"זכרונות האהבה הם העמוקים ביותר…" – היא – סיפור קצר על אהבה

מאת: חגית רימון 2014

sea

 

בכיתי. כן. בכיתי. כמו שמזמן לא בכיתי. בעצם בכיתי ככה לפני כמה שבועות. כשראיתי חתולה נדרסת מול העינים שלי. והפעם בכיתי בגלל משהו אחר. משהו גדול ממני. עצום. שגרם ללב שלי להחסיר פעימה. הייתי המומה. הופתעתי כל כך. כשראיתי אותה מולי. האישה שפעם הייתה שלי. לפני כמה שנים. לא ראיתיה מזמן. חשבתי ששכחתי אותה, אבל לא חלף שבוע מבלי שהיא תעבור בראשי. הידיים העדינות והקשוחות שלה שנגעו בי. בגופי שהתגעגע אליה מאז. כל יום יותר. עד ששכח. כמעט. מקיומה. או חשב שהוא שכח. עד שפגשתי אותה. היא עמדה ממש מולי. באמצע הרחוב. לא יכולתי להתעלם ממנה. ואפילו אילו רציתי לעשות את עצמי שאיני רואה. לא יכולתי. כי עיניי נתקלו במבטה. וגם היא נראתה מופתעת. עמדנו ככה. האחת מול השניה. נשמה מול נשמה. רציתי לבכות. רציתי לעשות משהו עם עצמי. אבל נותרתי נטועה במקומי. כמו עציץ גדול. והיא התקרבה. תמיד היא יודעת מה לעשות. משרה עלי הרגשה של ביטחון. גם כשהיא טועה. תמיד נראה שהיא צודקת. ואחרים הם אלה שטועים. העולם הוא שטועה. והיא החכמה הגדולה. היא התקרבה אלי. וליבי דפק. כמה שנים חלפו מאז. שנה ועוד אחת ועוד אחת. והנה. אנחנו כאן. אדם אינו יכול להתחמק מזכרונותיו. הם תמיד ירדפו אחריו. עד שישכח אותם. אם זה בכלל יקרה אי פעם. וזכרונות אהבה הם העמוקים ביותר. הכי צרובים בתוך הלב. אהבה שנגמרה. אהבה שנקטעה. בכל לב יש סיפורי אהבה מכל מיני סוגים. היא חיבקה אותי. את החיבוק החזק שלה. החם. שכבר שכחתי את מגעו. כמעט. ושוב חזרתי בזמן. לתקופה שלי איתה. והרמתי את ידיי וחיבקתי אותה גם אני. כן. הפעם חיבקתי חזק. לא כמו פעם. שהיו לי חיבוקים חלשים כאלה. לא מספיק צמודים. וככה עמדנו באמצע המדרכה. עצמתי את עיניי. והתמסרתי לחיבוק. לא איכפת לי מכלום. רק מהחיבוק הזה. המתמשך. החם. שנמשך לנצח.

 

– קטע קצר שנכתב ב'כתיבה ספונטנית' – כותבים מה שעולה באותו הרגע. תנסו גם. ואם בא לכן תמשיכו את המילים… 🙂

Leave a Comment

^ TOP