מָנִיפֶסְט של אישה שבאמצע החיים שינתה את טעמיה המיניים  

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, וזהו מונולוג של אחת הנשים השוהות במרכז


על פניו מסתמנת תחושת שיגרה, הכל מונח במקום, הכל מתפקד. ובכל זאת מדוע אי שם בבית החזה, פועם בי כאב עמוק שבסיסו הוא ציר שנעוץ בלילה בודד אחד לפני יותר מארבעה עשורים וקצהו האחר מתנשא לעבר האין סוף.
אך לא מזמן הסתיימה לי מערכת יחסים שמאוד רציתי שתמלא אותי ואת סדקֵי נשמתי באושר אמיתי.
זה כלל לא פשוט להתהלך עם מועקה בלתי פוסקת שנגררת איתי מאז ימי ילדותי משוללֵי השמחה, ללא חדוות גדילה ויכולת בסיסית להעצמת האני. ובכל זאת בחרתי לא להיכנע ולגרור עצמי מעלה עד כמה שאוכל, ללמוד מקצוע מכובד ולהתקיים בכבוד.
כן כאלה הם ימות השנה שלי, שנה אחר שנה לאורך ארבעים ושבע שנות חַיי, חיֵי ייסורים פנימיים, שספק בידי אם אי פעם יופחתו, אם יתנו מרגוע לנפשי.

 

לגדול עם חמישה אחים, זה אומר לחלוק איתם ועבורם את המעט שהיה בבית, ובפרט את תשומת לבו של אבי, שלאורך כל חייו העדיף את אחַי על פני משום היותם זכרים, ואימא… אמי, היא לא התפנתה אף לא פעם אחת לשבת איתי ולדבר איתי על עניינים שאמהות נוהגות לשוחח עם בתם, היא היתה עקרת בית, שחונכה להיות עבד נרצע של הבעל שלה… ללדת ולגדל ילדים, העיקר שכולם יהיו שבעים ונקיים, העיקר שאף אחד בשכונה לא יגיד שילדיה של… מוזנחים, לא מלומדים.
כשעלינו ארצה מצפון אפריקה, העבירו אותנו היישר מהאונייה למגורים בחיפה, משפחה של שמונה נפשות בשני חדרים קטנים עם טחב בקירות ובתקרה, שהריח שלו נדבק בבגדים וגרם לכולנו להעדיף להישאר בשעות היום בחצר, ובפרט שלא נקבל בחילה נוראית. ובלילה.. אבא צעק "לישון כבר" וכולנו התכרבלנו עם השמיכות מעל הראש ונרדמנו למרות הצפיפות והמחנק הקשה.
אחי הגדול קיבל מעמד של נסיך מהורי, ועלי היה לשרת אותו ולדאוג שיהיה מרוצה. שנה וחצי הפרידו בינינו, פרק זמן קטן יחסית, אבל זה לא שינה דבר, הוא הבכור, הוא זכר ואני, אני לתפיסת הורי, ממילא אהיה רק עקרת בית שתצטרך לרצות את בעלה בבוא היום, כך שמיותר היה בעיניהם להשקיע בחינוכי, את כל הכסף שהרווחתי מאז היותי בת חמש-עשרה, הועבר לטובת אחי ללימוד מקצוע, ואני שבקושי סיימתי עשר שנות לימוד, הופקדתי על סיוע בגידול אחי הקטנים שהגיחו לעולם בזה אחר זה, לצד עבודה מתישה בחנות שכונתית.

מדי שבת בבוקר, אבי ואחי פקדו את בית הכנסת, בעוד שאני נשארתי לשחק מחוץ לבית עם בנות נוספות מהשכונה ולחכות שיחזרו לארוחת הבוקר.
בשבת אחת, בהיותי בת שמונה וחצי, קרא לי לצד בעל המכולת ונתן לי שקית עם ממתקים, אני זוכרת זאת עד היום, בשקית היו סוכריות, מסטיק אדום, מעט בייגלה וקרמבו.
מאוד שמחתי, סוף כל סוף מישהו התייחס אלי, אהב אותי, לקחתי זאת ולא הראיתי את המתנה לאף אחד, מדי יום הייתי אוכלת מעט, כדי שיישאר לי לזמן ארוך, הרגשתי טוב ולא הפסקתי לחייך, מה שהפריע לאמי, שמצאה לנכון להעיר לי גם על זה.
"המתנות" האלה חזרו על עצמם, תחילה פעם בחודש, אחר כך כל שבועיים.. שבוע… יום, יום.
בהגיעי לגיל עשר התחילו לראות עלי סימני התבגרות נשית ויופיי בלט, בערב אחד ראיתי אותו בפתח החנות, כשהוא מנפנף אלי בשטר של חמש לירות, מנפנף ומזמן אותי בידו השנייה לבוא לחנותו.
"את רוצה כסף במקום ממתקים?" הוא שאל, נבהלתי, לא ידעתי מה לענות, חמש לירות זה סכום גדול לילדה, הסכמתי, והוא מבלי לחשוב פעמים, הוביל אותי למחסן, הוריד מעלי את החצאית ועשה בי את זממו, אחר כך זרק לעברי את השטר וביקש שאלך הביתה. בכיתי, לא רציתי ללכת הביתה, אחרי כשעה הוא חזר למחסן והשתומם כשראה שאני עדיין שם.
הוא חייך, התיישב לידי וליטף לי את הראש, "למה את בוכה מותק" הוא שאל, "לכי, לכי הביתה שאמא לא תדאג לך"
הוא המשיך, "את לא רוצה שהיא תכעס נכון? אז אל תגידי לה איפה היית, טוב?"
אני זוכרת שאהבתי את הליטוף שלו, הרגשתי שהוא טוב אלי יותר מאבא, נתתי לו חיבוק וחזרתי הביתה בריצה.
אימא כמובן דאגה, כעסה, נתנה לי סטירת לחי כי לא היה מי שיעזור לה לרחוץ את אחי התאומים, היא הבטיחה לספר לאבא.
חודש ימים לא הורשתי לצאת מהבית, חודש שלם שחשבתי על שטר הכסף שהושאר במחסן, כעסתי על עצמי שאני כל כך ממושמעת ולא הולכת לבקש את השטר שלי.
מיד בתום העונש רצתי אחרי הלימודים לחנות לבקש את כספי, הוא סגר את החנות והלך איתי "לחפש" את הכסף, ביקש שאחפש טוב, שאתכופף אולי זה נפל מתחת לאחד הארגזים, ואז תוך כדי חיפושי הוא נעמד מאחורי וביצע בי מעשה סדום, אחר רכס את מכנסיו, הוציא שטר של עשר לירות ואמר, "לא נורא, כפרה על השטר ההוא, הנה קחי כפול".
אהבתי את ההרגשה שהנה יש לי כסף, רציתי לחסוך אותו, חלמתי על קניית שמלה חדשה לאימא ונעלים עבורי, ולכן מדי פעם ופעם, עד גיל שתים עשר בערך, הייתי מגיעה לחנות, נכנסת למחסן ומחכה לו.
ביום אחד תפסה אותנו אשתו, שפרצה בצווחות ורצה היישר לאימי "בתך זונה, מופקרת, היא מפתה את הבעל שלי, שוכבת איתו, תתביישו לכם".
אמא חיכתה לי בפתח הבית והרביצה לי עם חתיכת צינור, אינני יודעת כמה זמן זה נמשך, כי התעוררתי באמצע הלילה בחדר השינה כשכולם כבר ישנו סביב, אני זוכרת שלא יכולתי אפילו לקום לשירותים ונאלצתי לעשות במיטה.
את רואה שאני צולעת מעט? זה מאז.
את בטח שואלת למה הגעתי רק עכשיו למרכז, למה לא סיפרתי עד היום לאף אחד את עברי?
אולי כי נאלצתי להתחתן, ללדת ילדים והייתי עסוקה, ואולי כי ביום אחד החלטתי להתגרש, כי שנאתי את כולם, את בעלי, את העולם, הילדים גדלו קצת ואני החלטתי לעבור להתגורר אצל חברה שהכרתי כמה שנים קודם בתור בבנק.

מזה כשנתיים אנחנו מתגוררות יחד והפכנו לבנות זוג, פתאום הבנתי שמאז ילדותי אני נגעלת למעשה מקיום יחסי מין עם גבר, זכרתי כמה מאמץ השקעתי על מנת להסתיר זאת מבעלי שכל הזמן התלונן נגדי שאני אישה קרה ולא נשית. איתה טוב לי ואני מרגישה מוגנת, אהובה.

אליכם למרכז הגעתי בעקבות המלצת בת הזוג שלי ובתי הבכורה, הן סברו שרק כך אוכל להתנקות מהכאב שאני נושאת איתי פרק זמן כה ארוך.
כעת אני מחכה לראות האם הן צדקו ומחכה מדי שבוע למפגש הקבוצתי ולשיחה במרכז ומודה לאלוהים שנותן לי את הכוח להתמיד ולהגיע לכאן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה מטופלת ששיתפה ופרקה לא מעט ממועקותיה לאורך השנים..

לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

Leave a Comment

^ TOP