הילונת – סיפור קצר

מאת: חגית רימון   24/2/2014

 

חגית רימון

עו"ד חגית רימון

צעדתי לעבר החניון. אחרי יום עבודה מתיש. שלוש פגישות עם לקוחות. ארוחת צהריים מהירה. אפילו איני זוכר מה נכנס אל פי. ושיחה קצרה עם הילה אשתי. אהובתי. השעה כבר שבע בערב. ועוד רבע שעה אהיה בבית. צעקות של הילדים. מקלחות. פרוסה וסלט. אולי אספיק לראות איזו תוכנית בטלויזיה עם הילה. ולמיטה. לא. היום בלי סקס. כבר אין לי חשק לקבל ממנה עוד סירוב. 'אני עייפה'. 'כואב לי הראש.' 'מחר אוקיי?' אלו תגובותיה רוב הפעמים. כבר חודשיים שלא ניסיתי. יש אמת במשפט "משביעו רעב מרעיבו שבע". ולא. אין לי מישהי אחרת. לפחות לא בינתיים.

כמה מטרים לפניי צועדת אישה מבוגרת. אוחזת בתיק קטן בצבע בורדו. אני בוהה בה ופתאום מגיח משום מקום בחור צעיר עם שיער קצוץ ומושך ממנה את התיק. היא נבהלת. מנסה להתנגד. אבל הוא דוחף אותה. ובורח משם. התיק בידיו. איש עלוב וקטן. האישה נפלה על הרצפה, וגבר מתקרב אליה בריצה כדי לסייע. שאעזור לה או ארדוף אחרי הגנב? בתוך שניה נפלה ההחלטה. רגליי החלו לרוץ מעצמן. שנים של אימונים ומרתונים וטריאתלונים עשו את שלהם. התחלתי לרוץ בנעלי העור השחורות שלי. לאחר כמה שניות הוא הבחין בי והאיץ את ריצתו. אבל לא ויתרתי. אני מחזיר לאישה את התיק ויהי מה. על שום דבר אחר פרט לכך לא חשבתי. הבחור המשיך לרוץ, פנה ימינה ואני אחריו. חצה במהירות את הכביש וכמעט נדרס. ואני לא מרפה. והמרחק בינינו מצטמצם. הוא נכנס לתוך בנין, ואני ממשיך לרוץ. לא מוותר. והנה, עוד צעד או שניים ואתפוס אותו. ליד הקיר של חדר הזבל הוא נעצר. בחור רזה. נמוך ממני בראש. רציתי להתקרב אליו, לתת לו אגרוף, לקחת חזרה את התיק ולהסגירו למשטרה. הוא התכופף ואחז בביטנו ונשיפותיו נשמעו.
"בבקשה, אל תעשה לי כלום." הוא הרים את ראשו והביט בעיניי.

"קודם כל תן לי את התיק." הוא נתן. התקרבתי אליו, כדי שיהיה לו ברור שאין לו סיכוי לברוח. "אתה לא מתבייש לגנוב תיק מאישה מבוגרת?" נזפתי בו.
"אני ממש מצטער. באלוהים. עשיתי טעות. אני יודע. יש לי שלושה ילדים ואני מטפל בהם כמעט לבד. לא נשאר לי גרוש. אין לי כסף לתת להם אוכל נורמלי. זו הפעם הראשונה שאני עושה את השטות הזאת." הוא הפסיק לדבר וניגב דמעה מעינו. "אשתי מתה לפני שלוש שנים ממחלה, ומאז מתתי ביחד איתה. עזבתי את העבודה כדי לטפל בילדים. נשארתי בלי כסף. ואחר כך לא מצאתי שום עבודה אחרת. חטאתי. פשעתי. תגיד לאישה שאני מצטער. אבל בבקשה אל תסגיר אותי למשטרה. יש לי ילדים קטנים." חשדתי מעט שהוא משקר, אבל נטיתי להאמין לו.
"איך אוכל לדעת שאתה דובר אמת?" שאלתי.
"הנה. תראה." הוא הוציא מכיסו תעודת זהות ובה היה כתוב: 'ירון גורפינקל. אלמן.' "הנה התמונות של הילדים שלי." הוא הראה לי שלוש תמונות פספורט. "אני גר בבניין ליד. רוצה לראות?"
"כן." השבתי. וצעדתי אחריו. הוא נכנס לדירה מרווחת. שלושה בנים קידמו את פניו. "הנה הילדים שלי. לירון. יואב ודביר." הם הביטו בי וחייכו. "נעים מאוד. אני גדי."
במזנון בסלון היו תמונות של בני המשפחה ובהן אישתו כנראה. מחייכת. יפה. לא יודעת מה מצפה לה. רציתי לבכות. אני לא מסוגל להביט בתמונות של אנשים שכבר אינם. זה צובט לי בלב. הזמניות הזו של הקיום. ההפכפכות. הילדים חזרו לחדריהם.
"אתה רוצה קפה? תה?" הוא שאל אותי.
"לא תודה. אני חייב לחזור הביתה." פשפשתי בארנק שלי והוצאתי שטר של 200 ₪.
"לא לא. מה פתאום?" הוא התנגד לקחתו.
"זה בסדר. קח."
"בבקשה אל תתלונן נגדי במשטרה. אני מבטיח לא לעשות יותר כאלה שטויות. מבטיח בהן צדקי."
"אוקיי. אני מאמין לך שתעמוד במילה שלך. ותקשיב." שלפתי חתיכת ניר מכיסי וכתבתי בה את מספר הטלפון שלי והכתובת. "אני גר די קרוב לכאן. אני מזמין אותך ואת הבנים שלך אלינו לארוחת שבת. בשבע וחצי. זו הבקשה שלי אליך. פשוט תבואו. יש לי ילדים בגיל של הבנים שלך." הוא הביט בי ושתק.
"אנחנו נבוא. תודה רבה. אני מבטיח שנבוא."

יצאתי משם. חשתי לפתע געגועים להילה שלי. הילה אהובתי. מזמן לא קניתי לה פרחים. הרהרתי. מזמן לא אמרתי לה שאני אוהב אותה. אנחנו יושבים מול הטלויזיה כמו שני זומבים. עייפים. כל אחד לעצמו. היום אעשה לה מסז' ברגליים. הבטחתי. כמו בתחילת ההיכרות שלנו. הלכתי במהירות למקום שבו נגנב התיק. עמד שם שוטר שגבה פרטים מהאישה המבוגרת שישבה על כסא.
"הנה התיק." הושטתי אותו אליה. היא פערה זוג עיניים ואמרה: "תודה תודה!! שאלוהים יברך אותך." היא בדקה את תכולתו ושמחה על כך שהכל נשאר. השוטר תישאל אותי איך הגיע התיק לידיי, וסיפרתי לו שרדפתי אחרי הבחור שגנב אותו, ואחרי כמה מטרים הוא זרק את התיק על המדרכה.
"את בסדר?" שאלתי את האישה המבוגרת.
"כן כן תודה. עוד מעט הבן שלי יגיע לקחת אותי הביתה. אני בסדר." אמרה וחייכה שוב. צעדתי במהירות לחניון. בדרך הביתה קניתי זר פרחים יפה. הילה הייתה בבית כשנכנסתי. היא כל כך הופתעה מהזר, והתחילה לחשוד שאולי בגדתי בה. "זה בשבילך. הילונת. רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך." אמרתי ונישקתי אותה על שפתיה. "ביום שישי יש לנו אורחים. אספר לך על זה יותר מאוחר. אני אוהב אותך הילונת. תודה שאת בחיים שלי." היא התקרבה אליי וחיבקה אותי חזק. כמו פעם.

Leave a Comment

^ TOP