סליחה, את רוצה להתחתן איתי? / לילך – סיפור קצר על אהבה / חגית רימון / אתר אישה

חגית רימון

סליחה, את רוצה להתחתן איתי? / לילך – סיפור קצר על אהבה

17/3/2014

חגית רימון
חגית רימון

ישבתי על הספסל בתחנת האוטובוס. כבר שנים שאני רוצה לקנות אוטו, לא משנה איזה דגם, לא משנה מאיזו שנת ייצור, העיקר שיהיה לי אוטו. אבל אין לי כסף לזה.
אומרים שהכל עניין של סדר עדיפויות בחיים, אבל זה משפט של אנשים קהי חושים שיש להם הרבה כסף. ולי, למרבה הצער, אין. ואולי לא כל כך למרבה הצער, כי אני לא מתלוננת. כמעט ולא. אמנם אני עדיין גרה עם ההורים, אבל לפחות הם בסדר איתי, נחמדים אליי, יש לי שם יחידה כמעט אינטימית, אז באמת שאין לי על מה להתלונן. לפחות יש לי קורת גג. וגם עבודה די נחמדה כגרפיקאית במשרד פרסום נחשב. המשכורת שלי היא ששת אלפים ש"ח בחודש. לא כל כך נמוכה, אבל לכי תשכרי דירה ותקני אוטו במשכורת הזאת. אז אני מחכה בתחנה.

"סליחה, את רוצה להתחתן איתי?" אני מפנה את מבטי לעבר הקול הגברי. הוא בטח לא מדבר אליי.
"סליחה?" הוא מביט כעת בעיניי, "אפשר לבקש ממך את ידך? זה יעזור אם אני אכרע ברך?"
חייכתי במבוכה. מה עונים על שאלה כזאת? כן, בוא נתחתן ונרוץ לעבר השקיעה?
לא רציתי לפגוע בו. הוא בטח ברח מאברבנל. או שמצלמים כאן סרט מתיחות. למרות שהוא נראה די רציני. הוא המשיך להביט בי. יש לו עיניים יפות. הרהרתי. בהירות. ושיער כהה. הוא אפילו לא חייך. ושום צלם לא קפץ להגיד חייכי אכלת אותה. הוא דווקא נראה טוב. המשכתי להרהר. לבוש ג'קט כהה אופנתי מעל לחולצה מכופתרת בצבע תכלת ועניבה בצבע כחול כהה. תמיר. נראה כמו אחד שעושה כושר. אבל לא באובססיביות.

"לילך, את בטח חושבת שאני משוגע. אבל לא. אני רציני."
מאיפה הוא יודע את שמי?
"אני בן 43. בדיוק היום. והבטחתי לעצמי שעד היום אני אמצא כלה. יש לי הכל. כל מה שתרצי, אתן לך. נעשה ביחד ילדים. כמה שתרצי. ויש לי דירה במגדלי צמרת. חמש דקות מכאן. קומה 14. בואי איתי, אראה לך אותה. אני מקווה שתאהבי את העיצוב של הבית. ואם לא, נעבור לדירה אחרת. יש לי כמה דירות. רק תבחרי."

הבטתי בו והתחלתי לצחוק. מה קורה פה? אלוהים, תגיד לי בבקשה, זה אמיתי? הרי אם זה נכון, אז בטח יש לו מלא מחזרות. למה הוא פונה אליי? שניה, היום האחד באפריל? לא… אנחנו עדיין בחודש מרץ.
"איזה חיוך יפה יש לך, לילכי." אמר הבחור שאפילו לא ידעתי את שמו.
"סליחה, שכחתי להציג את עצמי, אני רונן." אמר והושיט לעברי את ידו.
"נעים מאוד." לחצתי את כף ידו. היא נעימה, אמרתי לעצמי. וחמימה. השארנו ככה את ידינו זו בתוך זו לעוד כמה שניות. עד שהרפיתי.
"לילכי, מה את אומרת? שנתחתן?"
שוב התחלתי לצחוק בשקט. כשהמזל מתדפק על דלתך, לפעמים את מהססת האם לפתוח.
"מה להתחתן?" עניתי. "אתה צוחק, נכון?"
"אני רציני. מאוד. בבקשה בואי איתי עכשיו לדירה שלנו. תגידי אם את רוצה לגור כאן."
"מה דירה? איך אני אסע עם מישהו שאיני מכירה?" שאלתי, למרות שהרגשתי בטוחה.
"הנה", אמר ושלף דבר מה מכיסו. "זוהי תעודת הזהות שלי. תקראי. ואת יכולה לעשות גוגל עליי. תראי שאני אדם אמיתי. כמובן שבגוגל לא תמצאי את עניין הכלה, אבל בכל זאת, תראי שאני לא משוגע."

נטלתי את תעודת הזהות ועיינתי בפרטיה. אכן, הוא בן 43 בדיוק היום. והשם שלו נשמע לי קצת מוכר. עשיתי גוגל בטלפון הנייד וקראתי שהוא עשה מליונים עם פיתוח מיוחד שהמציא. והוא נראה טוב. ואני בת 34. וכל כך רוצה כבר ילדים. אז מה יש לי להפסיד אם אלך איתו?
הוא הושיט את ידו לעברי. ""בואי לילכי. אני רוצה להראות לך את הבית שלנו. הלואי שתאהבי אותו. אזמין לך אוכל איטלקי, בדיוק כמו שאת אוהבת."
"מאיפה אתה יודע שאני אוהבת את האוכל הזה?" השתוממתי.
"סתם ניחשתי." הוא השיב. וחיברתי את אצבעותיי לאצבעותיו. והרגשתי חום מתפשט בגופי. צעדנו יד ביד, ונכנסנו למכוניתו הלבנה והנוצצת. מעולם לא רדפתי אחרי גברים עשירים. גם אין לי מראה של דוגמנית. כסף בהחלט היה יכול לעזור לי, אבל מעולם לא רדפתי אחריו, וגם לא פנטזתי על בעל עשיר.

הוא הדליק את מערכת השמע ברכב ונשמע שיר רומנטי של ה- BEE GEES, אחת הלהקות שאני אוהבת. חייכתי בלב.
"את אוהבת את השיר או להחליף?" שאל רונן.
"אני מאד אוהבת את הלהקה הזאת. שיא הקיטש."
לאחר עשר דקות הגענו למגדל. הוא אמר שלום לשומר, ונכנסנו למעלית. בתוך שתי שניות היינו בקומה ה-14. הוא סובב את המפתח בדלת. ונכנסנו לארמון. רצפה בוהקת. איזו דירה גדולה. "בואי." הוא שוב חיבר את אצבעותיו באצבעותיי וכבר התחלתי להתרגל לחמימות הנעימה הזו. התקרבנו לחלון הענק בסלון. כל תל אביב נפרסה מתחתינו. והנה הים הכחול. האינסופי. המרגיע.
"את אוהבת את הנוף?"
"זה מושלם." השבתי. תמיד מגדלים הפחידו אותי, חששתי שהם יפלו, הם נראו לי יהירים, מתריסים כלפי הטבע, גבוהים מדי. והנה, אני נמצאת במגדל כזה ומרגישה כל כך בטוחה.
"אוי, סליחה שלא הצעתי לך משהו לשתות. מה תרצי? נס קפה? תה? יין? אדום? לבן?"
"נס קפה בבקשה." אמרתי. בהחלט קורה כאן נס. הוא חזר מהמטבח עם צלחת מעוטרת ועליה עוגיות טעימות, ונס קפה ממכונה, עם הרבה קצף, כמו שאני אוהבת.
ראשי התרוקן ממחשבות. הבטתי במכוניות הקטנות למטה.
"היית פעם נשוי?" שאלתי כשנזכרתי במציאות.
"לא. בעצם, כמעט. במשך עשר שנים, עד לפני שנה, הייתה לי בת זוג. דפנה. היא הייתה בת 25 כשהכרנו. גרנו ביחד. לא, לא בבית הזה. בהרצליה. מאוד אהבתי אותה. אבל בכל פעם שהצעתי לה שנתחתן, היא ביקשה שנחכה קצת. כל פעם בנימוק אחר. ובגלל שאהבתי אותה, הסכמתי לחכות. הייתי בטוח שנתחתן. אבל פתאום, לפני שנה, היא סיפרה לי שהיא התאהבה במישהו מהמשרד שלה. ונפרדה ממני. בעצם, זרקה אותי כאילו הייתי שקית זבל. אפילו לא ניסיתי לשכנע אותה שתישאר איתי, כי היא הייתה כל כך נחושה בדעתה. אז נפרדנו. ושקעתי בעצב שלא נגמר. לא יצאתי עם אף אחת. לא הייתי מסוגל. וגם לא רציתי. שקעתי בעבודה. עשיתי חיל, מכרתי את החברה שלי והרווחתי המון. אבל חוץ מזה, לא הרגשתי שיש לי למה לקום בבוקר. עד שראיתי אותך יושבת בתחנה. והחלטתי שאותך אני רוצה. פתאום הלב שלי החל לפעום. להתרגש. תעצור, תעצור, הוא צעק אליי. ועצרתי ויצאתי אלייך. והתפללתי שתרצי אותי.
"אני אשמח להכיר אותך." אמרתי.
"לא להכיר. להתחתן." הוא השיב.
ושוב צחקתי. "תגיד, אתה לוקח כדורים? מה זה העניין של להתחתן?"
"אני רוצה מישהי רצינית. לחיות איתה. לאהוב אותה. לעשות איתה כמה ילדים שהיא תרצה. לחזור הביתה ולקבל נשיקה. חיבוק. שהילד שלי יקפוץ עליי ויבקש שאקח אותו לגינה."
הרגשתי שבטני מתערבלת. התרגשתי מדבריו. ירדה לי דמעה. הנחתי את ידי על ידו. וחייכתי. "זה גם החלום שלי." אמרתי בשקט. "זה גם החלום שלי."

 

מאת: חגית רימון

מאת: אתר אישה

אתר אישה - כתבות מעניינות, נשים מקסימות. הצטרפי לדף האוהדים בפיסבוק - אתר אישה http://www.facebook.com/atar.isha?ref=hl לפרסום באתר ולפניות: hrimon@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.