה. עכשיו היתה לדודי גם ברכת הדרך מנתי והוא היה מוכן להגשמת המשימה.

אורית ודוד הכירו. הם העריכו זה את זו והשיחות ביניהם קלחו. הם למדו להכיר את החיים אחד של השניה אבל מעל הכל, במשך כל החודשים בהם נפגשו באינטנסיביות, טוו את חלומם המשותף לילד בפרטי פרטים: לידה והנקה, גישות חינוכיות, גנים ובתי ספר, פרנסה ורווחה, שעות פנאי, תפקידי ההורים, משמורת ועוד ועוד. כשההתאמה נראתה טובה, כמעט מושלמת, הם פנו לעורכת דין שסייעה להם לנסח הסכם מפורט בדבר חובותיהם וזכויותיהם ההדדיות וביחס לילד שייוולד – הסכם להורות משותפת. הם קבעו משמורת משותפת. הם קבעו מגורים באזור תל אביב עד הגיע הילדה לגיל 18. הם קבעו הסדרים בדבר ההוצאות על הילדה. תשעה עמודים מנוסחים וצפופים של אינספור תרחישים. ההסכם מעולם לא הוגש לבית המשפט לאישור. שני הצדדים האמינו שבית המשפט לא יסכים לאשר הסכם בדבר ילד שעוד לא נולד ויבקש לראות איך מסתדרים הצדדים בפועל לאחר לידת הילד. אלא שהצדדים רצו לנסח איך ייראו חייהם עוד לפני לידת הילד. זו היתה כל המשמעות של ההתקשרות ביניהם. חוץ מזה אורית לא הסכימה בשום אופן שבית משפט ייכנס לה לחיים. דוד חשש שבית המשפט לא יתייחס אליו באופן שוויוני ויעדיף את זכויות האם על פני האב, ועוד אמא סטרייטית… היה גם ברור שלא ניתן להתפשר עם אורית בנקודה הזו. היא היתה עקשנית כפרד ודוד האמין שזה רק עניין טכני ולא כדאי לריב רק בגלל זה. אז כך זה נשאר והם פנו לטיפולי הפריה.

תוך זמן קצר נולדה רותם ולאושרם של אורית ודוד לא היה גבול. אפילו נתי התאהב ביפיפיה התובענית ומלאת הקסם שדוד הביא לביתם. אכן נתי היה באמת נהדר עם ילדים.

הבעיות החלו לצוץ

אלא שלא עברה שנה, לכל היותר שנתיים והאושר בוסס בבוץ של תחושות עלבון, נקמה וחוסר אמון.
אורית חשבה שהילדה זקוקה לה מאוד ואינה יכולה לישון לילה שלם אצל אביה, או אפילו להיעדר מהבית למשך שעות רצופות מבלי לראות אותה. היא ידעה שלטובת הילדה אסור בשום אופן כי ההסכם יקויים ככתבו וכלשונו שכן הדבר יעורר בילדה חרדות נטישה קשות. היא היתה בטוחה בכך. גם תפקידו של נתי עורר בה מורת רוח גדולה. הוא אכן היה חם ואוהב אבל השתלט על העניינים וטיפל ברותם אפילו יותר מדוד. אורית חששה כי לילדה לא תהיה דמות אב ברורה והיא כ"כ רצתה אבא לילדה. גרוע מכך, נתי תמרן את דוד ושלט בו ללא מצרים ובמקום להגיע להסכמות עם דוד היא גילתה שהיא צריכה להתחשב בדעתו ורצונותיו של נתי שבכלל לא התכוונה כי יהיה לה איתו קשר כזה קרוב. חוץ מזה, לאחר הולדתה של רותם פחתה מאוד יכולתה של אורית לצאת לעבודה. הילדה היתה זקוקה לה כ"כ והיא היתה מאושרת איתה. היא עבדה שנים ארוכות ועכשיו רצתה להנות מהנסיכה האמיתית שנולדה לה. די מהר צצו קשיים כלכלייים. דוד המשיך לעבוד כרגיל אבל לא ראה עצמו אחראי לקושי הכלכלי בביתה של אורית. אורית ראתה בזה התנכרות קיצונית כלפי רותם. והרי הילדה גדלה אצלה. לא איכפת לדוד מאיכות ורמת חייה של רותם בביתה?! היא תהתה.

גם דוד מצדו חש מאוכזב וקרוע בין מחויבויות שונות. הוא הרגיש שאורית כלל לא לוקחת אחריות על פרנסתה של הילדה וצרכיה הממשיים. מנגד היא לוקחת את מלוא האחריות על יצירת הקשר הרגשי עם רותם. היא גם מרחיקה אותו מבתו וגם מתייחסת אליו כאל בנק. זה היה בלתי נסלח. שעותיו עם רותם היוו את פסגת אושרו אולם הוא מצא שהוא צריך להילחם על שעות אלו כל פעם מחדש. הוא לא האמין שכך אורית מפרה את ההסכם ביניהם. וזאת חוץ ממלחמת החורמה שלה בנתי. הוא ניסה להבהיר לאורית שלא מספיקה לילדה רק אהבה. שהיא צריכה את שני הוריה. שהיא צריכה סדר יום. שהיא צריכה רווחה כלכלית מינימלית. אורית הגיבה בתוקפנות על נסיונות ההידברות שלו שלא היו מבחינתה אלא התערבות בוטה בחייה הפרטיים.

דוד חש שהוא מאבד שליטה ומורחק. חדוה חשה נחנקת. שניהם חשו שהפרטנר שלהם להרפתקת ההורות גוזל מהם את הורותם.

אורית עוברת לחיפה

יום אחד אורית לא יכלה יותר. בהתעלמות מוחלטת ממחויבותה בהסכם, לקחה את רותם ועברה לגור בחיפה בדירה השייכת לאמה ובקרבה לאמה. כאן סברה, תוכל אמה לסייע לה הן בגידולה של רותם והן כלכלית. כך גם תורחק רתם מההשפעות השליליות של דוד ובעיקר של נתי. כך היא גם לא תצטרך להתרחק מרתם כי במהלך השבוע דוד לא יוכל לקחת את רתם ללון אצלו. היא קיוותה כי זה יגדיל את היציבות ותחושת הבטחון בחייה של רותם.

דוד זועם

דוד זעם. בתו הורחקה ממנו. הוא מצא עצמו נוסע באורח יומיומי מתל אביב לחיפה. על חשבון שעות עבודה, שעות פנאי או סתם שעות שהיו אמורות להיות מוקדשות לביתו – לבניית משפחתו. מבחינתו אורית גזלה ממנו את הכסף הכרוך בנסיעות הללו, את הזמן המוקדש להן אבל גרוע מכל: אורית גזלה ממנו את המשפחתיות הפשוטה לפיה, בתו מגיעה למשמורתו חצי מהימים בשבוע ובביתו הוא נתי והילדה הם משפחה לכל דבר ועניין. אורית הרסה את משפחתו והוא פנה לביהמ"ש.

בבית המשפט טענה אורית שתי טענות חשובות: האחת כי בחירתה להפר את ההסכם משקפת את טובת הילדה כיום בנסיבות החיים שנוצרו.

השניה היא כי ההסכם אינו תקף משני טעמים: האחד, ההסכם נערך ביחס לילד שעוד לא נולד כשהצדדים עדיין לא ערים למשמעות לידתו וגידולו של הילד בפועל. השני, ההסכם לא קיבל את אישור בית המשפט, כמתחייב בהסכמים מסוג זה.
בית המשפט היה חד משמעי: בין אם ההסכם אושר כדין ובין אם לאו לא יכול צד להפר את ההסכם עליו חתם תוך שהוא נשען על היבטים פורמליים להם הוא אחראי. בית המשפט גם סבר, לפי תסקירי פקידת הסעד, כי שני ההורים הם הורים טובים ולרותם טוב הקשר עם שניהם. לאורית היה אסור לעשות מעשה חד צדדי ולהפר את ההסכם ולכן בית המשפט חייב אותה לחזור לתל אביב ולעמוד בהסכם עליו היא חתומה.

בית המשפט כמעט ולא התייחס לכך בפסק הדין אבל נראה כי החשיבות הגדולה ביותר בפסק הדין היא דווקא דחיית הטענה (או אפילו התעלמות מהטענה) שמדובר בהסכם לא תקף, שכן הוא נוגע לילד שעוד לא נולד, שמטבעם, עוסקים תמיד, בילדים שטרם נולדו. בכך מבסס בית המשפט את תוקפם של ההסכמים להורות משותפת.

בחייבו את האם לעמוד בהסכם, מוסיף בית המשפט נדבך גם לחוסנם של ההסכמים ולאמון שיכולים צדדים להסכם הורות לרכוש כלפי ההסכם שבידם וכלפי בית המשפט.

מדובר בסיפור בדיוני בעיקרו שבעיקר בא להמחיש דינמיקה אפשרית, ואת הבעייתיות המשפטית שהיא יוצרת.

עו"ד זיוה אופק

טל' 02-6789111
ofekziva@gmail.com

 

ילדים זה שמחה / אושרי קירש 

בחרתי מרצוני החופשי להיות אמא צעירה , לא כ"כ צעירה אבל בימים של היום זה נקרא צעיר – בגיל 25 הפכתי להיות אמא לילדה מקסימה.  

החיים הם לא ערוץ דיסקברי

"ילדים זה שמחה". משפט כל כך שכיח  ומוכר. לאחדים זה סתם משפט חסר עניין ….אולי חלק מסתם פזמון או שיר… לאחדים זה כמיהה לחוות להכיר ולדעת את פשר המושג. ולאחדים זה מסמל את משמעות החיים, את העיקר, את הלמידה ואת הגדילה.

בחרתי מרצוני החופשי להיות אמא צעירה , לא כ"כ צעירה אבל בימים של היום זה נקרא צעיר – בגיל 25 הפכתי להיות אמא לילדה מקסימה.
חששות היו בהתחלה כמעט כמו שכל ספר או תוכנית ציינו, אבל עוד מהלידה הבנתי שהחיים הם לא ערוץ דיסקברי: לא מקבלים ישר ילדה ורודה לידיים, והאמא לא נראית אקזוטית כמו בסרטים עם פן ואיפור מוצלח.

זה כאב מאוד. לילדה יצא ראש פעמון בגלל המשיכות, וכולה הייתה כחולה ואני נראיתי כמו אחד מהסרטים של פרד היצ'קוק…
אז בטח שטיפול בילד לא גרם לי לקוות שיהיה קל ונוח…. שאחייך כל הזמן, ואני ובעלי נרוץ אחד לשני בהילוך איטי כמו בסרטים רומנטיים… לא, לא, נשאבנו לתפקיד החדש שלנו בכל המרץ ולמיטה תמיד הגענו כאילו רכבת עכשיו דרסה אותנו…

הדודה החתיכה באה לביקור

וכולם באים ומספרים את סיפורם האישי , נותנים המלצות איך להחזיק ומה להאכיל. ולביקור מגיעה הבת דודה עם גזרה של 90-60-90 ומזכירה לך בעצם שייתכן ולעולם לא תזכי לחזור להיות כמוה…. כי אכלת בשביל שניים….

ויחד איתו מגיעות עבודות הבית לנקות , לסדר, לצחצח ולכבס….

והכי חשוב לתת יחס לבעל ולטפל גם בו כי הוא גם סוג של תינוק… שלא ירגיש דחוי ומופלה… וצריך ורצוי לדאוג בלילות להיות סקסית נמרה.

כן כן להביא ילדים זה לא קל ואיך שמביאים אותם את כבר חושבת מתי יגיע הרגע להפריח אותם מהקן…

עוד לא התחלת ואת כבר חושבת מתי היא מסתיימת ….

אז יש אנשים שיגידו :"את ידעת לאן את נכנסת …." מסוג הנשמות הטהורות.

ויש אנשים שיגידו: כולם עוברים את התחושות האלה, ואפילו יתנו לך ספר אחד או שניים לקרוא על התחושות האלה… אז זהו בדיוק העניין- אין זמן לקרוא ספר!!

ויש אנשים שיגידו : "הכול בראש….תקחי קשה – יהיה קשה…" באותו רגע בא לך להתאבד….

ויש אנשים שאפילו יגידו: לא חבל היית במקום זה נמצאת באיזה קרנבל , עושה חיים ורוקדת עם קוקוס ביד…

אבל באותו שבריר שנייה של איבוד עשתונות אותו רגע קטן ואיכותי בתי הסתכלה בי בעיניים הרכות שלה ושלחה לי חיוך רחב ללא שיניים, באותה שניה ממש הקשר הראשוני נוצר מרכך ומשכיח ומכאן סיפור אהבה.

אז נכון, להיות אמא רוב הזמן לא מצטייר כמו התמונות התלויות בטיפת חלב , זו משרה מלאה עם תקופות נעימות ולפעמים פחות, תפקיד שדורש אנרגיה והשקעה אינסופית, הספונטניות נעלמת ואת כבר לא הכי אקזוטית שיש…

אבל – וזה אבל גדול…

יש תמורה. את הנתינה אינסופית הזו את מקבלת מילדייך בהרבה חום ואהבה, בנשיקות וחיבוקים. ולזה אין מחיר, ובשבילם את מודל לחיקוי – מעין זינה נסיכה הלוחמת.

אז לכל האמהות באשר הן –

ישנם רגעים שלעולם לא חוזרים:

ברכת הבוקר טוב, הנשיקה הקטנה, החיבוק הקטן שעוטף אותך, המילים הכנות : "אמא אני אוהבת אותך!! "

הופכים לרגע מספק ובלתי נשכח…

אושרי קירש

oshri799@walla.com

 

מהסוף להתחלה / פרידה הכט 

אוי, המבט הזה שלך, המבט העמוק, המדבר אלי, שאומר לי " קחי אותי מכאן, כואב לי". ואני עומדת מולך חסרת אונים מביטה בעינייך העצובות, העייפות מכאב 

מאת: פרידה הכט

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

 אוי, המבט הזה שלך, המבט העמוק, המדבר אלי, שאומר לי " קחי אותי מכאן, כואב לי". ואני עומדת מולך חסרת אונים מביטה בעינייך העצובות, העייפות מכאב. ומרגישה אבודה. לבד בעולם להחליט החלטה שתשנה את כל עולמי, החלטה שמסחררת אותי בעצמה כל כך חזקה, כמו כשאיבדתי את אבי שאהבתי אהבה גדולה מאד.

שאלתי אותך אבל ידעתי מה תעני. לא רצית להיפרד ממני, רצית להיפרד מהכאב. יכולתי להבין אותך, הכאב שלי להסתכל עלייך היה אף יותר. בכיתי ובכיתי וזה לא נגמר… הבטן התהפכה לי, הכאבים ברגליים בעמדי שעות ארוכות לצדך התחזקו מרגע לרגע כאשר אני מסתכלת על שני הכיסאות היחידים בחדר המיון, שנראה כמו חמ"ל לפני מלחמה, מתה למשוך כסא אחד אלי ולהתיישב עליו, לא יכולה לעמוד יותר, אני מרגישה שהרגליים לא יכולות לשאת את גופי הכבד יותר. אני חלשה מכאב, מבכי שלא מפסיק. אני מתפוצצת. רציתי לצעוק שיעזבו הכל ויגידו לי מה לעשות שלא אצטרך להחליט, שהם יחליטו, אבל שוב, ההחלטה הגורלית. אני לא עומדת בזה. ואת, גולי שלי, מסתכלת עלי בעיניים מזוגגות אפלוליות קמעא. הראייה כבר לא אותו הדבר. אבל ההבעה שלך, ההבעה הרגישה שלך. השמחה בעיניים לא הייתה יותר. הפעם הרגשתי אותך יותר מתמיד. פתאום ידעתי שזהו. לא מגיע לילדה שלי לכאוב אף לא שנייה אחת יותר. מגיע לה הטוב ביותר. המשכתי להסתכל עלייך ונישקתי אותך ואמרתי לך, אנחנו נפרדות. אני אוהבת אותך נשמה שלי. נוחי לך. אני לא יודעת מה לעשות. הסתובבתי לאחור ואמרתי למיקי הווטרינר "מיקי תרדים אותה! מיקי אני לא יכולה יותר לראות אותה בסבלה". אני בוכה בהיסטריה בשומעי את עצמי אומרת משפט כזה מהפה. אבל החלטתי וזהו! גאלתי אותנו מהכאב שקרע אותנו.

הלב שלי לא עמד בזה. הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הרגליים שלי. כל גופי היה רפוי וכבד. ואז מיקי אמר שנטשטש אותה מעט לפני, שתישן טוב ובשלווה. מיקי הוציא אותה מהתא והניח אותה על המיטה. השמיכה הורודה והלבנה ששכבת עליהן רק הבליטו את יופייך. היית שקטה עם עיניים פקוחות, שלווה אפפה אותך. יכולתי לראות את השקט הפנימי שלך. אפשר היה לראות רק את לבך פועם בנחת. ואני חיבקתי אותך. ומיקי הזריק לך את הזריקה האחרונה שתחרוץ את גורלך לעד. ואני עדה להכל. עד הסוף המר הייתי עדתך. לטוב ולרע היית עדתי. את היחידה שהרגשת כל תנועה שלי. שידעת עלי הכל. ותמיד היית נאמנה לי כמו שאני לך.

זהו, לבך נדם. שקט. ורק אני לא מפסיקה לבכות וללטפך. נישקתי אותך וחום גופך היה עדיין חם. היה קשה לי להיפרד ממך. לעזוב אותך להשאיר אותך מאחורי לתמיד. מי יקפוץ לי פנימה לאוטו יותר? אבל זהו. אלה הם החיים. ואני שמאמינה בגורל, אולי הייתי צריכה להרפות קודם וגורלך בכלל נקבע לפני כחמישה שבועות. התאונה הקודמת קרתה בדיוק ביום שישי בשתיים עשרה בצהריים. אבל אני לא רציתי לחשוב על כך. בסיוט הכי גדול שלי לא חשבתי שניפרד מסיבה טרגית. תמיד חשבתי שאהיה אתך עד שתזדקני. אחרי הניתוח רזית כל כך יפה. קניתי לך אוכל מיוחד לשמור לך על המשקל. והיית צריכה להתחיל שיקום במים בשבוע הבא. הכל נראה כבר יותר טוב. התחלת לדלג על שלוש רגליים. הרמת את גופך הרזה המוזר והיפה. התחלת להתחזק. לילה ראשון אתך בדירתנו החדשה, בין כל הבלגן של הבגדים הזזתי הכל הצידה, מפנה לנו מקום להניח את הראש. לא חשבתי שנישן בבית באותו הלילה, אחרת הייתי מציעה את המיטה קודם שיצאתי. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. פרסתי סדין סתם כך על המזרון, הרמתי אותך למיטה ונשכבתי לצידך. הנחת את ראשך על זרועי. בשלוה בטוחה בזרועותיי נרדמת. לילה ראשון בשלום עליכם. קומה שלישית, חשבתי מתי כבר תוכלי לרדת את כל המדרגות האלה. הרי עד אתמול גרנו בקומת קרקע והצלחת לזחול החוצה לבד. ואת למחרת בבוקר ירדת חצי קומה לבד. התעייפת וביקשת שאקח אותך בידיים. איזו קלילה המתוקה שלי. התרגלתי להיותך שמנה וכבדה כל השנים ופתאום את קלה כאיילה. גם לזה כבר התרגלתי. התגאיתי בך. הרמתי אותך וירדנו יחד את המדרגות כשאת בזרועותיי כל הדרך למסעדה כמו תינוקת. אני מנשקת אותך בצוואר ויכולה להרגיש ממך את ההנאה. כאילו מחייכת. כמו כל בוקר, היית יוצאת מהמסעדה ומתיישבת על המדרכה מחכה לליטופים של העוברים ושבים בשכונה.

לא היה אחד שהתעלם מנוכחותך. שבית את לבם של כולם. תמיד חשבו שאת מסכנה ללא קולר או זהות. סתם כלבה עזובה ולמי היא שייכת. אף אחד לא ידע את האמת. לא ידעו שכשאימצתי אותך הקולר גרם לך לנשירת שיער וגירוי בעור העדין שלך. אף פעם לא אהבת להיות עם קולר. ואני הבנתי. אף אחד מאיתנו לא אוהב את ההרגשה הזו. אז למה שלך כן? ישבת ונרדמת שעות בשמש שאהבת כל כך ונראית כמו מתה ואנשים היו מתקהלים סביבך ותכף גם לוקחים אותך.

אין יום שלא נכנסו למסעדה לשאול אם אנחנו יודעים למי את שייכת. ואני הרגעתי שהכל בסדר. היא אוהבת לעשות אמבטיית שמש, אמרתי. הכל בסדר. אף אחד לא ידע שאת בוחרת את חירותך. את הבוס ואני מקיימת את רצונותייך. נהניתי לשרתך. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות אותך כלבה שמחה, מאושרת וטובה עם כולם. ובאותו הבוקר הארור, יצאת לך החוצה והלכת לכיוון קרן השמש הראשונה שבצבצה לה מבין שני הבניינים, מדלגת על שלוש רגליים, מתקשה לשמור על יציבות ושוב נופלת. אבל נחושה להגיע לנקודת האור. נשכבת לך בשמש רגועה ושלווה. עוד מעט מישהו כבר יכרע ברך וילטף אותך ואת, תמיד מתמסרת. תכף נשכבת על הגב. כן לטפו אותי עוד. ואני מביטה באנשים הנחמדים עם פנים מרחמים עלייך. מחכה לראות מה יעשו. השעה הייתה בערך שתיים עשרה בצהריים. יוסי השכן מלמעלה הזמין כבד עוף ופירה, ואמר שישב בחוץ. אחרי כמה דקות הוצאתי לו את האוכל וישבתי איתו להפסקת סיגריה כששנינו מסתכלים על שני תיירים צעירים שמלטפים את גולי ומביטים לצדדים לראות למי היא שייכת. ויוסי אומר לי שהיא האטרקציה של השכונה. אין אחד שלא עוצר ומתייחס אליה. ואני כולי גאווה להיות אמה. שני הבחורים המשיכו לדרכם וחייכתי אליהם שהכל בסדר. בשנייה שהסתכלתי על יוסי, עלה ג'יפ גדול על המדרכה עם שני הגלגלים בזוית של שמונים מעלות מהמדרכה, כמו מפלצת חייתית, דרס ומחץ את גופך הקטן והרגוע מחום השמש האביבית. את צרחת ואני צרחתי לאאאא. התנועה עמדה מלכת. שכנים יצאו לחלונות, אנשים יצאו מהחנויות כולם בהלם מהמחזה הנורא הזה. שכבת כשכל הבטן נפערה וכל איברייך חשופים ואת רועדת. בכית וזעקת מכאב ואני אתך. רצתי לעברך כמו מטורפת, אספתי אותך לזרועותיי. מדממת וכואבת. אבל אני קיבלתי כוח בשבילך יפתי האהובה. רציתי להרוג את הנהג שפגע בך. שבגלל שיש לו מפלצת כזו הוא יכול להרוס ולדרוס כל מה שבדרכו. אבל העדפתי לא להוציא את האנרגיות שנתת לי על מפלצת כזו. חבל על כל רגע. צריך למהר לבית חולים לנסות להצילך. אני לא מפסיקה לצרוח ולבכות למראות המסויטים שנגלו לעיניי. לקחתי את מגבת הידיים שהייתה צמודה באופן קבוע לכתפי השמאלית. עטפתיך כמו שעטפתי ככר לחם חם. כבר לא היית שקטה ושלווה. זעקות הכאב שלך פילחו את לבי לרסיסים. התקשיתי לנשום מהפחד לאבד אותך פתאום. הראש שלי היה מבולבל אבל ידעתי מה אני צריכה לעשות. להציל את תותי שלי. צעקתי ומיררתי בבכי. ביקשתי את התיק והמפתחות ורצתי לאוטו.

הדרך לבית ברל הייתה כמו נצח. נסעתי כמו מטורפת פילסתי את דרכי בכוח ברחוב בן יהודה כשאני אומרת סליחה לכל נעקף מחד ומצד שני מקללת את כל מי שעומד בדרכי. הרי הילדה שלי כואבת למוות, פיקוח נפש דוחה נימוסים והליכות. אמרתי לעצמי. מבולבלת אוחזת בהגה שאף פעם כמעט לא אכזב אותי, האוטו שאהוב עלי במיוחד. האיסוזו שלי. תמיד משרת את כל מי שצריך את עזרתו. טנדר לכל החפץ. משרת אותי נאמנה ואני אותו. אחזתי אותו חזק ומתוח בידי השמאלית ובידי הימנית אני מלטפת אותך יפתי. כל כך נעימה. פרוותיך רכה, הרי שלשום קילחתי אותך. דברתי אלייך רוב הזמן. חיפשתי מישהו לדבר. התקשרתי ואף אחת לא ענתה. צעקתי, יללתי, התייסרתי. הבכי שלך הורג אותי. אני יודעת כמה כואב לך. למה? למה לך? נוני שלי. הכביש פתוח לי. איילון ללא פקקים. לחצתי על דוושת הגז עד הסוף. המכונית שלי לא יודעת לנסוע במהירות מעל 110 קמ"ש. עייפה האיסוזו שלי. מודל תשעים וארבע. כבר בת שש עשרה וחצי. נחנקה מעודף דלק, האטתי שוב ובהדרגה האצתי. שלא תאכזב אותי דווקא עכשיו, חייבת למהר. גולי המומה ממני. זה לא מפסיק לי. הבכי. הטלפון שלי צלצל. אירית. ושוב אני צורחת לה בטלפון שגולי… והיא ישר ביקשה לבוא בעקבותיי. אך סירבתי. יש לה מספיק את הצרות שלה. ואז היא שואלת אם הבכי הוא של גולי. כן, כן של גולי שלי. אירית לא מוכנה לרדת מהקו. היא תלווה אותי עד שאגיע עם גולי הישר לזרועותיו של מיקי הווטרינר הרגיש והמיוחד שהכרנו רק לפני חודש באותו מיון שנקרא "חוות דעת". מקום שעובדים בו מלאכים ומלאכיות, שעושים עבודת קודש ומצילים חיות. בפעם האחרונה הצילו אותך מזיהום שכמעט לקח אותך ממני, שהתגלה בעקבות התאונה שקרתה לך באותו יום שישי במעבר החצייה, חמישה שבועות קודם. חצית עם כל העוברים ואת לאטך פוסעת בכביש, לא מעניין אותך כלום, הכביש של אמא שלך, השכונה שלך. והבחור הצעיר, שלא הבחין ממקום מושבו בפינצ'רית העגלגלה והנמוכה עלה עלייך ושבר לך את האגן. אבל ניתן היה לתקן ולשקם אותך. באולטרה סאונד גילו את הזיהום הקשה שלך ומיד הכניסו אותך לניתוח. הדרך מהמכונית למיון הייתה ארוכה. אחזתי בך בזהירות לא להכאיב לך. אירית ברמקול. הטלפון על הכתף. לא מפסיקה לדאוג, "למה את צריכה להגיע ברגל עם גולי ממקום החניה? למה אי אפשר להגיע עם המכונית עד הדלת?" אירית שואלת ואני מבולבלת, רוצה לסיים והיא ממשיכה. פתחתי את הדלת ואת הדלת השנייה ומיקי עמד מול ג'סי הפינצ'רית שנראית בדיוק כמו גולי, רק מבוגרת ממנה. הוריה ואחיה של ג'סי נראו מודאגים. אבל אני הייתי בשלי. "מיקי, דרסו את גולי שוב" צעקתי ושוב פרצתי בבכי. הנחתי אותה על המיטה. מיקי והמלאכית לצידו התפנו ישר לגולי, המומים מהפציעה הקשה. הפעם ראיתי שזה כבר יותר מדי. שרר שקט.

בכיתי. ידעתי. הרגשתי את הכאב מתפשט בכל גופי. מיד נתנו לך מנת מורפיום להרגיע את הכאב. השלוש השעות הבאות היו הכי קשות בחיי. יותר מכל רגע אחר.

אוהבת אותך גולי שלי. לעולם תהיי איתי, בתוך כל כלבה שתבוא אחרייך. תודה על השנים הנפלאות אתך.

 

 

נפגשתם פעם אחת והוא מוצא חן בעינייך – האם הוא/היא מעוניין בך?  

נפגשתם פעם אחת והוא מוצא חן בעינייך – האם הוא מעוניין בך? מה כדאי לעשות עכשיו? הנה טיפים שיעזרו לך.  

נפגשתם פעם אחת והוא מוצא חן בעינייך – האם הוא מעוניין בך?
מה כדאי לעשות עכשיו? הנה טיפים שיעזרו לך.

הכתבה מופנית לשני המינים. תשנו את המין כרצונכם.

מאת: חגית רימון

לאחר אינספור פגישות מאכזבות שהיו לך עם כל מיני גברים, פגשת סופסוף מישהו שמצא חן בעינייך. שאלת מליון הדולר היא: האם גם את מצאת חן בעיניו?

איך יודעים האם הוא נדלק עלייך? איך מגלים האם יש סיכוי לקשר? מה לעשות ומה אסור לעשות בהתחלה של קשר? בשביל זה אני פה!

כדי לדעת האם הוא מעוניין להיפגש איתך שוב – צריך מערכת משוכללת של רדארים. יש צורך באינטואיציות חדות כתער, בתוספת של נסיון חיים. מדובר בתורה שלמה. תורה שמגלים אותה רק אחרי כמה וכמה אי הבנות ואכזבות…

הנה מספר דוגמאות והסברים שיוכלו לעזור לכן לדעת האם מצאתן חן בעיניו (או-האם מצאתן חן בעיניה), והאם יש סיכוי לפגישה נוספת:

טריק ישן ושחוק

נפגשתם בבליינד דייט. כמה דקות לאחר תחילת הפגישה הוא מקבל שיחת טלפון ואומר שהוא חייב ללכת דחוף, כי קוראים לו בעבודה/החבר שלו תקוע עם האוטו/בלה בלה בלה…

זוהי דוגמא קלילה, נכון? מדובר בטריק שחוק ונושן, שכמעט כולם מכירים אותו. אם הבחור שפגשת בבליינד דייט יגיד לך באמצע הפגישה שהוא חייב ללכת, אזי ברור שלא מצאת חן בעיניו. אל תטרחי אפילו להתקשר אליו אחר כך!
אם יש שביב של אמת ואכן אביו של הגבר שפגשת קיבל התקף לב באמצע הדייט שלכם, ואותו גבר יתקשר אלייך ויבקש לפגוש אותך שוב – רק אחרי שהוא יתנצל מליון פעמים, תשקלי להסכים לפגשו.

מצב של חוסר וודאות

נפגשתם ביום שלישי. יום חמישי הגיע, והוא לא התקשר. מה הסיבה? האם הוא לא התקשר כי הוא לא מעוניין, או כי הוא עסוק? ואולי הוא מתבייש?

יש לי חברה שאם הגבר שיצאה איתו לא מתקשר תוך 24 שעות ממועד פגישתם, אבוד לו והוא מחוק אצלה לעד. זוהי אפשרות שאת יכולה לאמץ, אבל כמובן לא חייבת.

מצב של חוסר וודאות יכול לשגע פילים, ועדיף לך לדעת איפה את עומדת. לכן, אל תתביישי. אם הוא לא התקשר אלייך ואת סקרנית לדעת האם יש סיכוי להיפגש איתו שוב – יומיים-שלושה לאחר שנפגשתם, תתקשרי אליו כדי לגשש. נסי לקלוט מטון הדיבור שלו האם הוא שמח שהתקשרת, או שהוא חסר סבלנות אלייך ורוצה "לנפנף" אותך. אם מדבריו לא הצלחת לקלוט האם הוא מעוניין בך או לא – את יכולה לשאול אותו ישירות האם הוא רוצה להיפגש שוב. אם הוא יגיד: "כן", ויציע מועד לפגישה – אז יופי, הוא מעוניין. אבל אם הוא ימלמל משהו, כמו: "כן, אפשר להיפגש מתישהו"… אבל לא יציע שום דבר קונקרטי, אלא יגיד רק: "נדבר" או "נקבע", אז חבל על הזמן שלך! כנראה שהוא לא מעוניין לפגוש אותך שוב.

במקום להתקשר אליו בטלפון, הדרך האלגנטית ביותר והכי פחות כואבת לדעתי היא לשלוח אליו sms, כדי לבדוק האם הוא מעוניין. יומיים-שלושה לאחר פגישתכם את יכולה לכתוב לו: "היה כיף. אשמח להיפגש איתך שוב". אם הוא יגיב במהירה ו"ירים את הכפפה", אז יופי, הוא מעוניין בך. אבל אם הזמן יחלוף ולא קיבלת ממנו שום תגובה, או שהתגובה שלו הייתה מתחמקת, בלי שום הצעה קונקרטית לפגישה, אז נקסט! המשיכי הלאה לגבר הבא.

כל הזמן עסוק?

הוא אמר לך שהוא מעוניין להיפגש איתך, אבל הוא כל הזמן עסוק – היום הוא יוצא עם חברים, מחר הוא בים, מחרתיים יש לו מבחן באוניברסיטה, ביום שישי הוא במסיבה… במקום להתלהב מכך שפגשת בבחור רב פעלים ופעילויות, את צריכה להבין שפשוט "לא בא לו עלייך". אם הוא לא מוצא שום ערב כדי להיפגש איתך – סימן שהוא לא מעוניין בך, ואין טעם ללחוץ עליו להיפגש איתך. עדיף לך לוותר עליו ולעבור הלאה כבר עכשיו, במקום ללחוץ עליו להיפגש איתך, להתלהב ממנו ואפילו להתאהב בו, ואז לשמוע ממנו באופן מפורש שהוא לא מעוניין, או שהוא אפילו ייעלם לך בלי שום הסבר….

המלצרית יותר מעניינת אותו

במהלך פגישתכם הוא לא מתמקד בך, אלא עיניו משוטטות כל הזמן לצדדים. הוא מסתכל על המלצרית, מפנה מבט לשולחנות מסביבכם ואינו מסתכל עמוק בעינייך? חבל על הזמן היקר שלך. כנראה שאינכם מתאימים.

sms לפני הפגישה

מספר שעות לפני פגישתכם את מקבלת ממנו sms: "אני מצטער. קרה משהו בלתי צפוי. לא אוכל להגיע לפגישה." אל תהיי נאיבית. בטח האקסית שלו רצתה לפגוש אותו באותו היום, או שפשוט צצה לו תוכנית אחרת שבעטייה הוא ביטל את פגישתכם. הוא אפילו לא טרח להתקשר אלייך? אם כך הוא ביטל את פגישתכם, אל תקבעי איתו יותר! (אלא אם כן הוא יתנצל מליון פעמים ויביא לך אישור רפואי שאמו בדיוק אושפזה בבית החולים)

לא להתלהב בבקשה

הוא התקשר ומעוניין לפגוש אותך שוב? יופי! עם כל השמחה שבעניין, אל תצאי מגדרך. אם יש לך תוכניות לאותו הערב – אל תבטלי אותן. תגידי לו שהיום את עסוקה, אבל את יכולה להיפגש איתו מחר/מחרתיים/בסוף השבוע.

אל תתנפלי עליו

למה היהלומים יקרים? כי קשה להשיגם. חברה סיפרה לי שגבר שעימו היא התכתבה והייתה אמורה לפגוש אותו לבליינד דייט סמוך ליום הולדתה, אמר לה שהוא מארגן לה "מסיבת יום הולדת" – הוא קנה תותים, שמפניה, שקיות יום הולדת וכובעים, וכל זאת עוד לפני שהם נפגשו! היא סיפרה לי שזה בכלל לא הקסים אותה, אלא רק גרם לה להיבהל ולנוס על נפשה. "מה ההתלהבות?" היא אמרה לי. "אפילו עדיין לא נפגשנו! אם הוא מתלהב ככה, זה משדר מצב של נואשות". כמובן שחברתי ביטלה את הפגישה איתו…

אסור "להתנפל" על הבנאדם כבר על ההתחלה או לרדוף אחריו – כשגבר או אישה יותר מידי טובים אלינו כבר על ההתחלה או שהם להוטים לפגוש אותנו – בדרך כלל זה לא גורם לנו לרצות בהם, אלא להיפך. רובנו מעדיפים לצאת עם מישהו שלא יפול לרגלנו בפגישה הראשונה. טבע האדם הוא לרצות משהו שקשה להשיג אותו.

את שבורת לב? – שמרי זאת לעצמך

במהלך הפגישות הראשונות, עדיף לא לספר לגבר החדש שהכרת שאת שבורת לב כי החבר עזב אותך, ושעוד גברים עזבו אותך. בהמשך הקשר תוכלי לספר לו על כך, אבל לא בהתחלה. זה משדר חולשה, ואנשים מעדיפים להתחבר עם אנשים "מבוקשים", קשים להשגה, ולא עם כאלה שדחו אותם שוב ושוב.

יחד עם זאת – מאוד חשוב לדעתי להיות ישרים וישירים. עדיף לגלות לפחות את רוב הקלפים בהתחלה מאשר להסתירם.

אל תקחי דחיה באופן אישי
הוא אינו מעוניין להיפגש איתך שוב? לא נורא. אין בנאדם שלא דחו אותו. אל תתרגשי מזה, ואל תסתגרי בבית במשך חודש. אני מחזיקה בדיעה שאם אחד מהצדדים לא מעוניין, עדיף לא ללחוץ עליו, כי ברוב המכריע של המקרים – דעתו לא תשתנה. וכנראה שאינכם מתאימים וחבל על הזמן. לכן, אין ברירה – ותרי עליו והמשיכי הלאה.

אל תקחי דחיה באופן אישי, ואל תיפגעי מכך. זה לא אומר שאת לא בסדר. לכל בנאדם יש את ההעדפות שלו. יש למשל גברים שמעדיפים בלונדיניות. ועדיף בנות עשרים ושלוש. לפיכך, אפילו אם את האישה הכי מקסימה ומדהימה בעולם, הרי שאם לא תהיי בלונדינית צעירה – הוא ידחה אותך. בנוסף להתאמה – מציאת אהבה כרוכה גם בנסיבות המתאימות. יכול להיות שתפגשי את גבר חלומותייך, וגם את לכאורה אשת חלומותיו, אבל בדיוק לפני שבוע חברתו עזבה אותו וליבו כלל אינו פתוח לאהבה חדשה. אז עם כל הרצון הטוב – מירב הסיכויים שלא ייצא מההיכרות שלכם קשר רומנטי.

 קשר צריך להיבנות לאט

קשר צריך להיבנות לאט. אל תבטלו את עצמכם. קחו את הזמן. אם מדובר בבן-אדם המתאים – זה יקרה. ואם זה לא הבן-אדם שמיועד לכם, אז גם אם תרדפו אחריו – זה לא יעזור. מציאת קשר מדהים זה קצת כמו זכיה בפיס, לדעתי. קודם כל צריך למלא טופס. כלומר, לחפש באופן אקטיבי אחרי האהבה. לא לשבת בבית ולחכות לאביר או לאבירה עם הסוס הלבן. בדרך-כלל החיפוש כרוך במספר פעמים של "אי זכיה". אבל לאחר כמה פגישות לא מוצלחות, בסוף יימצא בן הזוג המתאים.

 

 

מה, צריך כבר להחליט? תינוק עכשיו או יותר מאוחר? / אתר אישה – אתר נשים

באיזה גיל רצוי להרות? לחכות לזוגיות או להתחיל את התהליך לבד? איריס נאור עוזרת למתלבטות 

מאת: איריס נאור ,                                                                                              24/9/11

 

 

עוד יום הולדת הגיע ואיתו גם הבשורה שבאמת כבר הגיע הזמן להחליט האם אני אממש את ההורות לבד או שההוא עם הסוס הלבן כבר ימצא את הכתובת. אבל מה יהיה אז?
אולי יהיה מאוחר מדי? אולי הגוף שלי כבר לא יתפקד? אולי הביציות שלי כבר יהיו עייפות או פשוט זקנות? אולי אני כבר לא אהיה אימא?

מתי באמת מגיעה נקודת האל חזור שבה אנחנו צריכות להחליט? האם באמת יש נקודה שהיא נקודת "האל חזור" מבחינת טיב הביציות? והאם יש נקודה שכבר פשוט מאוחר מדי?

מדינת ישראל מממנת לאישה טיפולי פוריות עד גיל 45. הגיל הזה מתבסס על הערכה שהאישה מסוגלת לבייץ וכמובן "להחזיק" הריון באופן תקין עד סופו עד הגיל הזה.

אין זה אומר וחשוב לציין שישנם נשים רבות ברחבי העולם וכאן בישראל שהרו גם לאחר גיל 45 אך הן המיעוט ולא העיקר ולכן אין להתייחס לנתון זה כאל קובע.

בניגוד לגברים שאצלם מערכת הזרע מתחדשת אחת ל 72 עד 74 יום, אישה נולדת עם מאות אלפי ביציות בשחלותיה (400,000 – 450,000) השמורות בתוך זקיקים, ובכל ביצית טמון הפוטנציאל להפוך אותה לאמא. הבעיה היא שבניגוד לזרע שיכול להפרות ביצית גם על ידי גבר בן 80, אצל נשים מחקרים כבר מזמן הוכיחו שהחל מגיל 35, איכות הביציות שלנו רק הולכת ויורדת ואיתה כמובן גם הכמות ולכן מאוד קשה להבין מתי היא הנקודה שצריך להחליט אם לממש את ההורות או לא.

אני מבלה הרבה בכנסים בהם רופאים כמעט מתחננים שנשים לא יגיעו לראשונה לטיפולי פוריות בגיל 43 כשטיב הביציות כבר מוטל בספק.  ברור לחלוטין שגם בגילאים כאלה נשים רבות נכנסות להריון, חלקן הגדול באופן טבעי וספונטאני אך זה בדרך כלל קורה כאשר יש כבר בבית ילדים ובעיקר כאשר ההחלטה בגיל הזה היא מתוך רצון להרחיב את המשפחה הקיימת לילד שלישי או רביעי כך שבאופן טבעי "הלחץ" של הזמן ובעיקר של הרצון להיות אימא לא קיים מכיוון שההורות כבר מומשה בעבר ואינה תלויה רק ובעיקר בהצלחת ההיריון הזה.

ההחלטה האמיצה להביא ילד לבד אינה טריוויאלית. היא דורשת המון אומץ, כוחות אדירים ובעיקר אמונה. אמונה שזאת הדרך ואמונה בתהליך שצריך לעבור על מנת להרות.

אבל חשוב מאוד להבין ולזכור שכול שמעכבים את ההחלטה (גם החלטה לא להפוך לעולם לאם היא החלטה ראויה בעיניי) אך לשבת על הגדר שנים רבות ולאחר מכן להחליט ללכת על כל הקופה רק בגלל מרכיב הלחץ, זאת בעיני החלטה מאוד לא נכונה.

אם מתקבלת החלטה מתוך לחץ, כל התהליך יהיה קשה יותר וכמובן ארוך יותר כי כבר מזמן ברור שלנפש השפעה אדירה על הגוף.

מה שאני מציעה לעשות לכל אותם מתלבטות בשאלת ההורות היחידנית כן או לא, זה להחליט מה היא "שעת האפס" מבחינתם. ממש לפתוח יומן ולראות מתי בדיוק ההחלטה מתקבלת, האם ביום הולדת מסויים, או לחילופין בתאריך בעל משמעות.

חשוב לרדת מהגדר ולו מתוך ההבנה שלביציות שלנו יש נקודת אל חזור ולא הייתי רוצה שנשים רבות יעברו חודשים ואף שנים של טיפולי פוריות, תרומות ביציות ותהליכים ארוכים שיגזלו מהן הרבה מאוד משאבים כלכליים וכמובן נפשיים רק בגלל שהן החליטו לחכות "עוד קצת" או רק עד שההוא יגיע.

קחי שליטה על חייך ועל העתיד שלך, תנסי לנטרל את הפחד והחשש וכמובן את תגובות הדודה מנתניה ותאפשרי לעצמך בלב שלם להחליט את גורל עתידך ההורית.

אני מאחלת לך המון הצלחה וזכרי שכל החלטה היא הטובה ביותר עבורך.

איריס נאור, יועצת אישית וזוגית מוסמכת
מומחית בליווי ותמיכה בתהליכי פוריות
054-6610771