ההצגה "אילוף הסוררת" בבית לסין – ביקורת – השוביניזם במיטבו. מזל שמיה דגן ויובל סגל כאן / אתר אישה

מאת: חגית רימון

חגית רימון

חגית רימון

היום צפיתי בהצגה "אילוף הסוררת" של תיאטרון בית לסין, שנכתבה ע"י שייקספיר בסוף המאה ה- 16.

ההצגה נכתבה בתקופה שבה לא היה יותר מדי ערך לא לאהבה ולא לנשים – נשים התחתנו עם מי שנתן לאביהן נדוניה הכי גבוהה, וזה לא שינה יותר מידי האם הן מאוהבות בנותן הנדוניה אם לאו.

למרבה המזל, ברוב המדינות הנאורות כבר שואלים את פי האישה האם היא רוצה להינשא ואם לאו, ולמי. היא זו שבוחרת את החתן.

למרבה הצער, נותרו יותר מידי מקומות וחברות בעולם, שבהן לדעתה של האישה או הנערה אין משקל ובני משפחתה מכריחים אותה להינשא ולהיבעל ע"י גבר שהיא אינה חפצה בו.

כולי תקווה שבמהירה ישתנה מצב גרוע זה לטובה וכל אדם יהא חופשי להחליט על גורלו ועתידו.

הנה העלילה של המחזה (עפ"י אתר בית לסין)

אף אחד לא מוכן להתחתן עם קתרינה (מיה דגן). כולם חושבים שהיא חמת מזג, קשת עורף, מרדנית, ובקיצור: סוררת. וכולם רוצים להתחתן עם ביאנקה (אגם רודברג), אחותה הצעירה, לה יצא שם של רכה ועדינה, אבל אביהן של שתי הבנות (אילן דר) החליט שעד שלא יימצא שידוך לבכורה, הוא לא ייתן את הצעירה.

יום אחד מגיע העירה פטרוקיו (יובל סגל), שלא נבהל מאופיה של קתרינה. כך מתחיל החיזור הגדול בין המרדנית לרודן, בין זו שלא מוכנה לאילוף לזה שרוצה לאלף, כשברקע מתרחשים נכלולים ותככים בין המחזרים של ביאנקה, שמחכים לתורם בחוסר סבלנות.

השוביניזם במיטבו – עושה לי "חררה"

לאחרונה נתקלתי בסרטים, מופעים ומחזות בהם מככב השוביניזם, וזה גורם לי ל-"חררה".

במחזמר הנפלא "אוויטה" המוצג בהבימה, מבקריה של אוויטה כועסים על התערבותה בניהול המדינה, ומכנים אותה "זונה". גם בימנו, "זונה" או "שרמוטה" היא קללה נפוצה כלפי נשים שרוצים להקטין אותן ולבקר אותן על קוד הלבוש שלהן או על התנהגותן ה- "מתירנית". גבר השוכב עם נשים רבות הוא "דון ז'ואן", בעוד שאישה שעושה כרצונה ומחליפה בני זוג או פרטנרים – מקללים ומשפילים אותה.

בסרט המקסים "קרול" (אחחח קייט בלאנשט מצויינת) – הגבר לוקח מהגיבורה את בתה, כי יש לה רומן אישה.

הסרט "הסופרג'יסטיות" מדבר על מאבקן של הנשים במאה ה- 20 לקבל זכות אלמנטארית – זכות הצבעה.

וכאן – בהצגה "אילוף הסוררת", כשמה כן היא: הגיבורה, אותה משחקת מיה דגן, עוברת אילוף ע"י גבר כוחני (פטרוקיו, יובל סגל), שהגיע אליה לא מתוך אהבה אלא כדי לזכות בכספה. לאחר החתונה (אף אחד לא שאל אותה אם היא מעוניינת להינשא) הוא חוטף אותה בכוח ממשפחתה, וכאשר הם בביתו, בטריטוריה זרה לה – הוא מרעיב אותה ולאחר מכן מאיים עליה שאם לא תסכים עם דעתו, היא לא תוכל לבקר את בני משפחתה.

ההצגה מתחילה בכך שהגיבורה (קתרינה, מיה דגן) היא אישה מיוחדת, העומדת על דעתה, היא חזקה ועוצמתית (וגם קצת מתעללת באחותה) וכולם נרתעים ממנה. את ההצגה היא מסיימת כאישה כנועה וצייתנית, המתרפסת בפני בעלה. עכשיו, בסוף ההצגה – היא "אישה". בהתחלה כאשר היא מרדנית, היא עם מכנסיים וחולצה, ובסוף תהליך האילוף היא אישה צייתנית עם שמלה ונעלי עקב. הבריונות של פטרוקיו כלפי קתרינה גרמה לה בסופו של דבר להתאהב בו!

אני מודה שחלק מהטקסטים במחזה לא נעמו לאוזניי. ברור שמיה דקלמה אותם בציניות ובצחוק, אבל עדיין – טקסטים בהם אישה מתנהגת בכניעות כלפי גבר, שמתייחס אליה כאל אדונה – גורמים לי לתחושה לא נעימה ולחמלה כלפי הנשים שבאמת חיות כך גם במאה ה- 21.

איך השחקנים? ומי הדובדבנים שבקצפת?

השחקנים רובם טובים, אבל יש כאלה שנראים קצת מדקלמים את הטקסט, ולא כל כך נכנסו לתפקיד. אתייחס כאן לחלק מהשחקנים:

אלון אופיר – משחק בהקצנה מכוונת דמות של גבר נשי, וגורם לקהל לצחוק. הרגשתי שהוא קצת מחקה את זאב רווח בסרטיו, ואני ממליצה לו להתנתק ולתת מעצמו. מצד שני, נראה שהקהל אוהב את זה, אז אולי זה נעשה במכוון?

אילן דר – מצויין בתור האבא של הבנות.

אגם רודברג – בחירה טובה ללהק אותה בתור האחות העדינה והיפה. היא מתאימה בול לתפקיד.

יוסי סגל – מעורר אמפטיה אצל הקהל ומשחק בצורה שובת לב.

ולשני הדובדבנים בקצפת

יובל סגל – מר "לפנק לפנק לפנק" מפנק את הקהל בתפקיד הגבר הכוחני והמיוחד שהוא ממלא. קודם כל – הוא חתיך ונראה מעולה (הנשים התמוגגו). הוא מצויין בתור פטרוקיו, הגבר שאילף את מיה דגן להיות אישה כנועה.

יובל אימץ לעצמו דיבור מצחיק וחיוך מקסים, וצחקתי הרבה בזכותו. ליהוק מצויין!

מיה דגן – הדובדבן השני במחזה הוא מיה דגן. וואאוו היא נהדרת. היא מלאת אנרגיה, מלכת הפרצופים, מצחיקה מאוד ומחזיקה מצויין את ההצגה. אחרי ההצגה חיכיתי לה עם חברה ביציאה כדי להציע לה לראיין אותה, אבל היא שעטה אל המדרכה עם הפלאפון בידה…

למי כדאי ללכת להצגה?

אם אתם מחפשים הצגה מרגשת שמעוררת חומר למחשבה – לא נראה לי שזו ההצגה עבורכם.

אבל מי שמגיע להצגה כדי לחייך או לצחוק – ככל הנראה ימלא את משאלות ליבו.

מהו המסר בהצגה?

האמת היא שאיני מבינה מדוע החליט "בית לסין" להעלות את המחזה השוביניסטי הזה ומהי הרלוונטיות שבו.

בדיוק כפי שאיני מבינה מדוע תיאטרון הבימה העלה לאחרונה את המחזה "יחסים מסוכנים" (עם אסנת פישמן המצויינת), שבו מעלים על נס תככים וכוחניות, ויש בו אפילו סצנה של אונס – הגיבור בועל אישה צעירה ובתולה בעל כורחה, ולאחר כמה שניות היא מתחילה להנות… היש מסר שוביניסטי גועלי יותר מזה?

המחזה "אילוף הסוררת" הוא יותר הצגה שמטרתה להצחיק, ואין בו מסרים עמוקים, פרט למסרים השוביניסטים הללו:

לגברים – תשתמשו בכוח נגד נשותיכם, זה מה שיגרום להן להיות כנועות, אסירות תודה והן אוהבות אתכם ככה, חזקים.

ולנשים? המסר הוא שבו בשקט ותגידו תודה לבעל שמפרנס אתכן…

כמובן שניתן לצפות בהצגה כאילו שהינה סאטירה על שוביניזם. תבחרו כרצונכם. אני מניחה שהבמאי והתיאטרון התכוון לאפשרות זו.

 

 

Leave a Comment

^ TOP