ליאת בן דור מראיינת את אילנה אדנר 

מאת: ליאת בן דור

לפני כ-35 שנים, בחורה בת 23, שחומת עור ויפה, כמאפיין את בנות עדת תימן, התהלכה יחד עם חברתה, ברחוב דיזנגוף בת"א, כשכל מטרתן היתה לאכול יחד ארוחת צהרים כמדי יום ביומו. די היה לגיבורת הסיפור שלנו להעיף מבט חטוף בבחור צעיר שניכר היה שאיננו ישראלי על מנת לומר לחברתה, שהוא יהיה בעלה, ואכן.. הנבואה… ההכרזה הגשימה עצמה והפכה למציאות.

אילנה אדנר

אילנה, כותבת שירה ופרוזה בעברית להנאתה ומשמשת בשבדיה לפרנסתה כמתרגמת ויועצת לענייני הגירה, ציונית אדוקה העושה ככל שעל ידה כדי לעמוד בפרץ מול גלי השנאה והכפשת ישראל, עובדת כיום עם פליטים שהגיעו ממדינות ערב ושומעת ממקור ראשון את דעתם על ישראל, אישה המחוברת בכל רמ"ח אבריה לארץ הולדתה לישראל, מתעדכנת ויודעת כמעט בכל רגע נתון מה מתרחש כאן ובטוחה… שהחזרה הביתה, זה רק עניין של זמן, מעט זמן.

שלום אילנה, בנשימה אחת רצופה סיפרתי את סיפורך, אך אין בכך אפילו לא כדי קמצוץ מהסיפור המלא, בה' הידיעה.
אילנה, אחרי פתיח כזה, טבעי שאבקש ממך לשתף את הקוראות, בנדודייך בערים השונות בארץ ועד למגורים בסקנדינביה הקרה. מהו סיפור חייך אילנה?

ליאת… סיפור חיי התחיל כמו כל אחת מחברותי והפך לאט, לאט למשורג במיוחד, גדלתי וחייתי בישראל, לפי המסלול הרגיל: בתי ספר, צבא, לימודים ועבודה. את החבר, בעלי לעתיד, פגשתי בתל אביב, כפי שציינת, בפיצרייה 'רימיני' ברחוב דיזנגוף, ראיתי אותו יושב עם חבורת גברים בלונדינים וכחולי עיניים, פניתי לחברתי ואמרתי לה: את רואה את הבחור הגבוה ההוא, זה עם החולצה המשובצת? הוא יהיה בעלי!
חברתי הביטה בי במבט תוהה ואמרה: 'את לא נורמלית'. 'נכון', עניתי, 'אבל אני יודעת שהוא יהיה בעלי'. התיישבנו ליד שולחן במסעדה וכעבור כחצי שעה, הוא ניגש אלינו והתחיל לדבר איתי. לימים הוא סיפר לי שכאשר עברתי ברחוב, הוא ראה אותי וחשב לעצמו שהיה רוצה ליצור איתי קשר. ישבנו בפיצרייה ההיא במשך כשעתיים, אכלנו ושוחחנו. לאחר מכן, נסענו, הוא ואני (חברתי עזבה אותנו לאחר שסיימנו לאכול) למסעדת 'אלאדין' ביפו. שם ישבנו בערך ארבע שעות. אני לא זוכרת אם היו שם אנשים או לא. אני רק זוכרת שישבנו והבטנו באורות תל אביב. כשקיבלתי ממנו הצעת נישואין, לא התפלאתי. גם לא הרהרתי רבות לפני שאמרתי 'כן'.
מאחר שהוא היה בחופשה, הוא חזר לבסיס שלו בסיני (אגב, הוא שירת באותו מקום בו אני שירתתי בזמנו. ליתר דיוק, הגדוד שלי בנה את הבסיס…). נפגשנו בסופי השבוע כשהוא היה יוצא לחופשות.
כארבעה חודשים לאחר שנפגשנו, הוא צץ במקום עבודתי, חייך וזרק על השולחן שני כרטיסי טיסה לחופשה בת שבועיים בשבדיה. שאלתי אותו אם ישנה אפשרות לקנות בשר כשר במלמה. הוא סיפר שבירר עם אחותו והסתבר שהיא מתגוררת בסמוך לחנות הכשרה.
ביום הנסיעה, ב-8 באוגוסט 1976, נסעתי ביחד עם בחיר לבי לבית הוריי, גם כדי להיפרד מהוריי וגם כדי להציג בפניהם את הגבר איתו אסע לחו"ל. כשנכנסנו לבית הוריי, אמי אמרה: 'אוי, כמה שהוא גבוה. כמו אייל'. (לימים, כשהוא סיים את תהליך הגיור, הוא לא חשב הרבה בקשר לשם יהודי. הוא בחר ב'אייל').
להציג בחור נוצרי, כבן זוג, להורים תימנים מסורתיים, כלל לא היה קל, אבל תמיד ידעתי בתוכי שאוכל לסמוך על הוריי שיעמדו לצידי מבלי לשפוט את מעשיי.
מסתבר שהבטחות הן דבר גמיש הניתן לשינוי, שכן לארץ לא חזרתי בתום השבועיים, כשנותרו יומיים לתאריך חזרתי לישראל, טיילנו באחד הפארקים בעיר, שנינו הבטנו בפלג הקטן וממש כמעט באותו רגע אמרנו שהוא יחזור לשרת באו"ם, יתפטר ויחזור לשבדיה. הוא הציע שאני אשאר, ואני… כמובן נשארתי.
בסוף חודש ספטמבר, כשהוא חזר לשבדיה, היה ברור לשנינו שמועד החתונה יהיה בקרוב. ב-30 באוקטובר, כחצי שנה לאחר שנפגשנו, התחתנו בבניין העירייה בנישואין אזרחיים.
במשך החודשיים הבאים, בכל חג יהודי, הוזמנו לחגוג את החג עם אחת המשפחות היהודיות בעיר, ואני למדתי להבחין בטעמי הגפילטע פיש השונים: ההונגרי, הפולני, הרומני, הגרמני… המשכתי להקפיד על מטבח כשר בביתנו.
לימים נשאלתי על ידו 'מה ההבדל בין תפילה בכנסייה לבין תפילה בבית כנסת?' עניתי לו שמאחר ואף פעם לא הייתי בתפילה בכנסייה, אני לא יודעת. למחרת היום, הודיע לי שהיה אצל הקצב בחנות הכשרה וקבע להיפגש איתו כדי ללכת לבית הכנסת ביום שבת הקרוב, כעבור כמה חודשים, אמר לי שהוא רוצה להתגייר, כששאלתי אותו מדוע הוא רוצה להתגייר, ענה לי שקשה לו עם העובדה שהוא לא יכול לעטות על עצמו טלית, לא נקרא לעלות לתורה ו.. שהוא יודע שעבורו, 'זה' הדבר הנכון לעשות.
צלצלתי להוריי וסיפרתי להם על ההחלטה שלו. תגובתם של הוריי היתה למסור לו שהוא לא צריך להתגייר. הם אוהבים אותו כמות שהוא. בין אם הוא נוצרי או יהודי.
תהליך הגיור שלו נמשך כשלוש שנים. הוא היה יכול לסיים את התהליך מוקדם יותר, אבל הוא התעקש ללמוד כמה שיותר. הוא למד עברית ודיבר את השפה היטב, קרא ספרים על היסטוריה ופילוסופיה יהודית, הוא הקפיד מאוד על כללי היהדות וכו'.
לאחר שהוא עבר את תהליך הגיור, הוא רצה שנתחתן בבית הכנסת שבעיר. סירבתי כי לא מצאתי סיבה להתחתן שוב, לבסוף התרציתי.. הסכמתי והתחתנו בטקס יהודי בבית הכנסת שבעיר. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום.
למרות שהחיים התנהלו בשלווה וברוגע, השתוקקנו להגדיל את המשפחה. במשך שבע השנים הראשונות של נישואינו, עברתי בדיקות רבות ונסיונות הפריה מרובים ללא הצלחה. הרופאים המומחים לא ידעו מדוע ניסיונות ההפריה לא הצליחו. בעלי ואני החלטנו על אימוץ, וכשהתהליכים הבירוקרטים המייגעים והקורסים למיניהם הסתיימו, היינו בתור לקבלת ילד מארץ אחרת וחיכינו בסבלנות לילד הנכסף.
בוקר אחד ממש לפני צאתי מהבית לעבודתי (כמורה) תקפו אותי כאבים עזים בצד הימני של הבטן , הובהלתי לבית חולים, לחדר מיון, משם נשלחתי למחלקת נשים. שם קבעו שכנראה היה לי הריון מחוץ לרחם ושצריך לנתח מיד. נותחתי, שכבתי במחלקה כשבוע ימים ונשלחתי הביתה.
כעבור שבועיים, קיבלתי מכתב הזמנה לביקור אצל הפרופסור במחלקת נשים, הגעתי ובעדינות הוא שאל אותי האם באשפוזי נאמר לי משהו על אפשרות שיש גידול סרטני, והסביר שישנם גידולים 'נשיים' המתפשטים לריאות.. נשלחתי מיד למומחה למחלות ריאות ושוב לרופא הנשים שאמר לי: 'כשניתחנו אותך, הוצאנו את החצוצרה, זה נראה כמו הריון מחוץ לרחם. ניקינו הכל. שלחנו את החלקים למעבדה וקיבלנו הודעה שהיה לך גידול הורמונלי, כיום אנחנו יודעים שמדובר בגידול סרטני, את יכולה להחליט בין אם לקבל טיפול בהקרנות או כימותראפיה, אבל חשוב שתדעי שטיפול כימותראפי הוא לא משחק ילדים'.. הטמעתי את דבריו ובחרתי בכימותראפיה. כמובן שנושא האימוץ ירד מהפרק.
השנים עברו. קניתי בוטיק במרכז העיר ומכרתי בגדי נשף מעוצבים ועוד. הייתי עסוקה בארגון מופעי אופנה, נסיעות לתערוכות וקניות. רק בבדיקה שגרתית כעבור ארבע שנים הודיע לי הרופא שייתכן מאד שאני בהריון. בדיקת אולטרסאונד גילתה שאני בהריון ובסוף חודש רביעי. כעבור כמה חודשים, באפריל 1991 , נולד בני, נוריאל.
לפני כחמש שנים, עלו הנישואין על שירטון, בעלי ואני התגרשנו בגירושין אזרחים. את הגט טרם קיבלתי, כך שאפשר לומר שעד שאקבל את הגט, אני נשואה-גרושה.
(בעלי התחתן לבינתיים בנישואין אזרחים לאחרת לפני מספר חודשים).
בני נסע לפני מספר חודשים לישראל ביחד עם שני אחים, חברי ילדות שלו ממלמה, בכרטיס לכיוון אחד והתגייס לצה"ל. אחרי טירונות כללית ולימודי עברית באולפן מטעם הצבא, על מנת שיוכלו לשלוט בשפה העברית כיתר חיילי היחידה, בני ואחד האחים הנ'ל ביקשו, והתקבלו לשירות בגולני. כעת הם בטירונות גולני.

את מתגוררת בעיר מלמה, בדרום שבדיה, עיר שאט אט הולכת ומתמלאת במהגרים מוסלמים, ספרי על החיים בעיר כה שלווה וירוקה, האם ישנה אינטראקציה בין תושבי העיר למהגרים או שהם חוששים להיכנס לשכונות המאוכלסות באוכלוסיה זו?

במלמה גרים כיום כ- 300,000 תושבים ואחוז המהגרים בה גבוה. אם אינני טועה, כל תושב חמישי הוא מהגר, וכל תושב רביעי הוא מוסלמי.
המהגרים, כמעט כמו בכל מדינה אחרת, גרים באזורים מסוימים של העיר. אחד מאזור מגוריהם במלמה נקרא: "רוזנגורד" (חצר, או גינת הוורדים). האזור שהתפרסם משום שיש שם בעיות יומיומיות המצריכות את התערבות המשטרה, כמו למשל: הבערת מכוניות בגלל חיסולי חשבונות, לפעמים מתגלים שם מחסני נשק במרתפי הבתים (או ה'מועדונים' למיניהם).
היו תקופות בהן צוותי מכבאי האש ואמבולנסים לא יכלו להיכנס לשכונות הללו בגלל תקיפות מצד התושבים לכן הם היו חייבים להמתין עד שהמשטרה הגיעה בכוחות מתוגברים ורק אז לפנות חולים או לכבות שרפות.  כעת, ישנה שלוחה של בית הספר לשוטרים שנמצאת בכוונה ברוזנגורד ופרנסי העיר מקווים שזה יעצור את הכנופיות הפועלות שם, למרות שבמשך החודשיים האחרונים, הותקף בית הספר לשוטרים. מישהו ירה על זגוגיות דלתות הכניסה ללא שום קשר ליהדותי, כתושבת העיר, אני לא נוסעת לאזור הזה של העיר אלא אם כן אני צריכה לנסוע למרכז המסחרי שם. (מאחר ואפשר להשיג כל דבר גם במרכז העיר, אני נוסעת לשם לעיתים מאד רחוקות). יש לי חברות, שבדיות אתניות, שמעולם לא היו ברוזנגורד. הן פשוט לא מעזות להיכנס לאזור.
אפשר לומר שבמלמה האינטראקציה, מתחילה ומסתיימת בכך שרק אם רוצים לקנות מצרכים במחירים מוזלים, נוסעים לאזורים בהם ישנם זרים. לדעתי נכון יותר יהיה לומר שישנה סגרגציה גיאוגרפית בעיר, כלומר הפרדה גיאוגרפית בין האוכלוסיות: 'הם' גרים באזורים שלהם ומנהלים את אורחות חייהם החברתיים דתיים הזהים לאלה שקיימו בארצות המוצא שלהם ואילו התושבים השבדים האתניים באזורים אחרים על אורחות חייהם המסורתיים.

כמי שמחוברת כל כך לארץ וכואבת, במלוא מובן המילה, את מה שמתרחש בה ובמקביל משתתפת בעירך ברבי שיח עם מהגרים מוסלמים, כיצד את רואה את הדברים מעברו השני של הים, כוונתי לאופן שאנחנו מצטיירים בעיני התושבים המוסלמים, המהגרים בארצך?

למען הכנות, אני חייבת להפריד בין סוגי המהגרים המוסלמים איתם אני משוחחת בעבודתי, אני נפגשת בעיקר עם פליטים ומהגרים עיראקים. מרבית העיראקים אינם נגד יהודים, ההיפך! הם מלאי הערכה כלפי העם היהודי, אינם מכחישים את ההיסטוריה היהודית בעיראק ואפילו מדגישים, שהם מקווים שיהודי עיראק יחזרו לעיראק, לארץ מוצאם. כמעט לכל אחד מהפליטים יש סיפורים ששמע מהוריו או מהורי הוריו, על תרומת היהודים לעיראק.
לטענתם, בשנות שלטונו הממושך של סאדאם חוסיין, הם הולעטו בטינה כלפי 'הציונים', אבל לא כלפי היהודים. מכולם שמעתי על כך שסאדאם חוסיין דרש, שכאשר 'בית של יהודי' נקנה, שליש מהסכום יופקד בחשבון 'מיוחד', משם יישלח הכסף לחשבונו של היהודי, העיראקי לשעבר, המתגורר בישראל או במקום אחר בעולם…
כשהסברתי להם מהו מקור המושג 'ציוניות', הם היו מאוד מופתעים.
כמובן שפגשתי גם בכאלה שידעו דבר כזה או אחר על ההיסטוריה היהודית- ישראלית וכמה מהם אפילו יכלו לספר על לי 'הצהרת בלפור' לפרטי פרטים, אבל הידע על ישראל כחברה, כמדינה, מאוד מוגבל ומצומצם אצלם. הם שמעו (הם צופים ביוטיוב) שישראל היא מדינה מפותחת מאוד ושהחיים בה שונים מאלה שבארצות ערב השכנות. אבל, בכל פעם, כשאנחנו משוחחים על התרבות הישראלית, הם מופתעים לשמוע שישראל מדינה מערבית ולא עם אוריינטציה מזרחית, חלקם הגדול מתמלא בהערכה כלפי ישראל.
כמעט כל מי ששוחחתי איתו – גם אם הביע חשש שמא יעצרו אותו – הביע משאלה לבוא ולבקר בישראל.
כשאני פוגשת פלסטינים, בעיקר מהגדה המערבית, אנחנו משוחחים בעברית. רובם עבדו בישראל במשך שנים רבות ומעורים היטב בחיי החברה הישראלית. כשלימדתי פליטים שבדית, שמעתי שיחה בין כמה תלמידים. מ. מקלקיליה אמר לאחד התלמידים: 'אם הייתי יכול לקבל אשרת עבודה ושהייה קבועה בישראל, לעולם לא הייתי מגיע לשבדיה'. התלמידים הביטו בו בתדהמה. 'איך אתה יכול לחיות עם היהודים?', שאלו. תשובתו היתה: 'אם הייתם מבינים מהי ישראל, לא הייתם שואלים'. אבל, ישנם גם פלסטינים איתם אינני מצליחה לשוחח. בכל פעם כשמשהו קורה בישראל והגדה המערבית או עזה, מלמה מוצפת בהפגנות, בהן אלפי פלסטינים ותומכיהם יוצאים לרחובות. ההפגנות, שאמורות להיות מתונות, הופכות עד מהרה למהומות, נגרמים נזקים לחנויות שבעליהן יהודים ויש אפילו התקפות נגד המשטרה ועוד (ההפגנות מתועדות ביוטוב).
לא פעם קרה שפגשתי תלמידים שלי לשעבר באחת ההפגנות, כשאני בצד המפגינים למען שלום במזרח התיכון, והם בצד השני. בכל פעם כשאחד מהם ראה אותי, הוא השפיל את מבטו…

מהו הערך הישיר שאת שואבת מעבודתך עם פליטים ?
במשך שנות מגוריי במלמה קרה לא אחת שעמדתי מול כיתה ובה תלמידים מוסלמים. לרוב זה קרה כאשר תלמידי מבתי ספר שונים הגיעו לסיור בבית הכנסת שבעיר או בהרצאות שנשאתי בבתי ספר. למעשה אף אחד לא הכין אותי לקראת מפגש עם כיתה שבה כל התלמידים הינם מוסלמים, נאלצתי אם כך להפעיל את דמיוני ודרכים כדי להגיע אליהם ואט, אט לטפטף לאוזניהם מי היא ישראל ולשבחה.
בפעמים אחרות, כשלימדתי שבדית סטודנטים, מצאתי את עצמי עומדת מול למעלה מ-30 תלמידים בוגרים וכולם ערבים: פלסטינים, נוצרים, אשורים, מנדאים, יזידים, מוסלמים סונים ושיעים.

** (כהבהרה: כאשר מישהו מגיע לשבדיה ומבקש מקלט מדיני, משרד ההגירה, מאשר לימודי שבדית עד לקבלת ההחלטה באם יאושר לו מעמד פליט, או לא).

את זהותי, כזרה, לא יכולתי להסתיר משום שהתלמידים ראו מיד שחזותי לא כמו של השבדיות האתניות. אבל, כל עוד הם לא שאלו, לא נידבתי מידע. כעבור כמה ימים, באחד השיעורים, שם אחד התלמידים לב לעובדה שאני מחייכת מדי פעם כאשר מישהו מתרגם מילים לערבית. נשאלתי אם אני מבינה ערבית. כאשר סיפרתי לתלמידים שלמדתי ערבית בתיכון בישראל, הם הביטו בי בחשד, אבל רצו לדעת אם כל הישראלים מדברים ערבית?
בהפסקות היינו יושבים ביחד ומדברים על הדומה והשונה בתרבויות שלנו, על המסורות, החגים, המנטאליות. הם התחילו לחפש קליפי ווידיאו על ישראל ביוטוב, ובכל פעם חזרו לכיתה וסיפרו על הנשים הישראליות היפות או על המקומות המרתקים שראו מישראל.
היחסים הלכו והתהדקו. התלמידים הרגישו חופשיים לגשת אלי בהפסקות ולבקש שאעזור להם בבעיה זו או אחרת. (כמבקשי מקלט מדיני, רוב הבעיות שלהם היו בקשר למעמד שלהם. מאחר ואני עובדת גם כמתורגמנית במשרד ההגירה, אצל עו'ד ובבתי משפט, יכולתי לעזור להם בפרוצדורה המשפטית). כששמעתי את השאלות שלהם, הבנתי שהרבה מושגים, ותהליכים בדמוקרטיה כלל לא היו מובנים להם. הצעתי להם, בזהירות מרבית, להקים עמותה, להתארגן ולהזמין אנשי ממסד שונים כדי שיסבירו להם את הנוהלים. הם תמיד הנהנו בראשם ואמרו שהרעיון מצוין, אבל הם לא עשו דבר בנידון… כנראה חששו. כל עוד עבדתי כמורה, הייתי מוגבלת במתן עזרה. יכולתי רק לייעץ, וגם זאת רק עד גבול מסוים, אבל, כשסיימתי את עבודתי בבית הספר, אחד התלמידים יצר איתי קשר וביחד הקמנו את העמותה למען פליטים עיראקים. המטרה העיקרית היתה להפיץ מידע, לתת עזרה בהבנת הפרוצדורה המשפטית, לתרגם עבורם מסמכים או החלטות פוליטיות. בד בבד התחלנו גם לארגן הפגנות, לשלוח ערעורים למשרד ההגירה ומכתבי מחאה לשר ההגירה ולנציגי מפלגות בפרלמנט השבדי. יצרנו קשר עם כל מיני ארגונים הפועלים למען פליטים.
– על חלק מהפעילות אפשר לקרוא בבלוג שלי :

http://cafe.themarker.com/post/1994509/

ר' יהודה הלוי אמר: " לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוף מַעֲרָב… "
מה מחזיק אותך כיום בשבדיה, כשבנך יחידך משרת בארץ בצה"ל? 

בעבר כששאלו אותי מאין אני בישראל, הייתי עונה: 'נולדתי בעיר הכי ייקית בישראל, בנהריה. גדלתי בעכו וברמלה הקרובה ללוד וכשלושה עשורים אני מתגוררת במלמה, שבדיה. למעשה אני שייכת לכל המקומות האלה, ויחד עם זאת, לא שייכת להם. יש בי מהם, ויש בי ממקום אחר. אני משם ולא משם. אני פה ולא פה. אני חלק מכל המקומות האלה ואני לא. אני ישראלית, אבל שונה. אני שבדית, אבל
שונה. הפכתי להייבריד.
התשובה הכנה ביותר שאני יכולה לענות לך על שאלתך היא: אין לי תירוצים. הבעל שאיתו הגעתי הנה, כבר אינו לצידי. הבן, שגדל, עבר לישראל. אין לי תירוצים או הסברים רציונאליים.
התשובה הכנה השנייה שלי תהיה, שאחרי כל כך הרבה שנים בשבדיה, לא קל לארוז ולעבור, ואפילו לא לארץ הולדתך. החששות רבים. החל מדברים מעשיים כגון, בעיות פרנסה, ביטוח לאומי, פנסיה וכלה בדברים 'קטנים' של הבדלי תרבויות, מנטאליות ועוד.
יחד עם זאת, אני לא מכחישה שאני רוצה לעבור לגור בישראל, ולהיות קרובה לבני כשהוא משרת בצה"ל. הייתי רוצה להיות בבית בכל פעם כשהוא חוזר לחופשה, לחוות איתו את התקופה הזו. כאם, אני דואגת כמובן והייתי רוצה להיות שם כדי לוודא שהכל בסדר…
אני מנועה כעת מלחזור, אבל אני מאד מקווה שאצליח להתגבר על
המכשולים השונים כדי שאוכל לחזור לביתי הראשון… לכור מחצבתי…
לישראל.

ולסיום: האם יש לך מסר כלשהו שהיית מעוניינת להעביר?

כן… ש "מה שרואים מפה לא רואים משם", כלומר: אנחנו ושכננו
במדינות ערב, לא ממש מכירים אחד את השני, ביום שנלמד ונדע יותר,
השלום יהיה אפשרי, ושלא כולם שונאים ורוצים בהשמדת מדינת ישראל.

אני מודה לך מאוד ואשמח אם תעשירי את אתר אישה בתכנים שאת כותבת, כשם שאת עושה זאת להפליא באתר גדול ומפורסם אחר.

ברצון. ואשתדל.

 

1 Comment

  1. מעניין הגיב:

    יש לך תמונה מהחתונה?

Leave a Comment

^ TOP