לנגן עם שבלול – מחוויותיה של לקויית שמיעה

מאת: ליריתוש

אני? מוסיקה?

כילדה לקויית שמיעה שגדלה בשנות השישים והשבעים, העולם הזה לא קיבל אצלי די חשיפה. שמיעתי, בעצם מה שיכולתי להפיק מן הקופסה המשונה על החזה שהייתה לי אז, הספיקה לי להבין דיבור עד רמה מסויימת, לשים לב לרעשים בספקטרום מוגבל מדי פעם, אז מוסיקה, עם כל הניואנסים?

עברו שנים, שנות השמונים ואני סטודנטית בתחום חינוך מיוחד ללקויי שמיעה, מגלה שהשתנו דברים. חינוך מוסיקלי ללקויי שמיעה הפך לנושא חם ואף לוהט. רבות מחברותי ללימודים הכינו עבודות על הנושא. ואני? – מה אפשר לעשות איתי? אפילו לא שקלתי להתעמק בעניין, לראות אולי אפשר לפתח משהו גם אצל "ילדה" כמוני בכל זאת?

עברו עוד שנים אל העשור הנוכחי, עברתי ניתוח שתל שבלול בדצמבר 2006, השמיעה באוזן שנותחה עלתה בכמה דרגות. התחלתי להאזין לשירים ולמוסיקה כחלק מתהליך של שיקום שמיעתי, גיליתי את ההנאה מהם. י' היקר ואני התרגלנו שתמיד ברכב יש איזה "רעש נחמד", בין אם הרדיו ובין אם תקליטור מוסיקה כלשהוא.

ביום בהיר אחד של חורף 2009 הגיע מסר בדואר האלקטרוני ממיקי אפרתי, קלינאית התקשורת ב"שניידר" האחראית על נושא שתל השבלול:

"לנגן עם שבלול" –
סדנה חדשנית למושתלי שתל השבלול, נגיעה במוסיקה!

זו התעתדה להיות סדנה ראשונה מסוגה בישראל, בקבוצה קטנה של שלושה בלבד, בהנחייתה של התרפיסטית במוסיקה שרון ויונטה, העובדת במרכז שתל השבלול ב"שניידר". גם בעולם, מסתבר, עדיין נרכש נסיון בסדנאות מעין אלו.
נדלקתי.
הצטרפתי.

לא היה לי קל בקבוצה למרות שותפות הגורל. שני חבריי האחרים היו אנשים שאיבדו את שמיעתם כאנשים בוגרים בעלי שפה מדוברת. היה להם זכרון שמיעתי אותו יכלו לשלוף מן המאגר הנשכח כביכול. הייתה להם נגיעה למוסיקה באופן פסיבי ו/או אקטיבי טרם הפגיעה בשמיעה. אני הייתי אחרת. שרון המדהימה ידעה למצוא את הדרכים אל כולנו בנעימות כה רבה, משימה לא פשוטה כלל ועיקר.

החשיפה למושגים הכי ראשוניים של המוסיקה, הלוא הם הקצב והפעמה, עשתה את שלה, הניצוץ המשיך לבעור. שרון, האם אפשר לנסות גם תרגול פרטני? עיניה מלאות הקסם והתום אמרו לי : "כן" גדול ומלא אמונה.

ההתחלה לא הייתה פשוטה כלל ועיקר- מאחר ולא הייתה לי חשיפה למוזיקה, לא היה לי תיאום בין תנועה לצליל. הפעמים היחידות שהעזתי לרקוד בהן ממש היו בחתונה של אחותי ובשלי, כי אז מותר לעשות שטויות…

ממש באותה תקופה בה התחלנו, הכרתי שיטה שנקראה ריו אביירטו (נהר זורם) שילוב של תנועה, קול, מוזיקה, מדיטציה. היא עודדה אותי להצטרף. אחרי תקופה התחלתי להרגיש שאני מחברת צלילים עם תנועות. שכל הנשים ביחד בקבוצה מתחברות לי. אין לזה מילים. באתי לשרון והיא אמרה לי: מוזיקה זה לא רק לספור 1-2-3, זה משהו שמרגישים. את נמצאת בהרגשה של הדברים, לא בחשיבה.

אחרי מספר חודשים נסענו, י' היקר ואנוכי לכרתים. באחת הערים ראינו חנות ונשמעה מוזיקה. שאלתי מה זה? ממש שמעתי והתחלתי לרקוד ברחוב. י' היקר נכנס ומדבר עם המוכר, זה היה בוזוקי. קנינו. חזרנו לחנות אחרי יומיים ושוב, יופי של מוסיקה, סירטאקי. קנינו.


בשלב מסויים י' היקר ראה שעם השמעת המוסיקה, בבית או ברכב, התחלתי לעשות תנועות עם הידיים והרגליים.
הוא אמר לי: את משתפרת, את כבר לא מביכה כמו שהיית.

שרון ואני היינו צריכות להיפרד בגלל מצוקת מערכת, הייתה צריכה לקבל אנשים חדשים. בשיעור הפרידה שרון אמרה לי: תעשי מנגינה, תחברי לפי מה שאת מרגישה. אבל איך, הרי אני לא יודעת עדיין לחבר דו, רה מי…. ניגנתי. בסוף שאלתי איך זה היה? י' היקר (שהיה בשיעור) אמר שזה היה עצוב כמו שצריך, זו פרידה.

ארבעה ימים אחרי שנפרדנו, הייתה "שירת האדם", האירוע של השירה בציבור המשותף לכבדי שמיעה ולשומעים. מדובר במסורת עליה אחראי ארגון "בקול" לכבדי שמיעה ומתחרשים המתקיימת אחת לשנה. כולם עולים לבמה ומזייפים חופשי עם השירונים. גם אני עליתי לבמה, היה לי זיכרון נהדר מהאירועים הקודמים. רציתי לרקוד ביחד עם השירה האדירה הזו אך….הבמה הייתה גדושה עד אפס מקום בקהל השמח. לא ויתרתי, לא אכפת היה לי אם זה מתאים, עשיתי תנועות של ריקוד היכן שאפשרי היה. בני המשפחה, שישבו בקהל, אמרו שהיו כמה קטעים שזה היה מחובר. בימי חיי לא השתמשתי מעולם בסמים אבל זה היה טריפ על הבמה.

באותה תקופה חייתי באי ודאות – האם אזכה לאישור המיוחל לשתל השני? האם אכן אעשה את הצעד הזה בפועל? היום מותר לספר, כי לי ולשרון הייתה בדיחה פנימית קטנה: שאני הולכת לשתל השני כדי לחזור לשיעורים איתה… הרגשתי שטרם מוצה הנושא הרחב הזה, אליו הגעתי בתולית לגמרי.

כידוע, הסוף טוב, הניתוח כבר היה – כמעט חלפו חודשיים, זה נראה רחוק כל כך. כבר יום אחרי הניתוח, שתי מחטי עירוי עדיין ביד (המרדימה החליטה כי טובות השתיים מן האחת….), כבר התחברתי אל ה – MP3, התחלתי לתופף קלות לקצבי הבוזוקי והסירטאקי עם הידיים על השמיכה…

גם המיפוי הראשון ("חיבור" בשפתנו) היה היה, הצלילים בשתל החדש הלכו והתבהרו, האם הגיע הזמן לשוב לשיעור התרפיה במוסיקה? ומתי??

והשבוע, יום א', 18 ביולי 2010, זה קרה.
חיבוק ענק ונשיקות, איזה יופי גדלת מתוקה, בטן של שבוע 30 כבר, הא? (כן, שרון ממתינה לנסיכה קטנה…..)

אחרי כל הסיפור, מה אני שומעת, מה אני עושה כדי לשמוע, שרון ואני נוטלות תופים בידינו.
כעת אני יוצרת משפט מוסיקלי, אומרת שרון ואת צריכה לזהות, לעקוב ואחרי כן לחזור עליו באופן מדוייק.
אחת – שתיים- שלוש- ארבע – חמש, אחת, אחת…אני מכה בתוף לפי מה שאני חושבת ששמעתי.
ההתחלה נכונה, ההמשך יש לך טעות, נחשי איזו, מציינת שרון, בבקשה תקשיבי שוב…

אני חוזרת על הנשמע, שוב כפות ידי על התוף.
לא רע, אומרת שרון, אבל שמת לב להפסקות המוסיקליות?
הממ…… נכון… אני משיבה.
שימי לב עוד פעם, היא חוזרת על המשפט שוב.
אני חוזרת שוב, שרון, איך עכשיו?
יותר טוב, יותר קרוב, האם את סופרת את משך ההפסקות?
הפעם לא, אני נותנת לעצמי לחוש עם הגוף אני מספרת לה.
אחת-שתיים-שלוש-ארבע, אחת-שתיים, ידה המיומנת של שרון על התוף.
אני מקשיבה, חוזרת, שמה לב שההפסקה אצלי לא ממש באורך דומה לשלה.
ועכשיו אחת, אחת-שתיים-שלוש, אחת-שתיים…
המקצב נכון, מעירה שרון, אך המהירות, את עשית יותר מהר ממני…

אחרי כן התפקידים מתהפכים, שרון אחראית על הפעמה.
אחת – מכה בתוף, שתיים – מכה בתוף, שלוש- הפסקה, ארבע- מכה בתוף….

אני נהנית לשחק בגיוונים האלו, מסתבר שיש אפשרויות די שונות…
תם זמננו, מציינת שרון, כבר??
ומסכמת – שיכולת ההקשבה שלי השתפרה מאוד.
האם זה רק התוספת שתופסת, השתל השני?
או שזה משהו בתהליך של ההקשבה שהיה קורה בכל מקרה?

אני ישר אומרת, שלהערכתי השתל השני עושה עבודה יפה עם הראשון.
גם קולה נשמע לי בפגישה הזו הרבה יותר ברור וקליט מאשר אי פעם בעבר.
אני מחכה לשיעור הבא, לעשות יותר, לטעום יותר, להרגיש יותר!!

Leave a Comment

^ TOP