דליה – סיפור קצר על אהבה / חגית רימון

דליה 2/3/2014, מאת: חגית רימון

love

ירדתי מביתי כדי לקנות חלב, ירקות ופירות. לבשתי חולצה פשוטה ומכנסי ג'ינס, ויצאתי אל הערב הקריר. כבר הרגשתי את טעם הנסקפה בתוך פי. צעדתי והתחלתי להרהר כהרגלי. לפניי צעדו בנחת גבר ואישה. הם אחזו יד ביד. ניראו בסביבות גיל החמישים. איזה יופי, אמרתי לעצמי. אחרי כל כך הרבה שנות נישואין הם אוהבים ככה. זה מקסים. אין הרבה זוגות כאלה, שמסתדרים כל כך טוב. בקושי רבים. עדיין אוהבים כמו לפני עשרים או שלושים שנה. פסעתי לאט אחריהם. נהניתי לראות את אהבתם. לפתע שניהם הסתובבו אליי.
"שלום." אמר הגבר בקול נעים. "שמנו לב שאת הולכת אחרינו."
לא ידעתי מה להשיב להם. להודות? או לומר להם שהם פשוט נמצאים בדרכי?
"למה את עושה את זה?" המשיך הגבר. "זה לא מפריע לנו. פשוט תהינו מה הסיבה."
החלטתי להיות ישירה. "האמת היא שאתם נראים לי זוג ממש נחמד. אין הרבה זוגות שיש ביניהם כזו אהבה אחרי כל כך הרבה שנות נישואין. אז פשוט נהניתי לראות את אהבתכם."
שניהם החלו לצחוק. "נכון." אמר הגבר. "אין הרבה זוגות כאלה. אבל אני מצטער להרוס לך. זה לא מה שאת חושבת. רוצה להצטרף אלינו לקפה?"
"אוקיי." השבתי. "כשנשלחים אליי דברים מעוררי סקרנות, לעיתים אני נענית להם.

התיישבנו בבית הקפה השכונתי. וכל הדרך הם המשיכו לאחוז ידיים. זה עשה לי חשק גם. "מה תרצי לשתות? לאכול? תזמיני מה שבא לך." אמר הגבר בג'נטלמניות.
המלצרית הגיעה ונטלה מאיתנו את ההזמנות.
"נעים מאוד. אני ראובן. רובי."
"ואני דליה." אמרה האישה וחייכה אליי.
"נעים מאוד. אני דורית."
"בת כמה את?" שאל הגבר.
"37." השבתי.
"את נראית יותר צעירה." אמרה דליה.
"תודה רבה." השבתי.
"תראי דורית." אמר ראובן. "בקשר למה שאמרת לגבינו. זה נכון שביני ובין דליה יש אהבה גדולה. בעצם, אהבה ענקית. דליה היא האישה של חיי. אבל האמת היא שאני נשוי. ולא לדליה."

אויש, שוב טעיתי. אמרתי לעצמי. כל הזמן אני נופלת על רושם חיצוני. כבר קרה לי שחשבתי שזוג מסויים מסתדרים כל כך טוב ביחד ויש להם אהבה יפה ומופלאה, וחמש דקות אחר כך הם נפרדים. יותר מדי פעמים נראה לי שהדשא של השכנה ירוק יותר. ורק לאחר כמה זמן אני מגלה את טעותי.
"לפני שלוש שנים דליה הגיעה למחלקה שלי. אני כירורג בתל השומר. היה לה גידול שפיר ברחם. קיבלתי את הגליון עם המאושפזים החדשים. ביניהם הופיע השם דליה נצח. כבר התפשטה בי תחושה נעימה. יש לי חולשה לשם הזה. דליה. נכנסתי לחדר שבו חיכו לי דליה ובעלה. ופתאום ראיתי שזו דליה אקשטיין. אהובתי מהתיכון! הלב שלי התחיל לקפץ מהתרגשות. לא ידעתי מה בדיוק להגיד. מיד זיהיתי אותה. עיניה נותרו כחולות ויפות. וכשהיא חייכה הופיעה גומה על לחיה. "שלום דליה." חייכתי לעברה והושטתי את ידי ללחיצה. היא חייכה, זיהתה אותי מיד, ולחצה לי את היד. רציתי לחבק אותה בחום, להצמיד אותה אליי לחיבוק ארוך ארוך, אבל התאפקתי. בכל זאת, אני הרופא המנתח. הסברתי לדליה ולבעלה את הפרוצדורה של הניתוח. היא הייתה מאוד מתוחה ודואגת. ניסיתי להרגיע אותה. הסברתי לה ולבעלה את התהליך עד להחלמה. ובכל אותם הרגעים עלו לי בראש סצנות מגיל הנעורים. ראיתי אותנו מתנשקים ארוכות בחדרי. והרגשתי את הנשיקה מתפשטת בגופי. לאחר ההסברים המפורטים שלי, דליה ובעלה הודו לי. כתבתי את מספר הטלפון שלי על פתק קטן. את יכולה להתקשר אליי אם יהיו לך שאלות. אמרתי ומסרתי לה את הפתק. ומאותו הרגע התפללתי שהיא תתקשר.

כשהם ייצאו מהחדר התיישבתי. עצמתי את עיניי. והתחלתי לשחזר רגעים מהעבר שלי עם דליה. מאוד אהבתי אותה. למדנו בכיתות מקבילות. במשך שנתיים היינו חברים. היו לנו שיחות מעניינות. צחקנו המון. לפעמים במקום להגיע לבית הספר הלכנו לטייל בים. זו הייתה תקופה כל כך יפה. אבל פתאום ביום אחד דליה מספרת לי שהיא נוסעת עם הוריה לארצות הברית, לשליחות של אביה, שעבד במשרד החוץ. התחננתי שהיא תישאר. אבל היא אמרה לי שאין לה ברירה, והיא חייבת לנסוע עם הוריה. אמרתי לה שהיא תוכל להישאר אצלי. אבל חודשיים אחר כך היא נסעה. זה לא היה כמו היום, שאין בעיה להתקשר ולשלוח מיילים. לפני שלושים שנה היו רק מכתבים ושיחות טלפון שהיו מאוד יקרות. לא הצלחתי לשכוח את דליה. היא גם לא אמרה לי מתי היא תחזור. אז החלטנו שכל אחד ימשיך בחייו. יצאתי עם כל מיני בחורות כדי לשכוח את דליה. אבל לא הצלחתי. היא לא יצאה לי מהראש.

חמש שנים אחר כך, כשאני כבר סטודנט לרפואה, אני מקבל טלפון. "חזרתי". היא אומרת לי. הלב שלי ניתר. קבענו להיפגש בבית קפה. קניתי זר פרחים גדול. ובקושי הצלחתי להירדם בלילה מרוב מחשבות וציפייה. הגעתי לבית הקפה וראיתי אותה. אותה דליה. יפה. מחייכת. חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. נתתי לה את הפרחים והיא שמחה. ואז ראיתי על האצבע שלה טבעת זהב. מיד הלב שלי נפל. הבנתי. היא ראתה שעיניי נתקלו בטבעת וסיפרה לי ששנתיים לפני כן היא התחתנה עם רפי, עובד במשרד החוץ. היא יצאה איתו חצי שנה. היא אמרה לי שהיא לא אהבה אותו כמו שהיא אהבה אותי."
הבטתי בדליה.
"זה נכון." היא אישרה. "יצאתי איתו כי הוא מאוד חכם ונדיב והתנהג אליי ממש יפה. הוא חיזר אחריי המון עד שהסכמתי לצאת איתו. עדיין חשבתי על ראובן והתגעגעתי אליו, אבל כמה זמן יכולתי לחכות לו? יום אחד התחלתי לסבול מבחילות. ואז התברר שאני בהריון. כשזה נודע להוריי הם מיד לחצו עליי להתחתן. רפי שמח, אבל אני לא הייתי שלמה עם זה. לא הרגשתי אהבה גדולה. לא היו לי פרפרים בבטן כשנפגשנו. אבל האפשרות של לעשות הפלה, או ללדת ילד בלי נישואין, בכלל לא באה בחשבון. אז התחתנו. ועכשיו מאמי אתה תמשיך."

"בקיצור" המשיך ראובן, "אחרי ששמעתי שדליה נישאה, רציתי לבכות. ממש. אני שמח בשבילך. אמרתי לה. וכי מה יכולתי להגיד? לא סיפרתי לה שהגעגועים שלי אליה שרפו את ליבי. לא גיליתי לה שבכל אישה שיצאתי איתה, חיפשתי אותה. שלא פגשתי אף אחת כמוה. שמאז שנפרדנו לא הרגשתי אהבה כה גדולה.
אחרי הפגישה בבית הקפה הקשר בינינו נותק. מרוב אהבה, לא יכולתי לפגוש אותה. החלטתי לשחרר אותה מליבי. אבל לא הצלחתי. מידי כמה ימים דליה הייתה עולה לי במחשבות. אפילו דמיינתי אותנו לפעמים מתחבקים. עושים אהבה. מחייכים האחד לשנייה. לא הצלחתי למחוק את הזכרונות המתוקים.

כמה שנים אחר כך פגשתי את אשתי. צילה. אישה נפלאה. באמת. אבל אפילו היא לא הצליחה להשכיח ממני את דליה. אני אוהב את צילה. אבל מזמן כבר אין ביננו תשוקה. הנישואין הפכו להרגל. שנה עוברת. ועוד שנה. ועוד אחת. הילדים גדלים. אין התרגשויות כמו פעם. הכל די שגרתי."
"וכדי שיהיה לך מעניין מידי פעם היית משכיב את אחת האחיות." אמרה דליה.
"נכון. אני מודה. בגדתי באשתי. אתם מכירים רופא שלא בוגד? עם כל האחיות שמסתובבות סביבנו ועושות לנו עיניים. אבל נחזור לסיפור שלנו. לפני חמש שנים אני פתאום פוגש את דליה בבית החולים. רציתי לתת לה יד וללכת לטייל איתה על שפת הים. הרגשתי שוב בן שמונה עשרה. כאילו הזמן עצר. יומיים אחרי שפגשתי אותה, היא התקשרה אליי. כל כך שמחתי. מאוד התגעגעתי אלייך. סיפרתי לה. לא היה אכפת לי מהאגו שלי. גם אני התגעגעתי אליך. היא השיבה. ולא האמנתי למשמע אוזניי. דיברנו חצי שעה בטלפון. וקבענו להיפגש. בבית קפה מול הים. כשנפגשנו חיבקתי אותה צמוד צמוד. שאפתי את הריח שלה אליי. יכולתי לעמוד ככה כל הלילה. התיישבתי קרוב אליה. אחזתי בידה מתחת לשולחן. ודיברנו על התקופה מאז שנפרדנו ועד היום. בחצות, כמו סינדרלה, דליה אמרה שהיא חייבת לחזור הביתה. ליוויתי אותה למכונית והתנשקנו בדיוק כמו פעם. שבוע לאחר מכן ניתחתי אותה, והניתוח עבר בהצלחה. וידאתי שיהיה איתי הצוות הכי טוב בבית החולים. מאז התחלנו להיפגש. כבר חמש שנים שיש בינינו אהבה גדולה. עכשיו אני לעולם לא אעזוב אותה. אני איתה באש ובמים. אנחנו נפגשים לפחות פעמיים בשבוע. כל כמה חודשים אנחנו נוסעים לחופשות בחו"ל."

עיניי נפערו כאילו לשאלה, איך זה ניתן?
"דליה מספרת שהיא נוסעת עם חברות או שהנסיעה במסגרת העבודה." ראובן המשיך. "ואני מספר בבית שאני נוסע לסמינר מקצועי. אשתי כבר התרגלה שאני נוסע. האמת היא שאפילו אין לי ייסורי מצפון. אני נותן לה יד חופשית בכל מה שהיא רוצה. נראה לי שהיא אפילו די נהנית כשאני לא בבית מידי פעם."
שוב הבטתי בשניהם. והם הבינו מה עבר לי בראש.
"כן". קרא ראובן את מחשבותיי. "חשבנו על האפשרות להתגרש. אבל הרגשנו שזה יהיה צעד אגואיסטי שיפגע בשתי המשפחות שלנו. אז החלטנו שעדיף להמשיך כמו עכשיו. לפחות לבינתיים."
הבטתי בראובן. ואחר כך בדליה. אין ספק. סיפור אהבה. לא בדיוק מה שחשבתי, כמו שפעמים רבות קורה לי. אבל בכל זאת סיפור אהבה…

 

 

Leave a Comment

^ TOP