למה יש לנו תקוות וחלומות אם לא יודעים מה לעשות איתם? קארין מרום משחקת את שירלי ולנטיין, ונותנת טיפ לשחקנים – ראיון

קארין מרום

מאת: חגית רימון 

לפני מספר שבועות צפיתי בהצגת היחיד "שירלי ולנטיין", עם השחקנית קארין מרום. במשך למעלה משעה קארין שיחקה לבד על הבמה, ללא הפסקה. התרשמתי מהאנרגיות שלה ומהמשחק, והחלטתי לראיין אותה לאתר אישה.

 

קארין מרום
קארין מרום

ספרי בבקשה קצת על עצמך

אני בת 38 נולדתי בצרפת, בפאריס, עליתי לארץ בגיל 14, ישר לכיתה ט'. הייתי ילדה ביישנית ומופנמת, כל הזמן בתחושה של רק שלא יסתכלו עליה.

מגיל צעיר מאוד רציתי להיות שחקנית, אבל אף אחד לא ממש התייחס לזה. לא ההורים, לא הסביבה, בגלל שהייתי כזו ביישנית, לא מהמצחיקות של הכיתה או מלכות הכיתה. להיפך, עד שהגענו לארץ וגיליתי שיש מגמת תיאטרון בבית ספר. נרשמתי, ושם כשעשיתי את לורה מ- "ביבר הזכוכית", של טנסי ויליאמס, הבנתי שזה זה. הבנתי שמצאתי את המקום שלי, והאמת שגם הסביבה. המשפחה שלי מאוד תמכה ברגע שהם ראו אותי על הבמה, במיוחד אמא שלי, שראתה כמה אור יוצא ממני וכמה טוב זה עושה לי. היא ראתה אותי פתאום בצורה אחרת.

אני חושבת שהמעבר לארץ מאוד נתן לי ביטחון. זה פתח אותי באיזשהו אופן. אמא שלי גדלה לארץ, ומאוד רצתה שנחווה את ההווי הישראלי הזה. היא הרגישה שזה הזמן שלנו, שכבר אפשר לעלות לארץ. אמנם זה לא היה פשוט, כי אבא שלי נשאר בצרפת ואני הייתי מאוד מחוברת אליו. אבל זה בעצם אחד הדברים הטובים שהיא עשתה – לקחה את שני הילדים שלה למקום שבו מרגישים בבית, באמת. ועל זה אני מודה לה עד היום.

את טביעת הרגל הראשונית שלי עשיתי במגמת תיאטרון בבית הספר, ואז בזמן הצבא למדתי בסטודיו של ניסן נתיב, בסדנא של רחל שור ז"ל, המורה האגדית. לאחר מכן אז טסתי לניו יורק וחשבתי שזהו, אני הולכת לטרוף את העולם, וראיתי שאם אני או המשפחה שלי לא באים עם מליונים, זה כנראה לא יקרה, כי בתי הספר למשחק שם מאוד יקרים. אז גרתי בניו יורק, לבד, וחזרתי לארץ.

הלכתי להיבחן בכל בתי הספר למשחק, והתקבלתי אצל יורם לוינשטיין. למדתי שם 3 שנים, בהן הכרתי גם את בעלי, שזו המתנה הגדולה שקיבלתי מיורם לוינשטיין. בית ספר למשחק בעיקר נותן כלים מצויינים למה שהולך לבוא אחר כך. למדתי רבות מכל הפקה והפקה ומכל במאי שעבדתי איתו, למשל רינה ירושלמי, שעבדתי עימה באנסמבל "עיתים" בקאמרי במשך שנתיים, ועוד המון במאים מוכשרים כמו שיר גולדברג, שביימה את "היי יפה".

עשיתי המון פרינג' (תיאטרון שוליים) בתל אביב. ואז אימו של בעלי חלתה, והחלטנו שאנחנו עוברים צפונה לקיבוץ להבות הבשן כדי להיות לידה. הגדרנו את זה כשנת נסיון, כי בדיוק ילדתי את הילד השני ואמרתי לעצמי שאקח הפסקה ממשחק, כי איפה יש לשחק בצפון?

עלינו, והתאהבתי ממש בצפון, אבל תמיד אמרתי לבעלי שאני לא חושבת שזה יחזיק הרבה זמן, כי אני חייבת לשחק. שמעתי שעושים אודישנים בתיאטרון "מראה" בקרית שמונה לפתיחת אנסמבל, קבוצה קבועה שעובדת עם התיאטרון, לאחר שהם קיבלו תקציב מפיתוח הנגב והגליל.

הלכתי לאודישן והתקבלתי. לא האמנתי שזה קורה לי. הרגשתי שאני על גג העולם – גם גרה במקום הכי יפה בארץ וגם משחקת, ועוד משלמים לי, ויוצרת, וזה באמת אושר גדול, שעד היום אני מודה עליו.

בתיאטרון "מראה" בניהולו האמנותי של יפתח קליין והמנכ"לית חגית רובין, עושים דברים נפלאים ויצירות נפלאות. אני משחקת שם גם בהצגה הנפלאה to life. עשינו סדנת ליצנות במשך 3 חודשים רק כדי להבין את השפה, ולאחר מכן יצרנו מתוך אימפרוביזציות במשך עוד 3 חודשים את ההצגה.

ואז הגיעה הצעה מפתה מאוד מיפתח קליין, שביקש ממני לעשות את שירלי ולנטיין. אני מודה שבהתחלה די הופתעתי והתרגשתי.

פעם ראשונה שזה קרה לי כשחקנית -הרגשתי פתאום שזה אולי לא התאים לי. בדרך כלל אני לוקחת תפקידים וטורפת אותם. הפעם הרגשתי פחד מאוד גדול, גם בגלל שזו הצגת יחיד. בהתחלה אמרתי שלא יאמינו לי כשאשחק מישהי בגיל 40 ל- 50, ואני כזו מלאת חיים כל הזמן והדמות שאותה אני משחקת אינה כזו. זה היה אתגר מאוד גדול, ובעזרתו ובבימויו הרגיש והנדיר של הראל קרטס, אני מרגישה שקיבלתי מתנה. קיבלתי במתנה את שירלי ולנטיין. אישה שנכנסה לי ללב.

ספרי על ההצגה

שירלי ולנטיין חיה חיי שגרה משעממים, והבעל לא ממש מראה אהבה. היא חשה בודדה ומדברת לקיר. היא מקבלת פתאום הצעה מפתה לנסוע ליוון עם חברה, והיא לא מאמינה שזה קורה לה. היא פתאום מרגישה משוחררת, ומטולטלת מההצעה הזו, והיא מחליטה לנסוע ולעזוב הכל – את הבעל, הבית, הילדים שגדלו ועזבו את הקן.

שם ביוון היא מוצאת את עצמה מחדש. היא מגלה את עצמה מחדש. את האהבה שיש בה, את החיות שיש בה. שם היא מהרהרת על החיים ומבינה את הפספוס הגדול. יש קטע בהצגה שאני מאוד אוהבת ומתחברת אליו ובו היא אומרת:

"לחיות את החיים כמו שאני חייתי אותם זה פשע, כי הרשיתי לעצמי כל כך מעט.
למה מקבלים את החיים אם לא יודעים איך לחיות אותם? למה יש לנו תקוות וחלומות אם לא יודעים מה לעשות איתם?"

זה קטע נפלא, כל כך רך ואוהב שבו פתאום נופל לה האסימון על כך שזה לא צריך להיות ככה. החיים כל כך קצרים.

אני מקבלת המון חום ואהבה מההצגה הזו, מאנשים שבאים אלי ואומרים לי שהם מכירים את הסרט וזה מדהים איך שעל הבמה אני מראית מבוגרת, וכשבאים לחבק אותי אני נראית צעירה יותר. הם מספרים לי שריגשתי אותם. כל קטע בהצגה נוגע בול במישהו אחר, כמו חץ בתוך הלב של אנשים בקהל, וזה אושר גדול.

סנדרה שדה המוכשרת תרגמה את ההצגה, והיא שיחקה את התפקיד בעבר. עיצוב תפאורה ותלבושות – בלה חבצקין

מה את מרגישה כשאת על הבמה?

(קארין צוחקת) זו שאלת המאה. אני מרגישה הכי חיה שבעולם. הייתי כמה ימים מאוד חולה וגמורה, עם בחילות ועייפות מאוד גדולה, ובאתי להצגה והיתה לי הצגה הכי טובה אי פעם. הגוף פתאום מתעלה על עצמו. הבמה והמפגש החי עם הקהל, הכאן ועכשיו של התיאטרון, זה בעיניי הקסם הזה.

מה השאיפות שלך? חלומות?

החלומות שלי הם להמשיך להגשים את עצמי, להמשיך ליצור, לשחק, לפגוש ולעבוד עם עוד שחקנים ובמאים נפלאים, פשוט להמשיך ליצור.

אני רוצה לספר שמאז שהגעתי לצפון פתחתי גם 2 קבוצות של תיאטרון קהילתי למבוגרים. זה אחד הדברים שאני מאוד גאה בהם. יש לי סטודיו והאנשים הללו בוחרים להגיע פעם בשבוע למפגשים ואני מלמדת אותם תיאטרון והם מסכימים להשתעשע ולשחק ולהעיז, מה שרחוק מחיי היום יום שלהם. זו זכות גדולה ללמד אותם. אנחנו נקראים קבוצת "הלינולאום".

יש לה טיפ למי שקורא אותך או למי שרוצה להצליח במשחק?

למי שרוצה להצליח במשחק – ליצור בעצמך. זה המפתח בעיניי. לא לחכות לאודישנים, לא לחכות שיקראו לך, לקום להתארגן עם כמה פרטנרים, לעבוד על משהו, וכשמתחילים לעבוד על משהו, מניעים את הגלגל והדלתות נפתחות. ליצור בלי הפסקה.

את בעצם יצרת?

אני כל הזמן יוצרת. מהרגע שסיימתי את בית הספר למשחק אני ועוד פרטנר ובעלי כתבנו הצגה שהתקבלה אחר כך לתיאטרון תמונע. הנוסחה היא כל הזמן להמשיך ליצור, כל הזמן לכתוב, אם זה לשחק או לאלתר עם חברים שאתה אוהב, ולא לשבת בבית ולחכות שיקרה משהו. להיות כל הזמן בעשייה.

והטיפ שלי לקהל הרחב – בעיקר להנות מהחיים, שהם כל כך יפים ומלאים בהמון טוב. זה נשמע קלישאתי, אני מטבעי אדם מאוד אופטימי וחיובי. פשוט תהנו מהרגע.

מה זו הצלחה בעינייך? האם את רואה עצמך אישה מצליחה?

הצלחה היא בעיני המתבונן. מישהו שאל אותי לפני כמה זמן: "מה את לא רוצה לשחק עם הגדולים בקמארי ולהיות שחקנית מפורסמת?" הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי שלא. להיות מפורסמת לא מעניין אותי. אני רוצה לשחק וליצור, ואם רק אצליח להמשיך ליצור כמו שאני עושה עכשיו – אז זו הצלחה בעיניי.

 

אני מזמינה את כולכם להגיע לצפון, לצפות בהצגות של תיאטרון מראה. יש לנו הצגות נפלאות, טו לייף, קצרים של סתיו, מלחמת שוורים, שירלי וולנטיין, הצגות ילדים נפלאות – המשאלה, הסוד של לני.

ההצגות הבאות של שירלי ולנטיין: 23 ו- 25 ביוני בתיאטרון מראה, ב- 28 ביוני במכללת תל חי, ב- 16/7 בתיאטרון מראה וההצגה גם תגיע שוב לקאמרי.

 

קישור לתיאטרון

http://www.t-mara.org.il/

 

חגית רימון hrimon@gmail.com 

 

מאת: אתר אישה

אתר אישה - כתבות מעניינות, נשים מקסימות. הצטרפי לדף האוהדים בפיסבוק - אתר אישה http://www.facebook.com/atar.isha?ref=hl לפרסום באתר ולפניות: hrimon@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.