מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה הסובלת מחרדת נטישה

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

 

שיחות של ליאת בן דור עם נשים במצוקה

בשיחות האחרונות שקיימתי במרכז לנשים שהוטרדו מינית, נאמר לי שהחשש שמא ינטשו אותי מעכב, חוסם אותי מלפתח קשרים חדשים.

אינני מתווכחת, לא מנסה לתרץ. לחפש דרך מילוט. בהחלט יתכן שזה זה, שזו הסיבה שכבר בתחילת הקשרים שלי עם בני אדם, בני זוג, אני פסימית, לא בהכרח מאמינה שזה יחזיק מעמד.

וכי למה שהפעם הקשר יהיה ממושך… לשביעות רצוני ? הרי עד היום רק חוויות של בדידות מלווים אותי.

בילדותי נשלחתי למוסד.. לפנימייה, וליוותה אותך תחושה קשה של נטישה, כאילו לא רצו אותי בבית, כאילו העדיפו להרחיק אותי ממקור הבעיה, במקום לנסות לפתור אותה, בעיה שאני הייתי הקורבן לה ולא המקור לה.
בטח… תמיד כמעט קל יותר לבחור בדרך הקלה מאשר לעמוד מול הקושי ולנסות להתמודד איתו.

הבעל נטש אותי לטובת רוסיה צעירה ונסע איתה עד לקנדה, ככה ללא שום סיבה שנראית לעין, אחרי תקופת נישואין ממושכת, שעל פנייה נראתה תקינה.

זו הצעירה, אחת העובדות שלו, פשוט הצליחה לגרום לו להשאיר כאן את אשתו וילדיו ולטוס איתה ועם משפחתה לשם. ההזמנה לגירושין, לגט, הגיעה בדואר עם שליח מטעם הרבנות. דקה אחרי שחתמנו על הטפסים… התגרשנו.ה. הוא טס חזרה.

ימים שלמים בכיתי, לא מצאתי סיבה לחיות, רציתי להעלם, פשוט לחדול להיות, מזל שיש לי ילדים תומכים ומטפלת חובקת.

המעסיק שלי נקלע לבעיות כספיות ולא שילם לי משכורת לאורך חמישה חודשים, תוך שהוא מבטיח לי שוב ושוב שהוא יפצה אותי על העיכוב בתשלום, בתום חמישה חודשים הוא פשוט נעלם, כשאחריו רשימת נושים ארוכה, אנשים שהוא נשאר חייב להם סכומי עתק… שוב ננטשתי, שוב נותרתי לבד (דווקא מאוד אהבתי לעבוד שם).

החבר האחרון שלי עזב ככה ללא כל התראה, החתול נעלם, בקיצור יש לי תחושה שרובצת עלי עין ענקית, עין שגורמת לכך שאנשים לא ירצו לחיות במחיצתי, שיקומו ויעזבו אותי לטובת בדידות קשה והרבה מאוד דמעות.

האם אני הסיבה ? מה יש בי, באופי שלי שגורם לכך ?
ואולי זו לא אני, הרי הייתי מאוד קטנה וללא אופי מעוצב ומגובש כשהורי בחרו לשלוח אותי לפנימייה.

חברה טובה אומרת שזה כוח המחשבה, שאם אנחנו פוחדים ממשהו הוא קורה, אם חושבים חיובי, החיים מחייכים אלינו, כך שאסור לי לחשוש, פשוט לומר לעצמי, שהאחרים אשמים ולא אני ושזה ההפסד שלהם, כמו גם שזה רווח שלי, כי מי שלא מעוניין בחברתי שפשוט לא שווה אותי ושלא יעשה לי טובות.

המטפלת שלי במרכז מנסה ללמד אותי איך לאהוב את עצמי יותר, להאמין בעצמי, היא בטוחה שחלק מהעניין זה חוסר הביטחון שאני מפגינה… מקרינה כלפי חוץ, מה שהופך אותי לתלותית ואולי אף למעמסה על השוהים במחיצתי.

יתכן שהיא צודקת, באמת היא צודקת, כי מרוב חשש ואהבה, נדמה לי שיש לי חיבוק דוב, שאני לא משחררת, אוהבת אך חונקת באהבתי ודאגתי.

לטענתה, ביטחון עצמי יגרום לכך שאמגנט אלי ולא אגרום לדחייה משום החנק שאני יוצרת, בפגישה האחרונה שלנו, היא נתנה לי כמה תרגילים לעשות עד הפגישה הבאה, כאלה שיביאו לכך שאהיה יותר אסרטיבית, שאעמוד על דעתי ורצונותיי, במקום לנסות תמיד לרצות את האחרים, כדי שיאהבו אותי ו.. לא ינטשו בהמשך.

התרגילים נראו לי בהתחלה מעט מפחידים, בלתי אפשריים, אבל אחרי שהצלחתי לבצע את התרגיל, המשימה הראשונה, בקלות יחסית, מחר אעבור למשימה הבאה, עכשיו השֶד לא נראה כל כך נורא.. קשה

אני חייבת לעצמי את ההתקדמות הזו, חייבת להשיל מעל עצמי את התחושה שליוותה אותי לאורך מחצית חיי, שאני האשמה באונס שעברתי, שאני לא שווה כלום, שמגיע לי שיתייחסו אלי בצורה משפילה ואשתוק.

בעבודה מובנת ועקבית עם המטפלת שלי, הגעתי לשלב… למצב שהיום ברור לי שאני לא אשמה, אלא ההיפך.
אני מאוד מקפידה להגיע לפגישות-שיחות בינינו ותמיד מצטערת שהן נגמרות לי מהר, ועל כך המטפלת שוב מצביעה על דפוס ההתנהגות שלי, על כך שקשה לי לשחרר.

האמת שהפגישות איתה, עם המטפלת משרות עלי תחושה טובה, נינוחה, כי היא נותנת לי את תחושת האם שכל כך חברה לי, תמיד היא מבינה אותי, אומרת מילים שממש מחבקות, מסבירות, נותנות תחושת ביטחון.

לפני יומיים פגשתי באקראי מישהו, הוא נכנס בטעות למשרד שאני עובדת בו, במקום לזה ממול, הסברתי לו בחיוך שטעה, הוא הודה לי ויצא עם חיוך רחב על השפתיים. המשכתי לעבוד והנה כשעה אחר כך, הוא חזר למשרד עם פרח ואמר; זה כתודה על ההסבר, החיוך שלך.

שוב חייכתי והודיתי לו, אלא שאז הוא שאל; "אני מקווה שהפעם תסלחי לי אם לא אגיע עוד 20 דקות לאסוף אותך למסעדה, את הרי מכירה אותי, אני תמיד מדייק, לא מאכזב אותך, אלא שהפעם יש לי פגישה חשובה, יהיה בסדר אם אגיע בתשע?"

באותו רגע הרגשתי איך הרצפה נמסה לי מתחת לרגליים, לא האמנתי שזה קורה לי, רציתי מיד לקפוץ.. להיכנס לדבריו ולומר "כן.. זה בסדר גמור"
אלא שבאותו רגע דמותה של המטפלת עלה לי מול עיני, לכן חייכתי ואמרתי, "ממממ פגישה חשובה זה תמיד טוב" שמחה שאתה עסוק, אבל נאלץ לדחות זאת למחרתיים, כבר קבעתי כמה דברים ליומיים אלה".

הוא הושיט לי את כרטיס הביקור, התקדם לעברי, הצמיד לי נשיקה רכה על הלכי ואמר: "אחלה.. אז סגרנו על יום ד' ? צלצלי בערך בשבע. תני לי כתובת ממנה אאסוף אותך, עד אז תחשבי על מסעדה טובה שבא לך ללכת אליה, ו… שלא תהיה חומוסייה בבקשה, ההיפך, שופרא גורמה, מגיע לאישה חייכנית כמוך את הטוב ביותר", אמר והלך.

לקח לי כרבע שעה להסדיר את נשימתי, מצד אחד רציתי להרביץ לעצמי על כך שדחיתי את היציאה עוד היום, הרי ברור שאנמק לי בבדידותי ביומיים האלה, מצד שני הייתי אסרטיבית, הפגנתי ביטחון וזה מה שבעצם הכי חשוב, זה מה שהמטפלת עובדת איתי עליו מזה כמה חודשים.

כשהדופק ולחץ הדם שלי חזרו לתקינותם, צלצלתי למטפלת בשמחה אדירה ושיתפתי אותה, היא שתקה רגע אחד ואני חשבתי שאני הולכת למוות.. לבכות… ואז באה התגובה הכי משמעת שיכולתי לקבל, מעברו השני של הקו שמעתי אותה קוראת "ישששששששששש! ידעתי שאת אלופה, עכשיו כל שנשאר לי זה להעניק לך מדליית זהב.. מבטיחה לך הפתעה וחיבוק בפגישתנו הבאה".

אני שמחה… אני סופרת את השעות הן לפגישה עם הגבר המעניין הזה וגם עם המטפלת.
אני יודעת שזרזיר אחד לא מבשר על בוא החורף, שהמקרה האחד הזה, לא אומר שזהו אינני זקוקה לעוד שיחות תמיכה והכוונה, מצד שני דַי לי בהצלחה זו כדי להבין שאני מתחילה להשתנות, שהחיוך שלי היה חיוך של אישה רגועה, שהחיוך החליף את אשרת פנייה הדאוגה.. חוששת ולכן מבחינתי אני גאה בעצמי ושמחה.

היום אלך למספרה, אנסה להיטיב את צורת שערי לקראת הפגישה, זה יעשה בראש וראשונה לי טוב, לי נחמד.
היום אני יודעת שאמנם עברתי לא מעט מכאובים בחיי, שנאלצתי להתמודד עם צלקות צורבות מעברי, אך יחד עם זאת, אני החלטתי לשים הכל מאחורי ולהמשיך הלאה, ברור לי שהתרפסות על העבר לא תקדם אותי לשום מקום, אלא תגרום רק לשקיעה, למירמור, תביא לכך שאנשים לא ירצו להיות לצד מי שפניה מסגרים את עברה, משום היותם כבויים, מהיום לא אחדל לחייך גם כשלא תמיד הכל יהיה ורוד, אלא שכך אהפוך את האנרגיות השליליות סביבי ואפנה מקום להרבה אנרגיות חיוביות ואופטימיות לחדור לתוכי ולהנחות את צעדי.

תודה לך מטפל יקרה שלי, תודה על תמיכה, משענת, מילים מעודדות והרבה, הרבה תובנות שרק מאירות לי את הדרך לעתיד יציב יותר.

לשאלות, פניות, הערות הינכם מוזמנים לפנות לליאת בן דור

liat555@gmail.com

 

Leave a Comment

^ TOP