מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה הנלחמת לא לאבד את הדרך

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, ומביאה באתר אישה מדבריהן של נשים ששהו במרכז.

wom

אני בצומת, צומת רגשי, לא יודעת מה לעשות, מתחבטת, מנסה למצוא את הדרך, אך מוצאת עצמי מסתובבת שוב ושוב באותו עיגול אין סופי, בצומת.
האם אני חוזרת לאותה סיטואציה .. האם יש לי דה ז'וו ?
בפעם הקודמת הרסתי, פגעתי, במי שהיתה יקרה לי, הצטערתי, אחר כך הבנתי את הנזק הנפשי שגרמתי, התחרטתי, כאב לי, אך עם התובנות האלה, אי אפשר יהיה הרי להחזיר את הגלגל אחורה.

אז איך זה שאני חוזרת שוב על אותה התנהגות, מה קורה איתי, למה אני הרסנית?
הרי גם אני ניזוקה מזה., אז מה ההיגיון, מה מניע אותי ?
רוצה כל כך את היחד, את החיבוק, המילה הטובה, רוצה ומוכנה בשביל זה לתת את כולי, אלא שרצונותיי אלה ממש כמו קו האופק, ככל שאני מתקרבת כך הם מתרחקים, נראים בקו מבט, אך רחוקים מהתגשמות.

ואז, אז דעתי נטרפת עלי, אני עושה טעויות, מנסה להתקרב ופוגעת דווקא באותו אדם שממנו כל כך התאוותי לקבל את מחסורי.
האם זה חסך הילדות או צורך טבעי ומולד ?
אני בצומת, מתערבלת במחשבות, לא מצליחה להגיע לנקודת האמצע, לזו שתאזן בין הבנתי את מניעי, את הצורך, לבין התנהגותי הבלתי נשלטת, לפעמים.

רוצה כל כך לעלות על שביל האמצע, לפסוע בו אל הרוגע שאני כה חסרה אותו. יודעת שטבעי לרצות אהבה, מבינה שכרגע היא רחוקה ממני מס' שנות אור ונטרפת.
ה' הנחה אותי אל משאת נפשי, פתח בפני את השער לנתיב הנכון, נתיב אושרי.
האם אני כועסת על עצמי או מבכה על העדר כוחות להשתנות ?
רוצה כל כך לא לפגוע ביקרים לי, רוצה לא לשמוע אותם שוב ושוב בוכים, כואבים את חוסר הבנתי אותם, את מצוקתם, מצוקה שבחלקה לי יש חלק.
לא מצליחה להבין איך למרות שאני מבינה היכן אני שוגה, איני מצליחה להבין, להגיע ל "למה?" לא מצליחה להימנע מאותה התנהגות שמזיקה בראש וראשונה לי ומרחיקה יותר ויותר את שכמהה נפשי.

איפה מרפים, שותקים, היכן מתקרבים, מה אומרים ומתי ?
אלו הן השאלות שאני מתחבטת בהן, הלוך והתחבט, אלה הם אותם מוקשים שאיני מצליחה להימנע מלדרוך עליהם ולהיפגע.
אתמול שוב בכית, נקרעת ואני התרוקנתי משארית החמצן שעוד קונן בי, בכית, נתת להבין למה התנהגותי גורמת. הקשבתי, כאבתי, רציתי להיות באותן שניות לידך, לחבק, להתנצל, להבטיח שזה לא יישנה.

מה אני בעצם עושה עם התובנות שלי, עם ההבנה היכן אני שוגה ? איך זה שאיני מצליחה לעשות את כל מה שאני מתפארת ביכולתי לעשות ?
מה עוזרת לי הבנת העומק אם איני מצליחה להיחלץ מהמניעים, מה עוזר לי שאני מבטיחה לעצמי להשתנות ?
האם גם לעצמי אני משקרת ? הרי ביני לביני אין סודות, עכבות, אז מה בכל זאת חוסם את דרכי ?
למה אינני מצליחה לא להתפאר בנוצות לא לי ? האם עד כדי כך חשוב לי שיעריכו אותי ? האם לא די לי בכך שמעריכים אותי משום מה שאופיי מקרין, מיחצ"ן אותי ?

רוצה להתעורר לבוקר של שינוי, לעבור מטמורפוזה, להיות אני כמו שאחרים רואים אותי ולא כמו שאני שואפת להראות.
האם אבוד לי איתך, האם אי פעם נוכל לחזור לנקודת השבירה ביחסינו ומשם לפסוע איתך בנתיב הבונה, המאחד, הנעים ההוא של תחילת הקשר בינינו ?
מצד אחד כל כך מתאווה לזה, מצד שני משהו בתוכי חוסם את האמונה שזה יצליח, משהו אומר לי שזה לעולם לא יסתדר כמו שכל כך הייתי רוצה.
אני אומרת שאני נותנת מרחב, אוויר לנשימה ומצד שני חונקת, פוגעת ממקום פנימי שחושש שהנה, הנה שוב קו האופק חומק מידי, מתרחק.
האם המניע והתוצאה התערבבו בי, הפכו למקשה אחת בלתי נפרדת ?
כמה קל ופשוט לי להתרפק על העבר, להיזכר באותם ימים מקרבים, ימים בהם החיוך איחד, כמה קשה לי עם העדר החיוך, הקרבה כיום.
האם לנסות להתקרב, האם זה ירחיק יותר ? תלי תילים של שאלות מתרוצצות בתוכי, לא נותנות מנוח.
לא רוצה לשנוא את עצמי, לכעוס עלי משום התנהגתי, רוצה להתעורר לבוקר הנושק להבנת הדרך הנכונה, דרך הקירוב.

העניין הוא שהתנהגויותי פוגעת בי גם בקשרים בינאישיים אחרים, כמו גם במקום עבודתי. אולי זו הסיבה שאין לי במיוחד חברות, אולי זו הסיבה שבכל מקום עבודה שעזבתי או הועזבתי, נשמו לרווחה, לא הצטערו במיוחד על אי היותי איתם יותר.
אני מבינה הכל, רואה שזה כך ובכל זאת דפוסי התנהגותי לא חדלים מלחזור שוב ושוב.
כמה קל להאשים את כל העולם ואשתו, כמה קשה לעמוד מול המראה ו/או מול הסובבים אותי ולהודות בטעויותיי.
ה', איך אני יוצאת מהמבוך הזה, איך אמצא את המפתח לשינוי ?
כן.. מכירה את כל הקלישאות, נוסח, "השינוי חייב לבוא מתוכי", או "הכל תלוי רק בי".

מכירה, מבינה, אך לא מצליחה להביא בכוחות עצמי לשינוי המיוחל, רוצה, מבטיחה לעצמי לעשות את השינוי, ולא מצליחה.
יש פעמים שאני כמעט בטוחה שכל הכאב , הבעיות, החסימות שאני עוברת בצורה כה מרוכזת, הינם משום "עונש" על ההתנהגויות שלי, שמישהו למעלה מנסה לרמוז לי שעל מעשים שגויות נענשים.
אך איך, איך אעשה את השינוי, הרי במרדף שלי אחר אותם רגעי אושר שנמנעו ממני בילדותי, במהלך חיי, עשיתי צעדים מרחיקי לכת, שיניתי טעמי מהקצה לקצה ובכל זאת, עוד לא הגעתי למקום שישקיט נשמתי, למקום שאני כה מתאווה להיות בו, אוהבת ונאהבת.
ואני, אני כה זקוקה לאהבה, לאהבה שלי אותי, לאהבת האחרים אותי, לאהבה זוגית כנה ומלטפת, חובקת.
היי קשובה יותר לעצמך, אני אומרת לעצמי, קחי את המסקנות, אליהם הגעת לאחר נבירת עומק בנפשך, ועשי את הצעד הראשון, השאר כבר יסתדר מעצמו או מכוחות החיים להתאזן.
נושאת עיני מעלה ומבקשת, עוצמת עיני ומדברת איתי.
מחר מתחיל שבוע חדש, ה' תן לי את הכוח להשתנות, אני כל כך מתאווה לשינוי הזה, כל כך זקוקה לו.
תודה לך, אעשה הכל לשמור על המפתח לנתיב הנכון, מבטיחה, רק תן לי אות, למד אותי איך לעשות את הצעד הראשון, את השאר אעשה ממקום שמבין איך יש לצעוד, מה לא לעשות כדי למעוד שוב.
עזור לי להיות אדם טוב יותר, אדם מכיל ולא משתלח, האדם שאני כה שואפת להיות.

אני.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון. מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שכתבה אותו.

 

Leave a Comment

^ TOP