השיעור הרוחני של עוני הלב

מאת: תמי גולדשטיין

 

תמי גולדשטיין

תמי גולדשטיין

 

עמדתי, כמו עשרות אחרים, בפקק תנועה ליד הצומת, כשניגשה לרכב שלי אישה לבושת בלויים, חסרת שיניים, שהרזון ניכר בפניה, ושלחה יד מלוכלכת אל החלון כמבקשת נדבה.
במכוניות שלפניי איש לא נתן לה דבר. אולי חששו לפתוח את החלון, אולי לא רצו שיברח האוויר הקר מהמזגן. מהמקום בו ישבתי זה נראה אכזרי ומתנשא.
איזו קרמה מחורבנת זאת להיות קבצן, חשבתי לעצמי, נזכרת בפסוק "אל תומר צדיק ורע לו רשע וטוב לו", ובסיפורי העני האמתי בחצרו של מלך, אותו אחד שנמצא שם למענך, שהקרמה שלו זה להיות עני בחצרך כדי לאפשר לך נתינה , בעוד לך אין כל השפעה ממשית עליו בנתינתך.
אחר כך חשבתי על המדינה שלנו, המדינה הצעירה שהתחילה עם סוציאליזם וממשיכה לקפיטליזם, מאבדת בדרך אנשים וערכים.
נתתי לה כמה מטבעות שהיו מונחים ברכב, עודף ממשהו שקניתי קודם כשהרמזור התחלף לירוק והמשכתי לנסוע, חוצה את הצומת .
אבסורד, הרהרתי בקול. בצד אחד של הצומת יושבים אנשי אור ועושים מדיטציה לעולם טוב יותר, ובצד השני יש אנשים חסרי כל, שמאבדים צלם אנוש וחיים ברחוב. מה קרה לנו שאנו מרשים לחלשים שבינינו ליפול כך ואיננו שם כדי לתמוך? האם הנתינה שלנו תלויה במקבל- אם יעשה שימוש נבון בפרוטות שלנו או לא, במקום לבוא מהנשמה? מה קרה לנו שאנו יושבים במכוניות ששורפות כמעט 8 שקל על כל ליטר דלק, ולא פותחים חלון לתת כמה מעות לקבצנים? האם הנתינה הפכה מושג ריק שאין מאחוריו דבר?

 

אני זוכרת שכילדה נסעתי עם אמא שלי לחיפה וניגש אלינו אדם, ביקש כמה פרוטות לקנות אוכל. אמא שלי הלכה וקנתה לו סנדוו'יץ. אמרה לי- אסור שיהיה אדם רעב. לה היו זיכרונות של צנע וסיפורי שואה על רעב. לנו כבר אין. את השיעור של הרעב לא עברנו.
בוודאי תגידו – תרמנו. אז אחרי כל העמותות והתרומות מכרטיס האשראי מגיע המפגש האישי, פנים מול פנים עם העוני והרעב בצומת. השאלה הרוחנית שעולה היא: הניפגשו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? מה המשמעות הרוחנית של המפגש הזה. למה בקרמה שלי, בדרך האור שלי, עומדת עכשיו קבצנית. האם יש לזה משמעות? הכי קל להגיד- מדינה שאינה דואגת לאנשיה. שר אוצר ששכח את מחאתו. תקציבים שאינם מכילים את העוני, שכר מינימום שאינו מספיק לדבר, קצבת ביטוח לאומי מגוחכת. אבל כל אלה בחומר.

ומה ברוח? יש לנו שיעור גדול בכל פעם שאנו פוגשים קבצן בצומת. שיעור עם העוני הרגשי שלנו. הקושי לפרגן לקרובים לנו, הקושי להעריך ולהוקיר כשלא משיבים לנו במטבע דומה. שיעור הקבצן הוא שיעור העוני. זה לא משנה אם הוא קבצן של קבלן, קבצן מירדן שהובא על ידי קבלן קבצנים (כן, יש דבר כזה בצפון) או נרקומן\שיכור. הוא העני שמראה לנו את העוני הפנימי שלנו ומאפשר לנו לתרגל נתינה עד שנמגר את העוני הפנימי שבתוכנו. השיעור שלנו לבטל קודם כל את העוני הרגשי ואח"כ לבטל את העוני החומרי. יש לי חבר שאומר לאשתו : השם יברך את ידייך, בכל פעם שהיא מגישה לו קפה או מאכל יש לי חבר אחר שתמיד שואל אותה- שמת סוכר? ולא אומר תודה או ברכה. ככה זה- אחד עשיר בלב, והשני עני בלב. כתוב בספר דברים: פרשת ראה, פרק ט"ו, פסוקים ז-ח : "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ."
השיעור הוא להתבונן פנימה. לראות את הקבצן הפנימי שלנו, העני , שלא נותן מילים של אהבה, שמקבל כמובן מאליו דברים ביום-יום, שופט ומבקר, מנסה לשלוט ולייצר פחדים, סוגר את לבנו ואת ידינו. עלינו להיזהר מאד מהעוני הפנימי , ולזכור שהנותן ללא תנאי, מבורך. עוד בספר דברים , פרק טו, פסוקים ט-יא : הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ…
הבחירה בלבבכם ובידכם. היו באור. אהבה, תמי

 

Leave a Comment

^ TOP