שתיקה בגשם – סיפור קצר על אהבה

מאת: חגית רימון

love1

 

היא שכבה במיטתה וקפאה מקור. שיניה נקשו, כמו בסיפורים, ורגליה התכופפו ונצמדו לביטנה בתנוחת עובר. היא החלה לבכות. בכי חזק, משחרר, יבבה כמו של חתול מיוחם בלילה. סוף סוף הבכי יצא. כבר חצי שנה שהוא תקוע בתוכה, מסרב לצאת, רוצה אך אינו יכול. והנה כעת, בעשר בלילה, כשהגשם יורד בחוץ, היא הצליחה. כבר שנתיים שהיא מתגעגעת. געגוע ענק כזה, שלא מש ממנה אפילו יום. געגוע שהולך עימה לכל מקום. לעבודה, למטבח, אפילו למקלחת. היא רואה אותו, את בן הזוג שלה שהלך ממנה. והכאב מכווץ את ביטנה. והיום, כשניסתה לחמוק מטיפות הגשם, היא ראתה אותו מולה. גבוה, יפה, כמו פסל יווני. עיניה הצטלבו עם עיניו, והיא קפאה על מקומה. גם הוא הופתע לראותה מולו. אבל מיד חייך חיוך מאולץ ואמר לה – "היי". ושתיקה ביניכם. היא לא יכלה להוציא הגה מגרונה. "מה שלומך?" השאלה הכי אינפנטילית שיש בנסיבות האלה. אבל מה כבר הוא יכול לומר לה ברגע זה? שמאז שעזב, הוא רוצה לחזור אליה? שהוא כמה לליטופים שלה? מתאווה לגופה? חולם עליה בלילות? מתעורר איתה בבקרים? וכי מה יכול הוא לומר לה כעת, כשהגשם מרטיב אותם, ולפני דקה היא רצה למצוא מחסה.
"בסדר" היא מצאה את הקול שלה לענות לו. וניסתה לחייך אך לא הצליחה. ולפתע הם לא הרגישו כלום מסביב. לא את הקור, לא את המים, העוברים והשבים נעלמו מהמדרכה, ורק הם נותרו, זה מול זו, שני אנשים שפעם אהבו, ועדיין…. השתיקה עמדה ביניהם, ליבו דפק במהירות, הוא הביט בעיניה ואמר לה – "רוצה שנלך עכשיו לשתות משהו חם?"

היא החזיקה דמעת התרגשות בעיניה, ליבה היכה בעוז, ולמרות שהיא מיהרה לחזור לביתה, המילים יצאו ממנה – "כן, אפשר."

 

Leave a Comment

^ TOP