לסביות ואמנות אחזקת האופניים 

מאת: דנה ארביב

woma

בימיי הסטרייטים הייתה לי דרך אחת לתיקון פנצ'רים, לתליית מדפים ולהחלפת נורות בגופי תאורה צמודי תקרה. הדרך הייתה לקרוא בססמא הסודית: "דני, בחייך, נו".

לפעמים קרה, שהיה לי פנצ'ר, ודני בדיוק היה בחו"ל או בעבודה. אז נקטתי בדרך האלטרנטיבית, שהייתה אפקטיבית לא פחות, ולרוב מהירה יותר: לעמוד ליד האוטו המפונצ'ר, ולהראות חמודה וחסרת ישע.

עם יציאתי מהארון, נתקלתי בקשיי הסתגלות קשים גם בתחום הזה. בפעם הראשונה, שהייתי צריכה להתקין משהו בבית, ההתניה הראשונה שלי הייתה להתקשר לדני. מלבד העובדה, שבחלוקת הרכוש בינינו, הוא לקח את ארגז כלי העבודה, באותה תקופה עדיין הייתי משוכנעת, שלצורך קידוח חור בקיר נדרשים לזין. חוץ מזה, אני מאמינה שבטבע שום דבר לא קיים בלי סיבה, ולכן צריכה להיות גם תכלית כלשהי לקיומם של הגברים. דני הזכיר לי, שאני אישה משוחררת, ושלח אותי לחברים שלי.

בהעדר חברות בוצ'ות, פניתי לחברי שבארון, המוכר לקוראי המדור בכינוי איציק. "השתגעת?", הוא צחק, אני לא יודע אפילו לתקוע מסמר בקיר. תחפשי איזה סטרייט, או לפחות אקטיבי".
לנוכח מחסור חמור בחברים אקטיביים, או לפחות וורסטילים, הלכתי על סטרייט זמין – הבעל של חברתי שירי. שירי הבהירה לי, שבעלה אלון הוא אמנם מאה אחוז סטרייט, אבל להשתמש במקדחה הוא לא יודע, ואף ניצלה את ההזדמנות להזכיר לי, כמה קלת דעת הייתי, כששחררתי לשוק גבר יפה, אופה ומתקין מדפים כמו דני.

האמירה של שירי הצליחה לעשות לי, מה ששום דבר קודם לא הצליח: לעורר בי רוח דייקית לוחמנית. שבתי והתקשרתי לדני, ותבעתי את חלקי במקדחה המשותפת. דני התפוצץ מצחוק, ונענה ברצון, כשהוא מזהיר אותי, שלא יהיה לו זמן היום להביא אותי לחדר מיון. ראיתי, שעלה לו בדם להתאפק, ולא להתלוות אלי ולמקדחה, כי, בנות, הרגלים ישנים לא מתים ביום אחד. אבל הוא התאפק, ואני מצאתי את עצמי ביחידות עם המקדחה, מול הקיר האדיש.

לקח לי בערך שלוש שעות להבין איך מחברים את המקדח לראש של המקדחה, ועוד שעה וחצי של נסיונות כושלים וחצי קילו דבק פוליפילה, אבל לבסוף הצלחתי לקדוח שני חורים. יש לציין, שבאמצע התהליך, הסטרייט הקטן שאני מגדלת בבית התייצב מאחורי, וצפה בעיון במעשי, כשהוא מתפוצץ מצחוק. בהיותו ילד טוב לב ולא אנוכי, הוא פירגן גם לאחותו, וקרא לה להצטרף אליו לצפות בהצגה הכי מצחיקה שרצה בעיר באותו זמן.

בנות יקרות, מטבילת המקדחה הזאת זרמו מים רבים בירקון, ואיכשהו, בלי שאפילו התחלתי ללבוש דגמ"חים, או לקצץ את מחלפותי, ובלי שהתפקדתי בקל"ף – נעלם האלמנט המיסטי מכל העניין הזה. זה לא שאני ממש מתה לטנף את הידיים שלי בגריז, אבל פתאום זה נראה לי יותר קל מאשר להיראות מתוקה וחסרת ישע.

לפני מספר שבועות, נתקעתי עם פנצ'ר, ובלי לבזבז זמן על האסטרטגיה המתחנחנת, מיד התחלתי בפרוצדורה של החלפת הגלגל. מספר הגברים שעצרו לידי, עם השאלה הדבילית "צריכה עזרה?", היה ללא ספק הרבה יותר גדול ממספר הגברים שהיו עוצרים לי בשיטה הקודמת, המסורתית, של חוסר הישע והמתיקות.

אחד מהם גם לא נבהל מה"לא" הפמיניסטי והנחרץ שלי, ונשאר לעמוד ולתצפת, כשהוא לא חדל להביע את התפלאותו והערצתו (מה שלא הפריע לו להמשיך לעמוד, כשהגלגל הרזרבי נשמט מידי, והתגלגל לו במורד הכביש – הרי אמרתי אני לא צריכה עזרה, נכון?).

"אף פעם עוד לא ראיתי אישה כמוך", הוא חזר והצהיר. ואחר כך, הוא שקע בהרהור עמוק, ולאחריו, הוא קרא בשמחה:
"אהה, אני יודע. קראתי אותך! את בטח קיבוצניקית, לא?"

הקטעים פורסמו במקור במסגרת טור ב"זמן הוורוד" בין השנים 2002-2003

 

Leave a Comment

^ TOP