פרק מספרה של מיכל קידר לוי – מה נשים רוצות ומה גברים מתים לתת להן?

מאת: מיכל קידר לוי 

womannice

למה אנחנו כובשות שדה שכבר כבשנו?

במשך אלפי שנים, נשים חיו תחת שלטונו המוחלט של הגבר: "והוא אדונך והוא ימשול בך…". הן היו צריכות להילחם למען זכויותיהן הבסיסיות ביותר: השכלה, הצבעה, השפעה, הרשות החברתית-תרבותית לומר את דברן ולממש את הפוטנציאל האישי שלהן. הן היו חייבות להילחם למען החופש מ"עליונותו" התמוהה של מין אנושי אחד על משנהו. אלא שהדור שלנו, כמו גם זה של אמהותינו, כבר נולד אחרי המהפכה הפמיניסטית שהתחילה עם הסופרז'יסטיות בשנות העשרים של המאה הקודמת. המהפכה הזו נמשכת עד עצם היום הזה ברזולוציה דקה יותר ויותר, אבל בגדול, אין ספק שאנחנו חופשיות: להביע את דעותינו, לבחור את נציגינו בממשל וגם להיבחר אליו, להשכיל ככל שנרצה. "עליונותו" של הגבר, וכתוצאה מכך "נחיתותנו" כנשים, כבר איננה חלק מתפיסתנו את עצמנו כנשים. ותודה לאחיותינו הלוחמות באשר הן, שהביאונו עד הלום.

ולמרות כל זה – שמתי לב שאנחנו, כנשים, ממשיכות להלחם כדי לכבוש שדה שכבר כבשנו, ומתנסחות בפתגמים ובאמירות שהורישו לנו דורות אחרים.

איפה הפתגמים והאמיתות המעודכנות שלנו?

כבר מזמן כל המשפטים, הפתגמים והמנטרות העתיקות האלה לא נכונים ולא רלוונטיים לחיינו. אבל הם כל כך מושרשים לנו בראש, עד כי אנחנו פועלות לפיהם, ולא שמות לב שמשהו כבה בנו. משהו "לא זורם" ומערכות יחסים של אהבה הופכות להתנהלות של "עשה ואל תעשה" שאינה מתיישבת  עם הטבע. כי לטבע יש זרימה הרמונית, וההתנהלות הזו, היא לא כזו.

עוצמה נשית טבעית ואמיתית היא להיות במקום שבו אני פשוט "רוצה". לא "צריכה" או "מוכרחה" – אלא פשוט "רוצה". היפוכה היא העוצמה המזויפת, שהיא מלאכותית ודוחה כמו כל זיוף.

אז מה נשים רוצות? מה סוד הזוגיות המוצלחת?

הנה, אני הולכת לגלות לכם את הסוד.

 סיפור מהחיים: עמליה ובועז

בועז חיזר נואשות אחרי עמליה. הוא היה יצירתי מאד בכל הנוגע לכיבושה, דבר שלבסוף השתלם לו ביג טיים, כי עמליה נכבשה בקסמיו והתאהבה בו עד מעל הראש. אבל איך שזה קרה, היא החלה לטפל בו נמרצות והייתה זמינה בעבורו ונכונה תמיד. היא יישמה את סיסמת הצופים: "הצופה הנאמן – תמיד מוכן ומזומן" שאין כדור שינה גדול מזה למערכת יחסים.

כשמספר הפעמים שצלצל אליה ירד לכדי "שיחת חובה" אחת ביום, ובקשותיה נתקלו כמעט תמיד בסירוב נחרץ או בהתחמקות עם "סיבות הגיוניות" (שהפלא ופלא, לא היו קיימות בזמן החיזור), עמליה ניהלה איתו שיחות נפש עמוקות לתוך הלילה. היא הזכירה לו כמה חיזר אחריה, הזהירה אותו לבל יירדם בשמירה (עצה שגברים משום מה, אף פעם לא לוקחים ברצינות) וחרף הבטחותיו החוזרות ונישנות –  כלום לא השתנה. הוא אפילו שאל אותה ממתי היא הפכה לכזו נודניקית.

עמליה לא אהבה את עצמה כנודניקית, וזה השליך על תפיסתה את עצמה במובנים שונים. זה נמשך ככה רק עד היום שבו עמליה הפסיקה לדבר כל כך הרבה. באותו יום שבועז חיפש אותה בטלפון והיא לא ענתה לו, הוא עדיין לא הרגיש שחוקי המשחק השתנו. הוא רק התלונן על כך שהיא לא זמינה. ועמליה, לשם שינוי, במקום להטיף ולהגיד לו: "כן, שתרגיש על בשרך מה שאתה עושה לי…" (שזו ממש טעות גדולה להגיד את זה), היא פשוט השיבה לו שהיא לא שמה לב לטלפון. ביום שהם קבעו לצאת לסרט והוא איחר בלי להודיע, עמליה פשוט יצאה מהבית ולא חיכתה לו שם עם "פרצופים". הוא השתגע מדאגה.

וביום אחר, שבו הוא דיבר אליה כאילו היא שלו משכבר הימים, היא פשוט סגרה לו את הטלפון בפרצופו. והוא אץ רץ לחפש אותה. בימים האלה חזרה עמליה והרגישה הרבה יותר טוב בתוך עצמה. היא חזרה למקומה הטבעי והוא… לשלו.

באותו היום שבו היא לא הייתה זמינה לבועז (כשסוף סוף הוא התפנה מכול ענייניו), ולמרות שהוא היה זה שגם קבע איתה וגם הבריז לה – הוא עוד הוכיח אותה: "ככה את אוהבת אותי?"

עמליה ענתה לו ישירות עם כל הכיסוי הרגשי המתבקש בתוך גווני הקול שלה: "ככה אני אוהבת אותי".

וזה היה היום שבו בועז הבין, שעליו להוכיח לעמליה ששווה לה להישאר.

 

 

 

Leave a Comment

^ TOP