אמא / ליעוז שי

צילום: ליעוז שי

צילום: ליעוז שי

 

אמא שלי ואני מדברים בטלפון כל יום אבל לא אומרים כמעט כלום אחד לשני.
היא משתפת אותי בענייני הבית, אני משתף בענייני העבודה. היא מספרת על התבשיל החדש שניסתה, אני על המסעדה החדשה שביקרתי בה השבוע.
אנחנו מדברים המון אבל בעצם לא אומרים דבר.
אמא שלי מתקשרת אלי כל יום.
היא אוהבת לשמוע שהכל בסדר ושאני במצב רוח טוב.
כשאני לא במצב רוח טוב אני משחק כאילו שאני כן או שאני פשוט לא עונה לה.
לפעמים אני מעדיף פשוט לשתוק. ואני יודע שהיא מבינה את זה.
אנחנו רגילים לשתוק. הקשר שלנו הוא קשר לא רגיל. הוא קשר של שתיקה. של שותפים לסוד שכמעט ולא דברנו עליו מעולם.
אמא שלי היא אשה חזקה ודעתנית, בעלת אג'נדה ברורה ודעות מוצקות. היא תמיד הייתה כזאת.
היא אוהבת ללכת נגד הזרם ולמתוח את הגבולות, אבל תמיד להשאיר לעצמה קצה של חבל ביד, שאם תמעד ותיפול בטעות, היא תוכל לטפס בחזרה ולהמשיך ללכת בתלם.

"היי מה נשמע?"
בסדר חמוד שלי, מה שלומך?"
"אני בסדר"
"יופי, מה חדש?"
"האמת שאתמול היה פה קטע מוזר… יש לי זוג שכנים, בחור ובחורה, ואתמול שמעתי אותם רבים. זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע. הם רבים המון. אבל אתמול שמעתי שהוא מכה אותה והתקשרתי למשטרה"

שתיקה ארוכה.

"ומה זה הזכיר לך?"

היא שאלה את השאלה הזאת בטון ציני, כזה שרק מי שמכיר אותה היטב יודע לזהות.
טון שגורם לך להרגיש שוב את המתח הזה באוויר. את החרדה הנוראית הזאת שמשהו יקרה ולא נוכל שלוט במצב.

הייתי בן 4 בפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי מרים אגרוף באוויר והודף אותו במלוא העוצמה בפניה של אימי.
זה קרה בבוקר של חג הפסח.
היא הייתה כמה שבועות לאחר לידתה השנייה והגוף שלה היה עדיין חלש. היא נפלה על הרצפה ומבטינו נפגשו.
אני זוכר שלא הצלחתי להבין מה קרה בדיוק ולמה היא נפלה. רציתי לגשת אליה אבל היא סימנה לי בעיניה להישאר במקום ולא לזוז.
מאותו יום שררה בבית אווירה מתוחה.
אחר הצהריים, כשהלכנו לגינת המשחקים, אמא הסבירה לי שצריך להיזהר שלא להרגיז את אבא. שהוא לא מרגיש טוב. הוא מאוד עצוב. ואני לא הבנתי איך אפשר להיות עצוב כשיש בבית תינוקת חדשה.
אמא גם ביקשה שלא אספר לאף אחד מה קרה באותו בבוקר.
היא התביישה. היא לא רצתה שידעו שהאישה הזאת, שיודעת לעמוד על שלה ולא פוחדת להשמיע קול מחוץ לבית, נכנעת ברגע שהדלת נסגרת.
באותו הלילה אמא ישנה איתי במיטה.
אני לא יודע מי פחד יותר מבן שנינו – היא מאבא או אני, שמא יקרה לה משהו.
בימים שהגיעו אחר כך אבא הלך והסתגר בתוך עצמו. הוא המעיט בדיבור. היה נכנס הביתה לאחר יום עבודה, מזיע ומלוכלך, מדליק את הרדיו בקול רם ומתחיל לגרור רהיטים כאילו נכנס בו שד.
אנחנו היינו מסתגרים בחדר השינה שלי, יחד עם אחותי התינוקת, ומשחקים בבובות או קוראים סיפורים.
אמא עשתה הכל על מנת להשכיח מאתנו את האיש ההוא שנמצא מעבר לדלת.
באחד הערבים רציתי ללכת לשירותים. יצאתי מהחדר לכיוון הסלון.

"מה אתה עושה פה? כנס מיד לחדר!"
"אבא אני צריך פיפי"
"כנס לחדר שלך אמרתי!"
"אבל אבא…"

לא הספקתי להשלים את המשפט ומצאתי את עצמי שוכב על הרצפה לאחר שגם בי האגרוף שלו פגע.
אמא שרצה אלי ורצתה להגן חטפה גם היא, וכך מצאנו את עצמנו שוכבים זה לצד זו על הרצפה בסלון, בוכים ביחד.
לכל ילד קשה לגלות שאבא ואמא שלו הם שבירים. הם לא גיבורי על. הם אנשים וגם הם חלשים לפעמים.
קשה יותר לגלות שהאדם שאמור להגן עליך, זה שעד לא מזמן ישבת בחיקו והקריא לך סיפורים, הוא כבר לא אותו אדם ואי אפשר לבטוח בו יותר.
אמא ואני המשכנו לשמור על הסוד שלנו.
היא לא רצתה שאנשים יגלו ויתחילו לדבר עליה. לא רצתה שיגידו שהיא אשה מוכה.
אחרי שבועיים מתוחים מאוד אמא החליטה שניסע להתאוורר קצת בסוף השבוע אצל סבא וסבתא.
יום שישי הגיע, אמא ארזה לנו תיק, הכינה סנדוויצים לדרך ואת הקלטת של פרפר נחמד שאהבתי להקשיב לה באוטו, והנה הגיעה השעה בה היינו צריכים לצאת.
ופתאום אבא נכנס הביתה והתחיל לצעוק.
עמדתי ליד התיק הגדול בסלון ופחדתי לזוז. פחדתי אפילו לנשום. שוב המתח הזה באוויר. מתח כל כך מכביד שעוד רגע אפול בגללו.
אבא ביקש מאמא שתיכנס איתו רגע לחדר, הוא רוצה לדבר איתה. היא הסכימה. הם נכנסו והדלת ננעלה מאחוריהם.
עוברות כמה דקות ואני שומע את אמא צועקת. לא יכולתי לזוז מהמקום. הרגליים שלי קפאו. הגוף שלי רעד ולא הצלחתי לעשות אפילו צעד.
אחותי התינוקת שכבה בסל לידי ובכתה. הבנתי שאני חייב לעשות משהו אבל לא ידעתי מה. ואמא ממשיכה לצעוק ולבכות. ואני לא מצליח לזוז.

"ליעוז!"

ברגע ששמעתי אותה צועקת את השם שלי פתחתי את הדלת והתחלתי לרוץ לכיוון דירות השכנים. דפקתי על כל הדלתות בבניין. צרחתי. השכנים יצאו ואני לא זוכר מה כבר אמרתי, אני רק זוכר שכמה דקות אח"כ
אמא יצאה מהבית חבולה ופצועה, ממררת בבכי וכואבת. אוחזת את הסל ובו אחותי התינוקת, היא רצה אלי לחבק אותי.
התחבקנו ובכינו. שנינו הרגשנו שבזה הרגע ניצלנו. הסוד שלנו התגלה ועכשיו אנחנו חופשיים.
לאחר כמה דקות הגיעה משטרה ואבא נעצר.
בלילה אמא השכיבה אותי לישון. היא נשכבה לידי בחוסר נוחות. ראיתי שכואב לה אבל היא ניסתה להיות גיבורה ולא להראות לי.

"תישן טוב הלילה נסיך שלי"
"תישני לידי אמא?"
"בטח"

מאז אותו יום אמא ואני מחוברים בקשר של שתיקה אליו הורגלנו. אנחנו לא מכירים משהו אחר. היו רגעים באותה השנה שהיה לה קשה להסתדר איתנו, שני ילדים קטנים, לבד, בלי עזרה.
היא תמיד ניסתה להראות לי שהיא חזקה למרות שתמיד הצלחתי לראות שמאחורי החוזק הזה עומדת אישה מצלוקת.
שנתיים לאחר מכן אמא פגשה את הגבר של חייה, הם חיים יחד עד היום. היא הרוויחה אהבה ואני הרווחתי אבא, אומנם לא כזה שדמו זורם בדמי, אבל כזה שלעולם לא הייתי מחליף באחר.
אני כבר כמעט בן 30.
אמא ואני מדברים כמעט כל יום בטלפון.
על מתכונים, על כביסות. על העבודה שלי, על העבודה שלה. על המון דברים אנחנו מדברים.
ועדיין אני לא יכול לספר לה כשאני עצוב כי אני רוצה להיות חזק בשבילה.
גם אחרי כל השנים האלה. גם היום. גם עכשיו.

אני אוהב אותך, אמא שלי.

הנה דף הפייסבוק של ליעוז שי

lioz

 

Leave a Comment

^ TOP