מיומנה של אישה שלא חששה לפרום את עברה ולהמשיך הלאה  

מאת: ליאת בן דור

facewoman

עוד בגד… נעליים.. מסעדה משובחת.. מחליפים רכב אחת ל.. פה חו"ל ושם דירה מרווחת יותר. נו, הוזמנת לפתיחת הגלריה של.. בשבוע הבא? ראית את ההצגה… הסרט… ?
רצים.. רצים.. מנסים להספיק כמה שיותר, לראות ולהראות, להיות מעודכנים.
מביטה מהצד… מתכנסת בעצמי ויודעת שהכל זניח, בטל בשישים… שבעים.. מאה, מה שחשוב זה עם מה מתעוררים בבוקר, עם מה צריכים להתמודד, לעמוד איתן מול, איך מתגברים על כאב מתמשך שלא מרפה… נפסק, נהפוך הוא לעיתים אף הולך ומתגבר, מתעצם, חונק בגרון.
השאלות נוסח "מה עוד בת/בן?" המקדמת נשים שאך זה עתה חובקות עולל.. תינוקת חדשה במשפחתן, כל כך לא עניינית, במקום, כיוון שללדת תינוק בריא, זה לא דבר מובן מאליו.
יש שלא התמזל מזלן, ומשום רשלנות רפואית הן נאלצות להתמודד יום ביומו עם נכות ילדם, אלו שמלוות את בנם/בתם מול אין ספור קשיים, תסכולים, כאב פיסי ונפשי שלא מרפה, שמזכיר שהוא קיים פה ועכשיו… לא ירפה לעד.
והכאב, כמו מפלח עם סכין קהה את הלב.. את הנשמה, הולך איתנו… לא מרפה. יש והצלחותיו של אותו ילד… הישגיו, מזיזים מעט את החששות, שולחים לחיות באילוזיה, מנסים לדחוק לצד את תמונת המצב, כאילו ולא היתה קיימת, עד שבאה המציאות וסוטרת שוב ושוב בפרצוף בעוצמה, כמו באה לומר "מה הטעם להיות בת יענה, כלום הבעיה נעלמה מעצמה?"
לא, ממש לא, זה לא קלקול כזה או אחר ברכב, במקרר, במחשב, זה משהו שמלווה מהולדת אותו ילד ועד מותך.
זה משהו שחייבים ללמוד לחיות איתו ולצדו, זה משהו שאתה מצטער מדי בוקר שלא קורה לך ולא לילדך, משהו שהיית מוכן לעשות הכל, לשלם כל סכום עלי אדמות ובפרט שתקום למחרת היום וזה לא יהיה, יעלם.
אך לא… זה כאן ועכשיו.
וכך, ממשיכים לדחוף את המשא הכבד הזה, יום אחרי יום והשנים עוברות והנה נדמה שהוקל לך מעט, הנה הילד סיים בית ספר, וזה לא אסון גדול אם הוא לא גויס לצבא, ובהחלט ניתן לעקוף את אותן שאלות חסרות הטקט, של אותם/ן השואלים/ות איך זה שבנך בשנה ב' באוניברסיטה כשבני המחזור שלו אך זה עתה סיימו את שרותם הצבאי?

הרי לא נעמוד מול כל אחד/ת כזה/כזו ונספר להם למה או על הימים הקשים שבנך עובר עם כאבי תופת, על מה שמתחולל בנפשו… בנפשך, על הטלטלות שכל המשפחה עוברת, על הכאב העצום של כולנו כשקשה לו, כואב לו, הוא על סף שבירה, על אותם לילות ללא שינה… אין ספור הדמעות והעדר השמחה בנשמה.
אני אישה מאמינה, יודעת ששום דבר לא קורה סתם, זה בטח קשור בתיקון כזה או אחר מחיים קודמים, אחרים.
הוא בחר בנו להיות המגשרים בין שם לכאן, בין אז לעכשיו, הקשה, הבלתי מובן, נתפס, הכואב כל כך.
אם כך התיקון היא של נשמתו או שלנו, על שנצרכנו להיענש על "כף יד רשעה" או כל ורסיה אחרת של עונש ליד שהחטיאה את מטרת שימושה וחטאה. שאלה קשה, בלתי פתירה, שאלה שתישאר ללא מענה, גם לא, כנראה, של הטוב בידעונים.. מתקשרים.
אני יושבת לא אחת עם עצמי ומנסה לערוך את טבלת מאזן חיי עד כה, מנסה לסמן את כל האירועים הקשים שעברתי בחיי, לצד אילו שעדיין מעיבים, מקשים, מכאיבים כל כך ויודעת שעובדה זו מאפילה על כולם.
אז כן, גם אני מוכלת בסטטיסטיקה הטוענת שאחת לשלוש נשים הינה נפגעת תקיפה מינית, גם עלי, לצערי, לא פסח השכול. הנה אני עומדת כרגע כאן ומצליחה בקלות בלתי מובנת להכריז שיותר מפעם אחת הייתי קורבן לניצול… תקיפה מינית, יותר מפעם אחת אוכזבתי קשות מהתנהגות הורי, מהאופן שהם לא גוננו עלי, לא היו לי כשהייתי נצרכת להם.
היו פעמים שביקשתי להבין למה עלי לעבור תלאות כה מזוויעות, למה מכסת הצער, הכאב לא הסתיימה? כיום אני אחרֵי זה, החלטתי שלא אתן לאירועים שקרו לי, יהיו אכזריים ככל שלא יהיו, להשפיע על מסלול חיי, שאיפותיי, עתידי.
והנה באה עוד טלטלה ועוד אחת, המון שעות בכי או התכנסות בעצמי, אלא שלא אפשרתי לעצמי להישבר, לשקוע.
היה יותר מברור לי שאם אעזוב את גלגל ההצלה, את החלטתי לא להיכנע לנסיבות המצערים של חיי, אטבע, אשקע וספק אם אצליח לשרוד, לכן בכל פעם שהייתי במצבים קשים, התכנסתי בעצמי, חישבתי את מידת הפגיעה, חשבתי היטב על ההשלכות ששבירה נפשית עלולה להסב לי, ובחרתי להזדקף, הכרחתי עצמי להמשיך הלאה.

אלא שבמקרה הזה, כאשר לא מדובר בי אלא בבני יקירִי, הכאב לא מרפה, הבעיה משתרכת אחרי כְּצֵל, לא מאפשרת שלא לכאוב כשעובדות אובדן כושר תנועה, עשייה יומיומית, עבודה, הם לצמיתות ופוגעים באיכות חייו.
לוקחת אוויר מלוא ריאותיי, מנסה להיצמד לאין ספור מעלותיו, תכונותיו, כישוריו של זה הבן ומתחזקת לפרקֵי זמן משתנים.
במבט לאחור אני נוכחת להבין, לדעת, כי השבירה הגיעה רק לאחר הפגיעה בבני, כשזה קרה, היה בלבול גדול, לא ידענו למה לצפות, מה העתיד יזמן לו עם מוגבלותו הפיסית.
רק כשזה קרה, ולאחר שהתגברתי על הטראומה הראשונית ועיכלתי את העובדות לאשורן, מצאתי את עצמי מספרת על התקיפה המינית והשלכותיה, השפעותיה עלי לאורך השנים, כמו גם על דברים אחרים שעברתי, וכלל לא היו מחוּיַבֵי מציאות.
לאט, לאט, רובד אחרי רובד, קלפתי מעצמי את הפרשיות, כשאני מקפידה לגעת בכל פעם בדבר אחד בלבד, רק כשהרגשתי שאני מספיק חזקה, שהבנתי שנתתי לנפשי את המרגוע והתשובות, הכוח, פניתי לטפל ולפתוח דבר נוסף.
ברור לי כיום שעומדת בפני עוד עבודה רבה, שיש עוד פינות אפלות שלא נגעתי בהן, אם משום העומס המצטבר ואם משום שחששתי מההשפעה עלי של פתיחתם.
כיום אני מאחלת לבני, שימצא את אותן תעצומות נפש להתגבר, למצוא את הדרך, את הצירוף שיחזק ולא ישבור, שיאמין ולא יתייאש, שיזדקף ולא ייכנע… יישבר.

******************************************************************

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה לי אותו… שיתפה.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

 

Leave a Comment

^ TOP