ליאת בן דור מראיינת את איריס למדן – אישה שעברה תהפוכות

מאת: ליאת בן דור 24/9/2011

אירית למדן

לא אחת אנחנו קוראות או שומעות על אישה שחוותה תהפוכות, כלל לא פשוטות בחייה ואובדנים רבים, אך סירבה להיכנע ובחרה בחיים, אלא שסיפורה של איריס למדן לא יכול להשאיר אף אחד אדיש לנוכח  העובדה, שלצד המסע המרשים שהיא עשתה על מנת לא להיכנע ולהרקיע…להתעצם, היא קוראת ליותר ויותר נשים לא לפחד, גם כשנראה שהן בתחתית וגם מרגיש להן שכל הסיכויים מצביעים נגדכן. בקריאתה היא ממליצה להרים את הראש, לקבל תמיכה בכדי לצאת מהמצב הקשה ולהתקדם קדימה לאן שכל אחת ואחת רוצה… מתאווה להגיע.
שלום לך איריס,  בגיליון החג של "לאישה" שיצא בתאריך 05.09.10 , מופיעה כתבה ענקית על סיפור חייך הקשה, וכיצד נעשית עקב כך ל "איריס הסופרוומן". בכתבה שיתפת ואמרת, שכיום את מרגישה כבר טוב עם עצמך ושסלחת לכל מי שעשה לך רע בחיים..אך לא שכחת !!! שתפי אותנו בבקשה במה שהופך את סיפור חייך לקשה כל כך? איך ניתן לסלוח ולא לנטור למי שעשה לנו רע בחיינו?
את יכולה להסביר לי למה את מתכוונת כשאת אומרת "אך לא שכחתי"? 

 

מאז שהייתי בת חצי שנה, אני חווה אירועים קשים ואינטנסיביים ולצערי, לא היו הרבה תקופות בחיי שיכולתי לומר עליהן שהן היו שלוות ושקטות עבורי. בהיותי בת חצי שנה, הורי מסרו אותי מרצונם החופשי למשפחה אומנת. באותה תקופה, משפחות אומנה היו מיועדות ליתומים ולילדים להורים גרושים. אני לא הייתי יתומה ואף לא היו לי הורים גרושים, הורי פשוט מסרו אותי מפני שלא התפנו לטפל בי. בגיל 4 הם החזירו אותי הביתה, לבית בו ההורים מנהלים ביניהם ויכוחים אין סופיים ומחליפים האשמות הדדיות ואיומים קשים.
לכן הייתי ילדה שגדלה בכוחות עצמה בלי מבוגר אחראי ובלי תשומת לב שמתאימה לילדה בגילי. בגיל 11 הורי החליטו שהם יוצאים לטיול סביב העולם ומסרו אותי שוב לאותה משפחה אומנת. לאחר תקרית בה האב ה"אומן" נכנס למיטתי כשהייתי בת 12 והטריד אותי מינית, ברחתי אל סבתי ומאחר ולא אהבתי להיות אצלה, עברתי לגור עם דודתי ועם משפחתה ושם חייתי משך שנה וחצי. כשהוריי חזרו מחו"ל הם החזירו אותי הביתה ואמי, בשל נקיפות מצפון, ניסתה לשקם בינינו את היחסים ולתת לי מעט תשומת לב, מה שלא נתנה לי כאמור עד אז ומה שהכניס מעט שקט לחיי עד לתקופת הצבא.
התגייסתי לצבא, כמו כל בחורה בארץ, ולקראת סוף השירות שלי, פגשתי את בעלי המנוח, איתו היתה לי זוגויות טובה שחיפתה מעט על החוויות הקשות שלי כילדה. נכנסתי מיד להריון וילדתי תינוק שנפטר 3 ימים לאחר לידתו. שני ההריונות הבאים כבר נחשבו להריונות בסיכון, והצריכו "שמירת הריון" קפדנית לאורך כל תקופת ההריון. ההריונות הללו הסתיימו בלידת בני בכורי ובתי. (ילדי כבר בוגרים ולשמחתי, אף העניקו לי נכדים מקסימים). כשבני היה בן 15 ובתי בת 11, בעלי נפטר במפתיע משבץ מוחי. מאחר ובעלי היה איש עשיר נשארתי אלמנה עשירה, עם שני ילדים, התעקשתי להמשיך לתפקד ולדאוג לחיי וחיי ילדי. לימים, יצאתי לעבוד בחנות בגדים, בה הפכתי להיות אח"כ גם המנהלת, ומכיון שמצבי הכלכלי אפשר לי, העסקתי גם מנהלת משק בית, מה שאפשר לי להיות יחד עם ילדי המתבגרים בבית, בכל שעה שהזדקקו לי.

ליאת, נראה לך שאת יכולה לשמוע עוד? אחרי 4 שנים פגשתי את בעלי השני, איתו התחתנתי, לצערי, תוך כדי התעלמות מהאזהרות של הסביבה. די מהר גיליתי שהוא מהמר כפייתי וספגתי ממנו התעללות מילולית ורגשית לאורך כל חיי נישואינו. הוא בזבז את כל כספי וכתוצאה מכך נשארתי בלי הרכוש והכסף שהיו לי בתחילת הנשואים.
מסתבר שהפחד להישאר לבד, לאחר כל כך הרבה נטישות בחיי, מנע ממני לעשות את מה שעשיתי רק 13 שנה אח"כ. במהלך נישואיי לבעלי השני, עברתי אירוע מוחי שהותיר אותי משותקת בצד אחד של הגוף ומנע ממני את האפשרות לתפקד באופן עצמאי. סירבתי להמלצה להיכנס לבי"ח לוינשטיין לשיקום ובמקום זה הייתי עורכת לעצמי טיולים יומיומיים, על הקביים, בהם התעקשתי לעמוד על רגלי ולהכריח אותן ללכת. אחרי יותר משנה חזרתי לעצמי ונותרה רק חירשות מלאה באוזן אחת. גם תקופת המחלה לא הצליחה להוציא מבעלי דאז,  צדדים יפים ואמפטיה למצבי והוא המשיך ביחסו הפוגעני והמשפיל.


רק כאשר בשעת ריתחה הוא זרק לעברי מסך של מחשב, הבנתי שזה כבר עובר לפסים של אלימות פיזית ונבהלתי. לשמחתי הצלחתי להרים את עצמי והחלטתי שזהו, הסיפור נגמר.. עד כאן!!! אני עוזבת את הנישואים האלו.
מכיוון שלא נשאר לי כלל רכוש או כסף להתקיים, וגם לא יכולתי לאפשר לעצמי להמשיך לגור באותה דירה שכורה בה גרנו, עברתי להתגורר באכסניית נוער, שם ניסיתי למצוא פתרון למצב ודרך כיצד להמשיך לשרוד. הבושה שחשתי משום שלא הקשבתי לאזהרות משפחתי וחברי, ובסופו של דבר נכשלתי בנישואי, מנעה ממני לפנות לעזרה עבור ילדי הבוגרים, והגעתי למסקנה, המוטעית, שאני צריכה למצוא לבד פתרונות למצב.
הייתי מיואשת, חסרת מקצוע וללא משאבים, לכן החלטתי שגם אם אין לי מקצוע, יש לי מספיק ניסיון כאמא וכעקרת בית שיוכלו לסייע בידי. לכן פניתי לחברת השמה, שהפנתה אותי למשפחה עם שני ילדים קטנים, בהם טפלתי תקופה ארוכה וחלקית עד היום.
פריצת הדרך שלי ארעה כשהמעסיקים שלי הודיעו לי, שמכיוון שהילדים גדלו הם לא צריכים אותי ליום שלם. התעצבתי והודעתי להם שאני נאלצת להתפטר, כי אני חייבת הכנסה של משרה מלאה על מנת להתקיים, המעסיק שלי הביט בי ואמר: "את כל כך טובה במה שאת עושה, למה שלא תפתחי עסק פרטי ותתני את השירותים האלו לאחרים?" אמנם דבריו גרמו לי לפקוח זוג עיניים גדולות, אבל זה מה שאכן עשיתי, והיום אני עדיין עובדת במשרה חלקית במשפחה הזו, אך
יחד עם זאת, יש לי עסק של נתינת שירותים מיוחדים בבית, אותו אני מרחיבה ומפתחת כל הזמן.
אשת המקצוע, דורית קיף, ששותפה להרצאות על ספור חיי אומרת בהרצאות שלנו, שמכלול האירועים שעברתי במהלך בחיי, מספיק לעשר נשים יחד. ושגם עשירית ממנו תהיה די והותר לכל אשה.
עוד על ההרצאות שלנו "כל אחת יכולה" ניתן לקרוא בקישור המצ"ב:
http://www.greatlife.co.il/

 

לענין הסליחה, צריך להבין שברגע שאנו כועסים ושונאים, גם כשיש לזה לכאורה הצדקה, האדם שהכי סובל מכך הוא או אדם שלא מצליח לשחרר את הכעסים והשנאה ששקעו בו לאורך השנים … או במקרה שלי, אני עצמי. האנרגיה השלילית והתחושות הקשות שמתלוות אליה, מציפות אותנו והנזק הגדול נגרם לנו ולא לאלו שאנו כועסים עליהם.
כשמבינים זאת אפשר להגיע להחלטה מודעת ולסלוח, לא בגלל שהאחר "הפך את עורו" פתאום או נתפס כ"בסדר" אלא על מנת שאנחנו נוכל לחיות בשלום עם עצמינו ועם הסביבה שלנו, בהווה.. בעתיד. כשמחליטים שגם לנו מגיעים חיים טובים, צריך פשוט לסלוח, כיום אני יכולה לומר בבטחה שזה בהחלט אפשרי. 
ולמה התכוונתי כשאמרתי שאני זוכרת?  אי אפשר להעביר "במכונת כביסה" את חיי ולהכניס אחרי כן ל"מייבש". עובדתית, האירועים קרו, כך שתמיד אזכור שהם היו שם, כמו גם על האופן שהם השפיעו על חיי, אבל, לכן החלטתי שאני לא מוכנה לתת להם לשבש לי יותר את החיים.

איריס, ברשותך, אני מצטטת אותך ואת אמירתך המאוד, מאוד מכאיבה לי כאם לארבעה ילדים, ואני יותר מבטוחה שהיא תיגע בעוד הרבה אחרות:
"להורים שלי לא היה חשק לטפל בי, אחרי שנולדתי הם מסרו אותי למשפחה אומנת, בני זוג בנוה ים, שגידלו לפרנסתם קבוצה של יתומים וילדים להורים גרושים. מהתקופה ההיא אני לא זוכרת כלום, אבל במשך השנים עינתה אותי השאלה מה כבר עשיתי שכל כך עלה להורי על העצבים"// מתוך: הראיון עם ענת מרדכי, מגזין "לאישה" 05.09.10

לתחושתי מדובר כאן באמנזיה (שכחה) מסוימת, לתופעה המתייחסת למצב של איבוד היכולת לזכור דברים מסוימים מעברנו כגון: עובדות, מידע , דברים שהתרחשו.. קרו לנו ו "חוויות" קשות מן העבר. 

מצד אחד כאילו "מחקת" תקופה מסוימת מעברך ומצד שני בא העינוי.. עלו השאלות, האם הפנית אי פעם את שאלתך הנוקבת.. המכאיבה בפני הוריך.. האם קיבלת עליה אי פעם תשובה ? 

כן, אני שאלתי ואף קיבלתי תשובה מתחמקת, תשובתם היתה, שבתקופת ילדותי, הזמנים היו קשים עבורם ושקשה היה להם לגדל אותי, אך לאחר שנים רבות יותר.. לימים, הם סיפרו לי, שהם רצו להיות חופשיים ולצאת לבילויים, או במילים אחרות, אני היוויתי מטרד, הקשיתי על תוכניות הבילוי שלהם.
כיום, בעקבות ההרצאות שאני מעבירה על סיפור חיי, אני מבינה שחיי הורי כילדים, היו קשים לא פחות משלי. הם העבירו לי ועלי את הדברים כפי שהם למדו וספגו בילדותם. מדהים אותי להיווכח, לראות, עד כמה חלק מהסיפורים שלהם זהים כמעט לחלוטין למה שאני עברתי איתם או להשוות ולראות אפילו, שאותם "חוויות" קשות שאני עברתי, אירעו גם להם בגילאים דומים. 

 

כיצד ילדותך או העדר ילדוּת נורמטיבית, השפיעה על גידול ילדיך שלך? אם בכלל. 

דווקא משום שילדותי היתה כל כך לא נורמטיבית, החלטתי שהילדים שייוולדו לי, לא יעברו לעולם את ה "חוויות" שאני עברתי, וכך היה. אני שימשתי ומשמשת כאמא במשרה מלאה, לא יצאתי לעבוד, לא רכשתי לי מקצוע (גם אם בדיעבד התברר לי ששילמתי על כך מחיר כבד) .מאוד היה חשוב לי תמיד להיות בבית בצהרים ולקבל את ילדי מהמסגרות מהן חזרו. למרות שבהמשך אני עצמי הלכתי ללמוד ולהעשיר את עצמי בלימודים, הקפדתי שאף פעם זה לא יבוא על חשבון הילדים.
לילדיי היה כל מה שלי לא היה כילדה, צעצועים, ספרים, סדר יום והורים קשובים ומעורבים. אני התעקשתי להעניק זאת להם גם אחרי שבעלי הראשון נפטר ונשארתי לבדי עם שני ילדים קטינים וללא מקצוע. אך גם אז, כשיצאתי לעבוד בפעם הראשונה בחיי, כמוכרת בחנות, הקפדתי להיות תמיד בשעות הצהרים בבית לקבל אותם.

 

בערב ראש השנה שעברה סגרת, לטענתך, את מעגל חייך הקודמים ופתחת בחיים חדשים, חיים שחלק ניכר מהם מוקדש להרצאות שאת מעבירה יחד עם דורית קיף, עובדת סוציאלית ומטפלת במקצועה, בפני נשים כשפעמים רבות יש בניהן נשים שחוו או חוות בהווה אובדן, משברי חיים או אפילו אלימות נפשית מילולית וגופנית, נשים הסבורות שאינן שוות או ראויות לדבר.
המוטו שלך כיום הינו, שכל אישה יכולה לעשות שינויים בחייה ולהתחיל הכל מחדש, האם אכן כולנו יכולות או רק אותן בעלות תעצומות הנפש, כמוך?

אכן, אני חושבת שכל אחת יכולה לעשות שינויים בחייה. הטעות היא שנשים חושבות שהן צריכות להתמודד ולעשות את הכל לבד, כפי שקרה לי. כיום אני יודעת, שחובה לגייס את הסביבה הקרובה ואף לפנות לקבלת עזרה, אם מקצועית או לא מקצועית. שחשוב ונכון לשתף ולערב אנשים קרובים במה שקורה לנו, לא להתבייש לספר ולא לשמור סודות בבטן ולעצמנו, כיוון שזו הטעות העיקרית שאני עשיתי.

איריס, תמיד את שמחה לעזור, לתמוך ולייעץ, ממקום היודע .. ומבין, שנשים רבות זקוקות לעזרה, אולם אינן מוכנות ללכת לייעוץ מקצועי מחמת הבושה.  מהיכן את שואבת את האנרגיות האלה, את הכוח להכיל ולהקשיב לצרות של נשים אחרות, אחרי כל מה שאת עברת בחייך? 

מתוך הסבל שאני חוויתי הבנתי כמה כוח אפשר לקבל מאדם שמקשיב לך ומוכן לעזור. היות ואני נמצאת במקום טוב היום, אני רוצה לתת לאחרים את כל מה שלא היה לי. מהניסיון האישי ומהחוויה הנוכחית שלי , בה משפחתי ובן זוגי נותנים לי את מלוא התמיכה, אני מוקירה את ערך העזרה ושואפת לתת אותה לאחרים. זה מה שמוביל אותי היום.
בגיל 62, כאם לשני ילדים וסבתא ל – 3 נכדים, את בעלת עסק פרטי ששמו "איריס הסופרוומן", שם שנבחר אמנם בשל מגוון השירותים שאת נותנת בשוק הפרטי, אך מסתבר שהוא גם מתאר בדיוק רב את העוצמות שאת מביאה לידי ביטוי משום עברך. 

 

ספרי לי ולקוראות על מגוון השירותים שאת נותנת, אודה לך אם בתשובתך תתייחסי לשאלה; לאיזה צורך עונה לך הנתינה, אותה נתינה כמעט אין סופית? 

השירותים שלי הם שירותים מיוחדים שאני נותנת בבית הלקוח, כל אחד וצרכיו. אני נותנת שרותי מיון, סידור וארגון ארונות וניירת בבתים ובמשרדים. אני מגיעה אל בית הלקוח, ותוך מספר שעות הארון מסודר, מאורגן ומחולק לפי צבעים ועונות או שהמסמכים מסודרים כך שהלקוח מצליח למצוא כל דבר… סידור ארונות מתאים כמובן גם לכל מי שעובר או כבר עבר דירה וצריך לסדר את הארונות.
אני עוזרת להעביר הורים מבוגרים לדיור מוגן, אורזת להם את תכולת הבית לפני המעבר ודואגת שהמעבר יהיה להם קל עד כמה שאפשר. אח"כ, אני מסדרת להם את הארונות כך שתהיה להם נגישות קלה לכל פריט ופריט. ואם צריך, אני משמשת להורים מבוגרים שנזקקים לי כבת לוויה ..אני מגיעה אליהם, מבשלת עבורם, מסדרת להם את התרופות, יוצאת לטייל איתם, מלווה לחוגים ומארגנת להם את הבית כך שיקל להם להגיע בהישג יד לכל דבר שהם נזקקים לו במהלך היממה.
וזה עוד לא הכל… אני נותנת שירותי בישול בבית הלקוח. אני המבשלת הפרטית שמגיעה הביתה, ומבשלת מה שהם בוחרים עפ"י תפריטים שהם מקבלים ממני מראש.
בנוסף אני גם "סבתא להשכיר" הנותנת עזרה מיוחדת וייחודית ליולדות. אני מבשלת אוכל בייתי שמיועד במיוחד ליולדות כמו גם לנשים לאחר ניתוח קיסרי וכאלו שמניקות. כשמדובר באמהות שיש להן ילדים נוספים בבית והן מותשות מחוסר שינה רצופה בלילות, אני מקפידה להגיע אליהן בשעות אחה"צ המאוחרות, כדי לעזור ליולדת עם שאר הילדים בבית..מכינה עבורם ארוחות ערב..מקלחת אותם ודואגת להשכבתם לישון. במידת הצורך, אני נשארת בבית היולדת כל הלילה כדי להנחותה בתפקידה החדש כאמא טריה או לאפשר לה לנוח ולהתחזק.
שאלת אותי מהיכן נובע צורך הנתינה שלי?
לכן אענה לך ואומר, שאני יודעת היום שאני יכולה לעזור למגוון רחב של נשים.. אנשים, לומר את האמת… אני לא מצפה לשום תמורה, אלא שואבת כוח מעצם הנתינה שלי, זה מרומם את ליבי ועושה אותי מאושרת. אהבתי לילדים ולמבוגרים, נותנת לי את כוחות הבלתי נלאים שלי בעבור נתינה. אני משערת שזה נובע מהעובדה שגדלתי בבית שהנתינה בו לא שפעה במיוחד, נהפוך הוא, כיום כשאני עוזרת ונותנת מעצמי ומכישורי המקצועיים, אני חשה כ "בעלת ערך" בעיני עצמי, וזה חשוב לי ולנפשי מאוד, לאחר הרבה מאוד שנים בהן חשבתי שאני לא שווה כלום.

 

בשנים האחרונה אנחנו עדות לכך שיותר ויותר נשים, נפגשות לפני הלידה עם דולות, תומכות לידה, על מנת להגיע מוכנות יותר, רגועות לרגע הגדול.. לידת ילדן. אני מבינה שאת מסייעת ליולדות אחרי הלידה, סוג של " סבתא להשכיר", שתומכת, עוזרת, מאפשרת ליולדת .. להורים לנוח, בעוד את מטפלת ברך הנולד.
מהיכן התעורר בך הרעיון לתפקיד זה, מה היתה הסיבה להחלטתך לפתח אותו ומה מוכל בו ? 

לי מעולם לא היתה עזרה מהורי עם ילדי. כשילדתי את ילדי, בעלי עבד וכשרציתי עזרה בבית כגון: קניות, בישול או אפילו קצת לפנק את עצמי, כאם חדשה וצעירה לאחר לידה, לא היה לי את זה ולמי לפנות, הייתי צריכה לרכוש הכל בכספי. עד היום אני זוכרת כשפניתי לאמי מיד כשיצאתי מבית החולים עם תינוק על הידיים, ובקשתי ללמוד ממנה כיצד לחתל או לרחוץ את התינוק, התשובה שקיבלתי.. שהיא ענתה לי היתה: "שכחתי!!!" .
מאותו יום הבנתי, האמנתי שיגיע היום בו אני אתן ליולדות את כל תמיכתי ועזרתי, יחד עם הניסיון שאני אצבור (וצברתי במשך השנים הרבה ניסיון). כמובן שלא ידעתי מתי אני אוכל ליישם זאת, ולא תיארתי לעצמי שזה יקרה אחרי כל כך הרבה זמן, משום הנסיבות קשות שלא אפשרו לי ליישם זאת בשלב מוקדם יותר, אך כשהיגיע הרגע המתאים, כשהתפניתי לצורך הגשמת הבטחתי, חלומי זה, יצאתי לדרך עם הרבה מאוד מרץ, רצון ואהבה לכל מה שאני לוקחת על עצמי לעשות.

 

ולסיום, אודה לך אם תשתפי אותנו במסר שאת מנסה להעביר בפעילויות המגוונות להפליא ובכללן בהרצאותיך. 

המסר שלי הוא "לא לתת כל החיים את הלחי השנייה". גם אם אין לך מקצוע ואת חושבת שאת לא שווה-זה לא נכון!!!
גם לנקות ולשטוף רצפות.. כלים זה מקצוע.
אני הדוגמא הטובה לכך שללא מקצוע ביד, בחרתי להשתמש בכישורי כעקרת בית ולהפוך אותם לעיסוק נדרש. לדעתי, לכל אישה יש כישורים, אחת יודעת לאפות, האחרת אוהבת פרחים וכל אחת יכולה להשתמש בכישוריה ולהפוך אותם לעסוק, שיאפשר להתפרנס ממנו בכבוד.
לדעתי כל אישה כמעט יכולה לעזוב חיים קשים ואומללים, לשנס את מותנייה ולהחליט ש "לא עוד"!! עליה להחליט לא להיות יותר בגובה השולחן או לזחול ולהיות נצרכת לפירורי תשומת לב…
עליה לקום ולעמוד על הרגליים האחוריות שלה ולהחליט שלא סובלים יותר-ומתחילים בחיים חדשים.
המפתיע הוא, שכאשר אני החלטתי לעשות צעד זה… פתאום נעלמו מחיי כל הדברים הרעים והתחילו להגיע לחיי רק דברים טובים.
נכון להיום..יש לי זוגיות נפלאה חדשה ובן זוגי הוא החבר הכי טוב שלי..הוא שותף שלי לטוב ולרע.. (משהו שהיה חסר לי מאד בחיי).
בהרצאות שלי, אני חולקת מסר זה עם הקהל, תחילה, יחד עם שותפתי, דורית קיף, ייעדנו את ההרצאות רק לנשים. אלא שבעקבות משובים שקיבלנו מהקהל, הבנו שנכון יהיה לייעד את ההרצאות לכולם, גם לגברים וגם לנשים. לכן גם אם אני מדברת על ספור חיי לנשים, אני מדגישה שהוא נכון ומתאים גם לגברים.

 

איריס יקרה, אני מודה לך בשמי ובשם הקוראות ומאחלת לך עוד הרבה שנים של הושטת יד לעזרה, והרבה נחת ממשפחתך .. ומעשייתך.

ליאת בן דור

 

לאתר של איריס:
http://www.iris-superwomen.co.il/

 

 

 

 

2 Comments

  1. רות הגיב:

    מעורר השראה. מופלא.

Leave a Comment

^ TOP