עץ התות, הבדואי וההר – סיפור קצר 

מאת: פרידה הכט  24/9/2011

פרידה הכט

 

זו הייתה עוד שבת אביבית, שבא נהגנו ללכת להר. חיה אחותי, שאול ושלמה, איציק ואיתמר, אופירה, אסנת ומזל. היינו חבורה מופלאה. שבת שטופת שמש מלווה ברוח קרירה, שבת אמיתית, שקטה, יכולתי להרגיש את הקדושה באוויר, כל ילדי השכונה לבשו בגדי שבת, בכל רחוב עמד לו בית כנסת קטן ששייך לעדה זו או אחרת. מלבד הוריי ואולי שכן או שניים, כולם נהגו ללכת לבית הכנסת בשבת בבוקר. ובסיום שחרית כל אחד חזר לביתו לארוחת הבוקר. אני כמנהגי בכל שבת הייתי מתעוררת לפני כולם ויוצאת את הבית ברגל לסבתא כדיה. מרחק של שלוש מאות מטר מהבית שלנו. בידיי הקטנות לקחתי סיר ריק וצעדתי בשמחה. הייתי מדלגת עם הסיר בירידה כל הדרך. לפעמים חיה הצטרפה אלי. לרוב התעצלה. הייתי רק בת שש שנים. אבל כבר אז הייתי אחראית להספקת הג'חנון מסבתא. אבא ואמא מאד סמכו עלי, אהבתי מאד לאכול וידעתי שאוכל שני ג'חנונים. אחד אצל סבתא, עם כוס תה, שרק היא ידעה לעשות. חם, חם ומתוק מאד. אני זוכרת שהייתי נוגסת בג'חנון במלוא הפה ולעכל אותו, לגמתי מהתה. הטעם של שניהם, מן מתוק ומלוח יחד, טעם מיוחד, שהיה רק אצל סבתא כדיה. את השני אכלתי יחד עם הוריי ואחיותיי. הדרך חזרה הייתה לי יותר קשה. העלייה והסיר המלא בג'חנונים האריכו את זמן הגעתי, עצרתי כמה תחנות בדרך בכל פעם שלא יכולתי יותר לשאת את משקל הסיר המלא. ותמיד התפללתי שכולם עוד ישנים כשאחזור. שלא יתעצבן אף אחד מרעב. בשקט פתחתי את שער הבית שאף אחד לא יתעורר וכמובן, חיה כבר הייתה ערה, מחכה לבואי. היא כבר לא רעבה. היא דאגה לחסל חלק מהעוגות, שאמא טרחה כל כך הרבה בשבילן ביום שישי, לכבוד האורחים, שבאו לבקר בשבת בבוקר. בשקט דפקתי בדלת, חיה הייתה שם לפתוח. שמתי את הסיר בתנור שישמור על חום הג'חנונים והכנתי קפה מבושל על הגז לאבא ואמא למיטה עם שתי פרוסות עוגה. אחת לו ואחת לה. עם מגש, שהיה רחב מגופי, הנחתי שתי תחתיות קפה ועליהן ספלי קפה טורקי חזק עם ארומה וקצף קפה כמו שאבא לימד אותי להכין. בצד, צלוחית עם העוגה שאמא אפתה.

לאט, לאט פסעתי עם המגש הענק, פוחדת שיישפך לי הקפה בטרם אגיש להם אותו. אמא ואבא ישבו זה לצד זה מכוסים בשמיכה, עם חיוך של תודה על השירות. ואני כולי גאווה שהקפה לא נשפך וששימחתי אותם. מאוחר יותר כבר דאגתי לרסק עגבניות לג'חנון בפומפייה עד שכולם התיישבו סביב השולחן. תמיד אהבתי את המטבח. רציתי ללמוד להכין הכל. אבא יותר סמך עליי מאמא. כל דבר שרציתי לעשות, כמוהו, הוא נתן לי לנסות. אבל הייתי עקשנית כל כך, שאמא תמיד נכנעה לי ובסופו של דבר נתנה לי לעשות הכל לבד. אכלנו, זה היום היחיד שאכלנו כולם יחד ארוחת בוקר. אי אפשר היה להתחמק מארוחת הבוקר והצהריים של שבת. זה היה קודש! זמנים מדויקים כמו שרק אבא שלי דרש ולרוב עמדנו בהם. על הדקה! חיה ואני ביקשנו רשות מאבא לצאת לשחק עם הילדים, שחיכו לנו בחוץ. אמרנו שאנחנו הולכים ל"הר". ואבא שאל מי מההורים מתלווה אלינו. וענינו שאמא ודודה של שאול ושלמה לוקחות אותנו. אבא הרשה לנו. אסור היה לאחר! דקה אחת של איחור יכולה לעלות לנו ביוקר. ומי שתמיד שילמה יותר, הייתה אני. אני אחראית עלי ועל חיה להיות בזמן, על אף היותה גדולה ממני בשנתיים. בפעמים המעטות שבהן איחרנו ולא בגללי, שילמתי את המחיר בפליק או שניים ועונשים כל השבוע. הדיוק אצל אבא היה אובססיבי ואני נדבקתי בחיידק הנורא הזה.

 יצאנו כל הילדים לדרך. הדרך הייתה ארוכה ויפה. כל שהיה צריך לעשות בכדי לשנות את הנוף האורבני בנוף ירוק מלא חרציות וכלניות, שדות חיטה ושיחי קוצים עם פרחים סגלגלים, זה לחצות כביש ראשי. אני זוכרת את מרים, אמא של שאול ושלמה מזרזת אותנו " נו, עכשיו, רוצו מהר". ואנחנו היינו מאד ממושמעים. טסנו לצד השני. מרים הייתה החברה הכי טובה של אמא. את כל הסודות חלקו בניהן. שתיהן היו עקרות בית, שגידלו את הילדים. לימים כשגדלנו, הן יצאו לעבוד. אנחנו, שלוש בנות. והם, בת ושני בנים. הגילאים שלנו מקבילים פחות או יותר. חיה ואני היינו החברות הכי טובות של שאול ושלמה. מלכה אחותם הייתה החברה הטובה של רחל אחותנו הגדולה. מרים התייחסה אלינו כמו אמא שלנו. לטוב ולרע. אהבנו אותה כמו משפחה. בחוצנו את הכביש ניגלה לעינינו עמק ירוק עם שביל עפר ארוך, ארוך, בצבע אפור לבן עם אבני חצץ. השביל יורד ויורד עד שבקושי אפשר לראות את סופו. שביל רחב שמצידו הימני אפשר היה לראות את השדות הפתוחים והמרחבים העצומים. ורק עץ תות אחד הזדקר לו מבין גבעולי החיטה שצמחה לה. משמאל היו בתים אחדים. אני זוכרת את הבית של הספר. בית ירוק בהיר עם בלקון ומעקה נמוך, ששם ישבו לקוחות וחברים של הספר. במשך השבוע האווירה הייתה שונה מזו של שבת. שביל העפר היה בעצם רחוב, עם בית שהוא מכולת. בית אחר שימש כבית כנסת לעדה התימנית, שסבי היה חלק ממנה. ועוד שני בתים, שאחד היה הדואר והשני רק בית מגורים. השביל מוביל בסופו אל ה"הר". היינו רצים בירידה להגיע מהר להר המסתורי, המפחיד והמסקרן גם יחד.

 כל ההר היה מכוסה בחרציות, חמציצים וכלניות. האדמה אדומה, חומה, זרועה בסלעים ואבנים וביניהן פילסו להם מי הגשמים, יובלים קטנים ממעלה ההר לאורך המדרון מטה. ואנחנו הילדים רצנו כל אחד עם פיסת קרטון גדולה ושטוחה במעלה ההר, לתפוס כל אחד את היובל שלו. מתיישבים על הקרטון ומחליקים במדרון מטה עד תחילת השדה וכן הלאה. שוב עולים ושוב מחליקים כל פעם על יובל אחר. השמחה בעיני הילדים הייתה אמיתית ומלאה. היינו מאושרים מכלום ועוד כלום. פיסות הקרטון היו כל מבוקשנו ושמרנו עליהן כאילו היו מתנה יקרה מפז. לפעמים, אם בסוף היום הקרטון לא נקרע מהאבנים שהתגלו משטפונות הגשמים, היינו מחביאים אותו לשבוע הבא, בתקווה שלא ימצאו אותם אחרים. שזרנו סלסילות מפרחי חרציות שהבאנו לאמא מתנה. שיחקנו מחבואים ותופסת. תמיד היה זה שנפצע קלות או זה שבוכה כי רב עם אחיו. לרוב היינו חוזרים הביתה עם פרצוף חמוץ לכמה מאיתנו. אבל תמיד עייפים ומלוכלכים מבוץ, אך מרוצים מאד.

 ההר היה מקום מרוחק מהבית, שבו יכולנו לעשות כל העולה על רוחנו, להשתולל, לרוץ, לצעוק גם בשעות הצהריים והכי חשוב, אמא לא יכלה לצאת החוצה ולקרוא לנו הביתה כשאנחנו באמצע משחק. היינו רחוקים מהבית, רחוקים מכל גבול. פשוט חופש אמיתי. מצידו הצפוני היו פסי הרכבת, שהובילה סחורות מחיפה בצפון עד לירושלים במזרח. מצידו המזרחי של ההר, חי לו שבט בדואי קטן שעסק בחקלאות ומרעה. הם גרו באוהלים וחיו חיים צנועים מאד. אף פעם לא העזנו להתקרב לאוהלים. את הנערים הרועים פגשנו בשדות הפתוחים. יכולנו לראות אותם מפסגת ההר מטיילים עם הכבשים והעיזים. עם הזמן למדנו להכיר אותם. נהגתי לרוץ במעלה ההר בכדי לראות אם יש רועה בשדה.

 היה בחור אחד שהתיידדתי עמו, שהרשה לי להסתובב איתו בשדה וללטף את הכבשים והעיזים. הוא היה נחמד איתי. הרגשתי בטחון איתו, כמו אח גדול. הייתי מחכה לשבת בהר רק כדי לפגוש אותו. החיות עניינו אותי יותר מלשחק עם החברים. אני זוכרת שלא אהבו שאני הולכת לפגוש את הבדואי. אבל תמיד נעלמתי בשקט וחזרתי בזמן, כך שאף אחד לא הבחין בחסרוני.

 באותה השבת הגענו להר ואני כבר הייתי חסרת מנוחה לפגוש את הרועה. מרחוק ראיתי אותו יושב בשדה. שמחה הציפה אותי. רצתי במדרון, מפלסת את דרכי בתוך סבך צמחיה שהייתה גבוהה ממני. השדות הפתוחים נתנו לי תחושה של חופש, אבל גם פחד מלאבד את הדרך. הייתי מגיעה אליו, כולי שמחה שנפגשנו שוב. העניין והסקרנות שגיליתי גרמו לי לעשות דברים שאסור לעשות. רציתי לדעת הכל. ולבדואי הייתה סבלנות אלי. ותמיד ענה לשאלות המעצבנות שלי בנחת. בטחתי בו מאד. הוא היה החבר האסור שלי. גם הילדים האחרים הכירו אותו. שאול חברי הטוב ביותר אחרי חיה אחותי, היה איש סודי לכל דבר, גם הוא הכיר אותו היטב. אך לא התעניין כמוני בצאן. לכן באותה שבת הלכתי לבד אליו. אמרתי לחיה ושאול שעוד מעט אחזור. והם שמרו את סודי ולא סיפרו למרים ולדודה שהלכתי. הבדואי ישב בצל עץ התות כשמקל הרועים בידו. משתעמם לו בזמן שהכבשים והעיזים מלחכות את העשב. הוא ישב על גל אבנים, שהיה שם עוד קודם. אני שמחתי לראותו, הוא חייך אלי, כאילו שמח לבואי.

 היינו רחוקים מכולם. אי אפשר היה לראותנו משום מקום. רק ממקום אחד. מפסגת ההר. מלמטה ראיתי את הילדים רצים ומשתוללים על ההר. הם נראו קטנים מרחוק. אבל אני שמחתי להיות איפה שאני. הייתי מטפסת על העץ לקטוף תותים והבדואי קטף לי את התותים שלא יכולתי להגיע אליהם עם ידיי הקצרות והקטנות. הוא עזר לי למלא את המכל , שמצאתי קודם לכן בשדה. והייתי חוזרת עם מכל מלא תותים, חולקת אותם עם הילדים. אכלנו אותם מלאי תאווה. מתוקים וטריים, מבלי לשטוף במים. נדיר שנשארו לנו תותים להביא הביתה. עמדתי מול הנער קטנה ובטוחה. הוא ישב והניח את המקל על האדמה. בישבו על גל האבנים ואני עומדת מולו, כשראשי באותו הגובה של ראשו הוא פתח את רוכסן מכנסיו והוציא את איבר מינו. אני לא הבנתי מה הוא עושה, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. הוא אחז בידי וקרב אותי אליו, הפשיט לי את המכנסיים הקצרים שהיו עלי. עדיין לא הבנתי מה הוא מנסה לעשות. אני זוכרת את המבט הקפוא שלו, העיניים שהשתנו כשהרגיש אותי מתנגדת. הוא הפעיל עלי כוח ופשט לי את התחתונים, הצמיד אותי לגופו והושיב אותי בכוח על ברכיו. הרגשתי לחץ עטוף בכאב והבנתי. הבנתי שהוא עושה משהו שאסור. לא הבנתי מה, רק כאב לי. התחלתי לבכות כי ידעתי שזה לא בסדר. הפנים שלו והמבט השטני שלו שידרו לי שמשהו לא טוב קורה. בכיתי, פחדתי, אבל קבלתי אומץ וניסיתי להדוף אותו ממני. בכיתי מאד ולא צעקתי, רק דחפתי אותו, בכל כוחי. הוא הרפה את הלפיתה החזקה שאחזה את זרועי הקטנה ונתן לי ללכת. הסתובבתי ורצתי לתוך השדה לכיוון השביל המוביל להר. רצתי בוכה ומפוחדת, רק רציתי לצאת מהשדה. הצמחייה הגבוהה שעברה את ראשי הקשיתה עלי לפלס את דרכי. הרגשתי שעשיתי משהו נורא. את הבגדים לבשתי, אך הרגשתי עירומה. פחדתי להגיע לשביל שמוביל להר. שמא איחשף. לבשתי את הבגדים שהכי אהבתי, חולצה בצבע צהוב בננה, מבד כותנה סרוגה, נעימה על הגוף. רוכסן מאחור בצוואר, שתמיד נתפס בשיער. ומקדימה, מלמעלה למטה היו שלושה פרחים קטנים, רקומים בצבעים אדום, ירוק ושחור. המכנסיים בצבע חום חרדל , קצרים ונוחים. חיכיתי לשבת או יציאה עם המשפחה, ללבוש את הבגדים האלה. מצד אחד נראו חגיגיים ומצד שני, אפשר היה להשתולל, לרוץ ולטפס איתם. רציתי להתחבא, שאף אחד לא יראה את המעשה הנורא שעשיתי. הרי, אם הייתי נשארת לשחק עם החברים שלי, שום דבר לא היה קורה. ידעתי שאני מאחרת. פחדתי לצאת לשביל, מישהו יכול לראות אותי. פחדתי פחד מוות.

 מרחוק ליד המכולת ראיתי קרטון גדול. רצתי אליו מהר ונכנסתי לתוכו. פתחתי את הצד התחתון והרמתי אותו לכסות את גופי העליון והתחתון, כאשר רק ראשי ונעליי חשופים. כך פסעתי בירידה לכוון ההר. כפות ידיי הקטנות בקושי הצליחו לאחוז בקרטון ולהרימו תוך כדי הליכה. מסורבלת בתוכו. חשבתי שאפשר לראות דרך הבגדים את מה שעשה לי הבדואי.

 גופי רעד ובקושי הצלחתי לפסוע במורד, כשלפתע מרחוק, ראיתי את חברו של סבא שלי יוצא מהבית. נבהלתי. עצרתי ונכנסתי עם כל גופי לקרטון. התחבאתי. פחדתי שיגלה אותי. קפאתי בקרטון, לא העזתי לזוז, רעדתי מפחד, חיכיתי שיעבור אותי. יכולתי לשמוע את הצעדים שלו, חיכוך הנעליים באבני החצץ. קול הצעדים התחזק ככל שקרב לעברי. הצעדים התקרבו אלי, וליבי הפסיק לפעום. הפסקתי לנשום. פתאום נפסקו הצעדים, האיש עצר ופתח את הקרטון. מסתכל עלי מלמעלה. הוא גילה אותי. ואני, התכופפתי כשראשי מוטה מטה שלא יזהה אותי. פוחדת לעמוד ולהתיישר עם הגוף. הוא הכיר אותי וידע שאני הנכדה של כותה. והוא שאל אותי. "מה את עושה פה בינת' אל'כותה"? משמע, הבת של כותה. ואני גמגמתי. לא הסתכלתי לו בעיניים. ועניתי שאני הולכת לחברים שלי בהר. והמשכתי. פחדתי שיספר לסבא שלי. המשכתי בדרכי, עטופה בקרטון. מרחוק ראיתי את שאול רץ במדרון לעברי. כולו פחד ודאגה על שאיחרתי. "איפה היית? אמא ודודה שלי חיפשו אותך". היה כבר מאוחר. מרים פחדה מהתגובה של אבי במידה שנאחר. היא ידעה שיעניש אותנו. לכן כל האמהות שיצאו איתנו להר, דאגו שנחזור בזמן. בשעה שתיים ולא דקה אחרי. כולי מתנשפת ומתרגשת בפגשי בשאול, כאילו אבן נגולה מליבי. רציתי להשיל את הכובד הזה מעליי. לא יכולתי לשאת את הסוד הנורא, שקרה זמן מה קודם. שאול היה החבר לסודותיי. אמנם כולנו קראנו לו "חולה שקרים". תמיד הבטיח לא לספר, אבל תמיד חלק את סודותינו עם חבר שלישי. ואני, התפתיתי לספר לו את חוויותיי, כי היינו חברים טובים. הוא הקשיב לכל הסיפורים שלי בשקיקה. הזדהה איתי בתחושותיי. ופחד איתי. העיניים של שאול היו מבוהלות. אני בכיתי ורעדתי, לא יכולתי לספר לו אבל, גם לא יכולתי לשמור את הסוד שלי.

 חשבתי שלא יאונה לי כל רע אם אספר את האמת למה איחרתי. אז סיפרתי לו. הייתה לי הקלה באותו רגע. שאול נבהל ופתאום החל לרוץ בחזרה להר לאמו וסיפר לה. אני נשארתי במקומי רועדת כולי. מחכה לילדים שיבואו. לא סיפרתי לאף אחד גם לא לחיה. כעסתי על שאול שסיפר לאמא שלו. מרים והדודה ירדו את ההר. כל הילדים כבר התקבצו סביבי, מודאגים מתגובתו של אבי. הפנים של מרים אמרו הכל. היא הייתה מבוהלת וניכר המתח על פניה כל הדרך הביתה.

 בחוצנו את הכביש הראשי ראינו מרחוק את אבי עומד בפתח השער מחכה לחיה ולי. ידענו, שטוב זה לא יהיה. הילדים רצו בירידה, כל אחד הלך לביתו ורק אני הלכתי לאיטי מאחורי מרים, שלא אצטרך לעמוד מול אבי לבד. הגענו לשער ומרים סיפרה לאבי על הבדואי. פחדתי פחד מוות. " כנסו מיד הביתה, לשטוף פנים וידיים ולשבת לאכול"! כך פקד עלינו. מדלת הכניסה יכולתי לראות את אבי שואל את שאול אם הוא מכיר את הבדואי. ושאול הנהן שכן. "בוא איתי, תראה לי אותו", מבלי לבקש את רשותה של מרים, הלכו שניהם להר. בשוטפי פנים וידיים הרגשתי מאד מלוכלכת. לא עזרו המים והסבון. סגרתי את דלת האמבטיה, הורדתי את המכנסיים והתחתונים וכתם דם קטן היה עליהם. נבהלתי מאד. הורדתי את התחתונים ודחפתי אותם לתחתית ארון הכביסה. פחדתי שיגלו את מה שקרה. הרגשתי שעשיתי משהו נורא. יצאתי למטבח. אמי הייתה שקטה אבל עצבנית. גם היא פחדה מהתגובה של אבא על האיחור שלנו. אני זוכרת את השקט מסביב לשולחן בזמן שאכלנו. אף אחת מאיתנו לא העזה לצייץ. חיכינו לבואו של אבי. חיכינו לתגובה שלו. אמא לא אכלה איתנו. היא עמדה ליד הכיור כאשר אבי חזר. המבט שלו היה עצבני ומתוח, אך מרוצה מהתוצאה. "גמרתי אותו" אמר. שטף ידיים והתיישב לאכול. ואמא לא הגיבה. היא לא ידעה על מה מדובר. הוא לא סיפר לה כלום עד אותו רגע שחזר. דממה שררה מסביב לשולחן. לא העזתי להסתכל לו בעיניים. הרגשתי אשמה. פחדתי מעונש. אבל הוא לא העניש אותנו. הוא הבין שפגעו בי ותפקידו להגן עלי. הוא לא האשים אותי בכלום ולא דיבר איתי על כך אף פעם. גם אמא שמה את המקרה הזה בצד. אני לא יודעת כמה היא ידעה על מה שקרה לי. היא לא דיברה על כך עם מרים או עם אבא כל השנים. הסיפור נפתר ונסגר מעצם סופו הטראגי. ואני, חייתי עם הסוד הזה עד עצם היום הזה, כשכולי פחד שמא יתגלה הסוד הנורא של אבא, שקרה בגללי.

לקח לי הרבה זמן להעלות את הסיפור הזה על הכתב. ידיי רעדו מהתחושה הקשה שאחזה בי תוך כדי כתיבה.

~

הצטרפי לאתר אישה בפייסבוק!

 

2 Comments

  1. גאיה הגיב:

    הי פרידה, כתבת רגיש מאד, ספור לא פשוט , ישר כוח
    גאיה

  2. שולה כותה פרביאש. הגיב:

    אכן סיפור מהחיים שמאוד מאוד מוכר מהחיים במיוחד מהעדה התימנית. באיזה שהוא מקום יש הזדהות עם הסיפור כי אז ככה התנהלו החיים וזו הייתה המנטליות.
    מרגש ומעורר אמפטיה חזקה לסיפור.
    כל הכבוד פרידה.
    בהצלחה בהמשך חייך. (סליחה על תגובה שהגיעה קצת באחור רק כעת ראיתי את הסיפור).
    שולה

Leave a Comment

^ TOP