כישרון – סיפור קצר מאת קרן נחום זרקא המוכשרת

מאת: קרן נחום זרקא

קרן נחום זרקא

קרן נחום זרקא

 

אני בחור מוכשר. זאת עובדה. 
שלא תחשבו שאני מנסה לתפוס עליכם תחת.
באמת שאני לא בא להשתחצן, רק לציין עובדה קיימת.
זה כמו שאני אגיד לכם שאש שורפת. זאת עובדה.
נולדתי עם הכישרון הזה.
למה דווקא אני? וואלה, אין לי מושג.
הכישרון שלי הוא אקסיומה. כמו שהשמש זורחת בבוקר.
כל אחד שפגש אותי, ישר אמר : "בו'ינה איזה מוכשר אתה".
בגלל שאני לא רוצה לגרום לאנשים להרגיש נחותים ממני (אפילו שהם כן)
אני ישר עונה להם "אתם סתם מגזימים" (אפילו שהם לא)
ישר הם אומרים לי "רציני! אתה חייב לעשות עם זה משהו, שלא תהיה כישרון מבוזבז."
איזה שטויות, "כישרון מבוזבז" הלוואי שהייתי יכול לבזבז אותו, לגמור אותו בבת אחת.
אבל כישרון הוא לא חלב. הוא לא מתבזבז ואין לו פג תוקף.
ברגע שהוא נדבק בך אי אפשר להשתחרר ממנו.
זה כמו גיבנת אבל אחת כזאת שאחרים נהנים להביט בה.

אני יודע בוודאות שאנשים מקנאים בכישרון שלי.
תכלס, אין להם על מה. להיות כזה מוכשר זה עול. זאת קללה.
אם הייתי יכול, בכיף הייתי מוותר על הכישרון הזה.
אתה אף פעם לא יודע אם אנשים רוצים להיות חברים שלך בגללך או בגלל הכישרון.
זה גורם לך להרגיש פרנואיד ובעיקר נורא בודד. אני שונא להיות בודד.
אני הפסדתי הרבה בחיים בגלל הכישרון הזה. אני שונא להפסיד.
ההפסד הכי גדול שלי, היה שהפסדתי את רומי.
עצם אזכור השם שלה, גורם לי לכאב בכל הגוף.
הכרתי אותה במחלקה הראשונה, בטיסה לפרנקפורט.
הוזמנתי לכנס שבו הייתי אורח הכבוד. אנשים מכל העולם רצו לראות את הכישרון שלי.
רומי היתה דיילת בטיסה שלי.
"אפשר להציע לך לשתות שמפניה?"

"בשמחה".

היא התכוונה להגיש לי את הכוס, אבל ידיה איבדו אחיזה והיא שפכה עלי את השמפניה.
"אני מתנצלת, זה אף פעם לא קרה לי… הכישרון שלך, אף פעם לא ראיתי דבר כזה. אתה ממש מוכשר. ממש."

"את סתם מגזימה."

יש מיליון ואחת סיבות להתאהב.
במקרה של רומי, הסיבה שהתאהבתי בה,
היתה הדרך בה היא ביטאה את המילה "כישרון".
היה לזה סאונד שטרם שמעתי ומשהו בסאונד הזה נגע בי עמוק בפנים.

בניגוד גמור לכל הבחורות שהתאהבתי בהן,
ברומי לא חשדתי לרגע שהיא איתי בגלל הכישרון.
רואים שהיא לא בחורה נצלנית. היא אחת כזאת, עם לב טוב, באמת.
היא עבדה גם כדיילת וגם כמורה פרטית לגיל הרך (כיתות א-ב) והילדים היו מתים עליה (ילדים רואים את האמת).
הילדים היו קוטפים לה פרחים ומציירים לה ציורים חסרי מעוף וכישרון.
זה מעולם לא הפריע לה. תמיד זה ריגש אותה נורא.
"מה? זה בשבילי? איזה ציור מיוחד, רואים שממש השקעת. תודה רבה."

הייתי גאה להיות חבר שלה ויותר מכל אהבתי את ההרגשה של להיות ביחד, את התחושה שאתה לא בודד.
בהתחלה זה עבד מעולה בינינו.
רומי זזה הצידה בנימוס ונתנה במה לכישרון שלי.
הייתי אומר לה, "יאללה, אי אפשר לברוח מהכישרון הזה, אני רוצה להיות אתך לבד."
והיא היתה אומרת "קצת סבלנות. אתה חייב להבין, לחזות בכישרון שלך, זה כמו לחזות בפלא השמיני בתבל."

לאט, לאט
הרגשתי שזה מתחיל להיות גדול עליה, הכישרון שלי.
אני לא מתפלא. אם עליי הוא גדול ואני הרי חי איתו מלידה אז מה יגידו אזובי הקיר?
הייתי מתעורר בבוקר והיא לא היתה במיטה.
"הלכתי לאכול ארוחת בוקר. אוהבת אותך."
העדיפה לאכול את ארוחת הבוקר שלה לבד, לשתות את הקפה שלה בשקט. צודקת.
היא אפילו הלכה לראות אופרה בלעדי.
לא שרציתי ללכת לראות אופרה. מעניינת לי ת'תחת האופרה הזאת'
אבל רציתי שהיא תרצה שאני אבוא אתה.
מהאופרה היא חזרה עייפה אז לא שכבנו.
לא יכולתי לשאת את זה, אז שאלתי אותה "את רוצה להיפרד?"

היא ענתה לי "ממש לא" ושאלה "למה אתה חושב ככה?"

"לא יודע… ראיתי שאת מעדיפה להיות לבד."

"אני מעדיפה להיות איתך… לא אתה הבעיה, זה הכישרון שלך.
לפעמים, הוא גורם לי להרגיש כמו צל."

"הלוואי שהייתי יכול להפטר ממנו נשבע לך, אבל הוא בא BuiIt in."

"אל תגיד את זה. אתה צריך להרגיש מבורך. אנשים היו מתים לכישרון כמו שלך.
אני הייתי מתה לטיפת כישרון ממה שיש לך."

"הייתי נותן לך את כולו."

רומי לא קלטה את הקטע. היא חשבה שאני סתם אומר את זה כדי שתרגיש טוב עם עצמה, שלא תרגיש בינונית.

"עזוב, שכח מה שאמרתי. בוא ננסה שוב."

ניסינו. זה לא הלך.
כשרומי נפרדה ממני באופן סופי, היא ביקשה שנישאר ידידים.
היא אמרה לי שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה שלא אהיה חלק מחייה.
חשבתי לעצמי שאולי היא אומרת את זה כדי לא לפגוע בי, למרות שלהיות ידיד של מישהי שאתה אוהב, עלול לפגוע בך עוד יותר.
לא סיפרתי לה על המחשבות שלי. במקום זה, אמרתי לה "בסדר. נישאר ידידים."
היא חיבקה אותי חזק ואמרה "תודה."

אחר כך שכבנו. סקס של פרידה. היה לי עצוב.
אחרי שהיא התלבשה והלכה, הבדידות שלי עשתה קאמבק.

הרבה זמן לא שמעתי מרומי. בנות תמיד אומרות כל מיני שטויות שהן לא מתכוונות אליהן,
כמו "נישאר ידידים."

יום אחד, באמצע כנס שלי בסין, שגם אליו הוזמנתי כאורח כבוד בגלל הכישרון,
הסלולרי שלי מצלצל ועל הצג מופיע השם "רומי."
הלב שלי כמעט ויצא ממקומו.
אמרתי לסינים שאני מצטער אבל אני חייב לקבל את השיחה הזאת.
הסינים אמרו משהו בסינית, שכמובן לא הבנתי. אני לא מבין סינית.

עניתי לשיחה, הקול שלי קצת רעד.
זה בערך מה שאני זוכר מהשיחה: היא הכירה מישהו באחת הטיסות שלה, הוא צייד כישרונות, היא מתה להכיר ביננו, היא תכין ארוחת ערב מושקעת, מנות שלמדה להכין בקורס בישול, אני אלקק את האצבעות, ממש חשוב לה שאני אגיע, היא מאוד מתגעגעת אלי, אתה זוכר שהבטחנו שנישאר ידידים?, היא הסתפרה קארה, היא היתה בהופעה של ניל יאנג בגרמניה, היה מהמם, היא עוד לא יודעת אם זה רציני בינה לבין הצייד כישרונות, קוראים לו בן-צור, מאד חשוב לה לדעת מה דעתי עליו, מצלצלים לה בדלת, יש לה שיעור פרטי להעביר, היא מבקשת ממני להבטיח לה שאבוא.

הבטחתי.

כשהגעתי לדירה של רומי, השולחן כבר היה ערוך.
אפשר היה לראות שהיא השקיעה מאמץ רב בעיצוב שלו.
את צייד הכישרונות שלה לא ראיתי בסביבה.
התיישבתי על הספה ושתקתי.
רומי ניסתה לשבור את הקרח ואמרה "התגעגעתי אליך. התגעגעת אלי?"
הנהנתי עם הראש.
שמעתי מישהו מוריד מים בשירותים.
חצי דקה אחר כך יצא מהשירותים החבר החדש של רומי ולחץ לי את היד.
אני מקווה שהוא שטף ידיים. הוא לא נראה בחור היגייני ואין לי מושג מה יש לבחורה כמו רומי לחפש איתו.

"זה בן-צור" אמרה רומי.

"כן. הבנתי." אמרתי אני.

"בו'ינה איזה כישרון יש לך. תביא עוד קצת לראות. חשבתי שרומי הגזימה עם מה שהיא סיפרה עליך. אבל היא לא הגזימה בכלל. הכישרון שלך זה משהו שלא ראיתי בחיים שלי ואני צייד כישרונות. רומי סיפרה לך, שאני צייד כישרונות?" שאל אותי בן צור הבן זונה.

– "כן. היא סיפרה לי."

במשך כל הארוחה, הבן צור הזה, לא הוריד ממני את העיניים.
קלטתי איך הוא חומד לי את הכישרון.
איזה בן אדם שפל, לא מספיק לו שהוא לקח את רומי הוא עוד ממשיך לחמוד.

אחרי כמה כוסות יין, קצת ירד ממני הלחץ.
"אז, מה בדיוק אתה עושה בעבודה שלך?" שאלתי את הבן זונה.

"אני צייד כישרונות." ענה לי הבן זונה.

– "כן, אני מבין. אבל מה בדיוק אתה עושה? איך אתה צד אותם?"

– "אני מחפש כישרונות, מוצא אותם, לוקח אותם אלי, דוחף את הכישרונות לתוך התחת ומבריח אותם לכל המרבה במחיר. נורא פשוט."

נורא? כן. פשוט? עדיין לא הבנתי איך הוא עושה את זה. איך אפשר לקחת מבן אדם כישרון?

לא חפרתי בעניין. אני פה בשביל רומי, לא בשביל הבן זונה.
רומי הגישה את הקינוח. ליקקתי את האצבעות כמו שהיא הבטיחה.

כשהארוחה הסתיימה ונגמרו לנו המילים, רומי ליוותה אותי לחדר המדרגות.
"אז, מה אתה חושב על בן צור? תגיד לי את האמת." ביקשה רומי.
"אם טוב לך, טוב לי." (גם בנים יודעים להגיד שטויות שהם לא מתכוונים אליהם)
היא הביטה בי עוד מעט. היה נראה שהיא שוקלת בינה לבין עצמה מילים.
לבסוף היא אמרה "אני שמחה שבאת."
אמרתי לה "גם אני."

חזרתי לבית שלי בודד כמו שיצאתי ממנו. נכנסתי למיטה ונרדמתי ברגע.
ישנתי שינה חזקה, נטולת חלומות. מעולם, לא ישנתי שינה כזאת טובה.
כאילו היה בה משהו לא טבעי.
כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי כאילו אבן נגולה מעלי.
צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, הבטתי במראה וראיתי.
וידעתי.

כמה שבועות אחר כך, דיווחו בחדשות על אחד שניסה להבריח כישרון מטורף.
משהו ברמה של פלא עולם שמיני שתקוע אצלו עמוק בתוך התחת.

לפעמים, אני מביט ברומי וחושב לעצמי שאולי היא תכננה את זה כבר ממזמן…
האמת, זה עושה לי טוב.
היא הצילה אותי מחיים של בדידות.

 

בקרוב – ספר חדש של קרן נחום זרקא – ספר של סיפורים קצרים המשלבים את חיי היום יום (זוגיות, משפחה, עבודה..) במציאות סוריאליסטית. על הגבול שבין אמת לחלום.

KEREN NAHOOM ZARKA- בפייסבוק.

~~~

הצטרפו לאתר אישה בפייסבוק – סופשבוע מופלא לנשים ב- 19-20 באוגוסט וסטטוסים מעניינים

אתר אישה

 

1 Comment

Leave a Comment

^ TOP