כל מה שרציתם לומר…

                                                    דברים שרציתם לומר!  אז אולי תגידו כבר?!
                                          מאת: טל בוקריס: יועצת, מנחה,מטפלת ומאמנת אישית
מכירים את ההרגשה הזו שיש לכם "דברים" בבטן ובראש ואתם רוצים לדבר עליהם עם אותו אדם שאליו  "הדברים" קשורים?
רוצים לדבר אבל נמנעים?…

נמנעים משום שאתם חוששים מתגובה פוגעת, מתביישים, חושבים שאולי האדם האחר יפגע ובכלל לא ברור לכם אם יבינו אתכם…..או אולי אתם נמנעים כי אתם חושבים שאין מי שישמע ויקשיב…?
נמנעים מלומר  אבל לא מפסיקים לחשוב על-זה?
בעיקר  אם יוצא לכם להיות באינטראקציה כלשהי עם האדם הזה: פוגשים אותו/ה בעבודה, נתקלים בו/בה בסופר, רואים אותו/ה בקפה השכונתי או סתם  בצד השני של המדרכה.

טל בוקריס, מאמנת אישית ומנחת קבוצות

אני יודעת ומבינה, זה מציק ולא נוח "לסחוב" דברים בבטן, בלב, בראש מבלי היכולת "להוציא" את-זה החוצה ולפרוק את האבן שעל הלב.
ואני לא מתכוונת על עוד שיחה עם החבר/ה הטוב/ה אלא  ממש לדבר על-זה עם אותו אדם ספציפי.
על פניו החיים ממשיכים, השגרה מלטפת אתכם ברכות ומגנה עליכם מכל פגע. אבל כשאתם לבד עם עצמכם, עם הספר במיטה או בדקות של בין שינה לערות, בקפה של הבוקר, באוטו עם שיר טוב ברדיו, או אז צצות המחשבות וכל הדברים שרציתם לומר רצים לכם  בראש במין משפטים ברורים וידועים מראש ואתם עדין – לא אומרים, לא מדברים, נמנעים!

ויש גם  את הימים האלה, בהם אתם מבטיחים לעצמכם: "היום אנחנו נדבר!" נשתף, נסמס ונקווה לתשובה…. היום נפרוק את אשר על לבנו ולו רק כדי לתת  למחשבות מנוחה.
אבל אתם לא! ואתם נשארים תקועים עם הצורך העז הזה לבקש סוף סוף את מה שאתם נורא רוצים כבר הרבה זמן או לחילופין, הצורך העז הזה להסביר, לומר סליחה, לשמוע סליחה, להבין את "הדברים" ואיך הם הסתבכו ולמה פתאום נהיה ריחוק וברוגז ילדותי שכזה????
מין  "אוףףףףףףףףף" ארוך ומעייף!

ובכן, כן , נכון, זה מעייף, מעצבן,מציק ולפעמים אף מתסכל, אבל האם חשבתם פעם על האופציה  שייתכן שאם לא מצאתם את הזמן והיוזמה לדבר על "הדברים" עד עכשיו-כנראה שאתם מבינים בתוך לבכם שבעצם אין על מה לדבר או יותר גרוע מזה – אין עם מי לדבר?
הצד שמנגד לא תמיד נמצא במודעות על "הדברים" כמוכם, או אולי לא מספיק רגיש להבין את הסיטואציה ואולי זה לא ממש חסר או חשוב לו.
וישנה כמובן האפשרות שהאדם שעומד מנגד שייך לאותם סוג האנשים שאני מכנה אותם כבעלי:  "נכות רגשית" מה שהופך  אותם  בעצם  אוטומטית לסוג של  סתומים (מצטערת ,אבל אין לי מילה אחרת).
והנה  חזרתם לאותה הנקודה באותו המקום בדיוק: "יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי….." . אז דעו  אפשרות הבחירה היא  בידכם והאחריות היא עליכם לגמרי.

ומה בכל זאת האפשרויות שעומדות בפניכם:

 ישנה האפשרות לכתוב, לאלה מכם שיכולים וזה יותר קל להם, לפעמים כתיבה משחררת  וכשהיא מסתיימת ופרקתם עול, כבר לא נראה דחוף כל-כך לשלוח את המכתב/מייל –  או שכן ובמקרה כזה כמובן הדביקו בול או תלחצו "SEND".

אפשרות שנייה היא לאזור הרבה אומץ, לקחת נשימה ולמרות דפיקות הלב והרעד בגוף, פשוט ליזום שיחה, כן…כן כל מה שנמנעתם ממנו עד עכשיו תצטרכו לעשות ולו רק כדי לשחרר את עצמכם מעול המחשבות ושלל הפרשנויות והתסריטים שרצים לכם בראש. ואני לא שוללת שיחת טלפון, שהרי טלפון הוא  בסופו של דבר כלי תקשורת שימושי מאד  ולפעמים הוא עדיף, לא כל שיחה חייבת להיות פנים אל פנים.(יכול להיות שאחרי השיחה הזו יהיו לכם סרטים אחרים בראש,אבל לפחות שינתם תסריט!)

 

והאפשרות האחרונה בהחלט היא פשוט להניח את-זה מאחוריכם. יש דברים שנגמרים אחרת ממה שהייתם רוצים או מצפים ופשוט צריך להשלים עם זה. במקרה כזה  שיחה עם החבר/ה הטוב/ה  שמוכן/ה להקשיב ולגלות אמפטיה, תמיד משחררת קצת.
וכמובן לא לשכוח שתמיד יש לנו את הזמן שעושה את שלו, לפעמים לאט ולפעמים מהר, אבל בסופו של דבר זה בהחלט  מטשטש את המצב ואז ה"דברים" מתגמדים  וכאילו נפתרים מעצמם, כי בפרספקטיבה של זמן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

ובכל זאת זיכרו: בשורה התחתונה במקרים כאלה –  אתם קובעים! …….
* שאלות  בכל הנוגע להורות, זוגיות ומה שביניהם, אפשר לשלוח לטל בוקריס מ"נונשקה"- מרכז אישי יועצת מנחה מטפלת  ומאמנת אישית.
Tal.bookris@gmail .com

Leave a Comment

^ TOP