"כה בודדה הייתי לפני שנכנסת לחיי"… – בין מרים לבת פרעה – סיפור קצר

איור: מורן יוגב

מאת: עדית קמחי

איור: מורן יוגב
איור: מורן יוגב

 

הוא היה מלא זעם. דמו זרם אל רקותיו. וריד המצח התנפח כמו שורש שפורץ את רגבי האדמה שמעליו. עצמות לחייו בלטו כמו שתי גבעות לצדי אפו הנשרי, הגברי, הבולט כל כך. היא הרגישה את רגשותיו גם בלי שידבר. הבינה את ליבו בשתיקה. דרך ארוכה עשה. עקבה אחריו כנער סקרן. שואל כל הזמן. חושב כל הזמן. כאשר הפך לאיש היא דאגה לו. דאגה שהווריד יפלח את מצחו מרוב חקירה. היא אהבה אותו. את הילד שהיה ואת האיש שנהיה. אותות החינוך שספג ניכרו בתנועותיו. אציל נפש היה. הזכיר לה את האישה שגידלה אותו. כשבגר זעמו הפך לזעם קר. זעם מחושב. רכש עליו שליטה. רק על הדיבור לא שלט. שוטט בדרכים, במנוסה, במחבוא, במרעה, במדבר. עכשיו הוא נעלם. על העסקה לא סיפרה לאיש. מה נתנה ומה קיבלה. עכשיו כולם מחכים לו.

היא ידעה בדיוק את השעה. היא לא נדרשה להרים ראשה ולעקוב אחר תנועת השמש. אחרי הפעם הראשונה שנפגשו באקראי היא פשוט ידעה לחזור לשם תמיד באותה השעה. סיימה את הכביסה ומלאה את הכד ואז פשטה בגדיה והכניסה את גופה למי הנהר. לקחה נשימה ארוכה וצללה בתנועה ארוכה, ריפתה כך את שריריה ממכאובים והשילה מעצמותיה את שאריות המאמץ. שחתה בשקט למקום המפגש שם תמיד חיכתה לה האחות שמעולם לא הייתה לה.

"טוב שבאת", אמרה לה, והן היו מחליפות מילות אהבה. מעולם לא שמעה את המילים האלה. לא בבית ולא בשוק, לא בין האימהות ולא בין המלקות.

"כה בודדה הייתי לפני שנכנסת לחיי", אמרה לה. "את האור ואת העמוד ואת הקסם בימיי", חזרה ואמרה לה פעם אחר פעם. מעגל של קול נוצר על פני המים ושתיהן בתוכו, עיגולים עיגולים סביבן. שתיהן רחצו בתוך המעגל. כל יום היו נפגשות באותו המקום ובאותה השעה.  תחילה הקשיבה  לה. סיפרה לה על בדידותה, אומללותה, הקשר הקשה עם אביה, הניתוק מהעולם. הכל היה לה כה חדש, כה שונה מחייה, כה מסקרן. וגם…זה כה החמיא לה שאישה צעירה מתעניינת בה, מתייחסת אליה, משתפת אותה בדברים הכי אינטימיים שלה, בקושי עם בני משפחתה, בסודות חייה. איתה היא הרגישה שהיא מישהי חשובה. שהיא נחשבת. שהיא שווה. והיה עוד משהו. היא הרגישה אליה קרבה בלתי מוסברת. כאילו מכירות מקודם. אלא שזה היה מוזר מאוד. הן לא יכולות היו להכיר מקודם. היא אמרה לה כמה שהיא יפה בעיניה. כמה שהיא מיוחדת. וכל יום מחדש. היו ביניהן כמעט עשר שנים הפרש אבל הפכו להיות חברות הכי טובות. מספרות הכל. לאחר כמה זמן היא גם החלה להגיב לסיפוריה. אולי הוא התכוון למשהו אחר…אולי הוא לא התכוון לפגוע…ואפילו לייעץ לה פה ושם לנהוג כך או אחרת. במים, בתוך העיגולים היא סחבה אותה על גבה. אז יכלה היא להריח את ניחוח היסמין מתוך שיערה החלק ולחוש את רוך מגע עורה. הן גם היו צפות במשך דקות ארוכות. כמו מדיטציה שקטה בין קני הסוף, רק קולות הציפה, רק קולות עדינים של שכשוך האיברים במים.  יום אחד היא אמרה לה שהיא אוהבת אותה. זה הביא אותה לשיכרון חושים. היא חיכתה כל היום לרגע שתבוא לראות אותה בין קני הסוף ותוכל לצחוק איתה, לשחות איתה, לצוף איתה ולשמוע את קולה. היא נהגה להתבונן בשיניים הצחורות ובריסים השחורות והארוכות. היא אמרה לה בחזרה. שגם היא. שליבה שמח כשהיא איתה. שליבה שמח שהיא קיימת. שליבה מתעורר לקראת המפגש איתה. היא אמרה לה שהיא צופה לה גדולות ושהן תהיינה מחוברות לעולם. יום אחר, כשעמדו להיפרד, היא נשקה לה על שפתיה. היא לא ידעה שאפשר להרגיש שפתיים על שפתיים עוד שעות לאחר הנשיקה. כששכבה לישון הריצה את הרגע הזה במוחה שוב ושוב. הלוואי שהייתה חיה איתה תחת אותה קורת גג, או אז היו מתראות הרבה מעבר למפגשן היומי ולא רק בתוך המים בין קני הסוף.

כמה מהמפגשים שלהן התקיימו בשעות החשכה, תחת שמי הכוכבים. היא לימדה אותה לזהות אותם, לקרא להם בשם, להבין את תנועתם, וגם על הירח המלא. השפעתו על המים בפרט ועל נוזלים בכלל. על הצמחייה. מדוע יש לקטוף צמחים בזמן זה. על ראש חודש, על מערכת השמש, על ימי השיוויון, על חגורת אוריון.

הייתה להן תקופה בה לימדה אותה אילו צמחים טובים לאילו מחלות. אילו צמחים מבשלים יחדיו לשם שיכוך כאבים. בין השיעורים עוד הוסיפה ותיארה את היחס מאביה. עם הזמן נעשה פחות ופחות סבלני. בתור ביתו היחידה, עדיין זכתה לעדנה אך העיק עלייה לראות את יחסו לאחרים. למשרתים. ליריבים. הייתה תקופה בה לימדה אותה להזרים בגופה זרמי מרפא. היו צפות על המים ומתרגלות ביחד. לימדה על האיברים הפנימיים. הנשימה, העיכול, מקלעת השמש, המחזור, על האצבעות וחיבורן לאיברים, לכוכבים, לחיות. הן גם דיברו על תווי פנים. גודל האוזניים, צורת תנוך האוזן, על הרווח בין האף לשפתיים, אפילו על הבליטה הקטנה שמופיעה מדי פעם במצחה ומה משמעותה. וכמובן, שבה וציינה מדי פעם שהיא צופה לה עתיד משמעותי בו תעשה שימוש בכל הידע הנדיר שהיא מוסרת לה.

יום אחד נתנה לה במתנה חבילה של עשרים ואחד קלפים צבעוניים שהיא הסתירה מבני משפחתה ואז בילו מפגשים שלמים מתארות כל קלף וקלף ומשמעותם. הן דיברו על הקשר בין הגבר לאישה. למה הגבר בנוי אחרת. איזה כוחות יש לאישה. מה קורה להם ביחד. מה הגבר מקבל דרך האישה והאישה דרך הגבר. מדוע הם נדרשים לכובעים לעתים, לשם מה. מתי מכסים את הראש בבד משי. מדוע צובעים את העיניים.

עד שהיא סיפרה לה את הבעיה.

לא תכננה אך כשפגשה אותה בנהר פרצה בבכי מר. נולד לה אח קטן. אח זכר. היא הסבירה לה שאימה לא מוכנה שימיתו אותו. הוא חייב לחיות. אני יודעת שהוא חייב לחיות, אמרה לה. היא חיבקה אותה. ניסתה להרגיעה, אבל ידעה שאין ברירה. אביה, המלך, ציווה על המתת כל הילודים הזכרים של העברים. אולם כשחיבקה אותה חשה באותה מידה של אמונה, שאחיה חייב לחיות. ואף יותר מזה. היא חשה התרגשות גדולה מהידיעה שלמרים נולד זה עתה אח, וכמו מרים, ידעה כי נועד הוא לגדולה.

ואז הציעה לה שתביא אותו למחרת והיא כבר תמצא דרך לשמור עליו.

וכך עשתה ביום המחרת.

הצילה את אחיה אך גם איבדה את חברתה. אמנם המשיכו להיפגש מדי פעם אך זה כבר לא חזר מעולם להיות אותו הדבר.

על העסקה לא סיפרה לאיש. מה נתנה ומה קיבלה. עכשיו אחיה נעלם. עלה על ההר, נעלם בענן ועדיין לא חזר.

 

הנה הקישור לסיפור המקראי על מרים ובת פרעה

התמונה מתוך הספר : "מרים, ספרי לי את". מאת אורנה פילץ. איורים מורן יוגב

 

 

מאת: אתר אישה

אתר אישה - כתבות מעניינות, נשים מקסימות. הצטרפי לדף האוהדים בפיסבוק - אתר אישה http://www.facebook.com/atar.isha?ref=hl לפרסום באתר ולפניות: hrimon@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.