את דמותך לא אשכח לעולם. – געגוע – סיפורון קצר

את דמותך לא אשכח לעולם. בעצם, יכול להיות שעוד שנתיים שלוש דמותך כבר לא תצוץ בדמיוני…

מאת: חגית רימון

wom

את דמותך לא אשכח לעולם. בעצם, יכול להיות שעוד שנתיים שלוש דמותך כבר לא תצוץ בדמיוני. אבל נכון להיום. לרגע זה. כשאני עוצמת עיניים אני רואה אותך בדיוק, כפי שראיתיך לאחרונה. את הגומה המתוקה בלחייך הימנית. את שפתייך שכה אהבתי לנשק. שנצמדו לשפתיי, כמו שני חלקים של מגנט. את עינייך המחייכות, שהביטו בי בחום. באהבה אינסופית. ובעצם, די סופית. אני זוכרת את מצחך המתכווץ כשקראת עיתון. ואת גופך שמפאת הפרטיות והמבוכה לא אפרט. אבל כשאני נזכרת בו אני מחייכת בערגה קלה. למה שהיה. וביום אחד, היה זה יום שלישי, או אולי שני, בחודש אב, או אולי אלול, אין תאריך חד משמעי לפרידה, כי עכשיו כשאני מהרהרת בכך, גם כשנפרדים לא כל כך נפרדים. גם כי לעיתים פוגשים שוב את האדם, וגם כי נותרים זכרונות. אבל זה בולשיט, כי זה לא אותו דבר כמו רגע לפני. כמו שסבתי הלכה לעולמה, שם בשמיים, או ביער הירוק, זה אינו אותו דבר כפי שבאתי להתארח בביתה והיא מיד מילאה את השולחן בקרואסונים, פירות ובייגלה. וכל עשר דקות שאלה: "רוניתיל'ה, את רעבה? מה להביא לך?" "סבתא, שבי, שבי". השבתי. אבל היא קמה למטבח וחזרה עם עוד אוכל ושתייה. אז כן. יש תאריך לפרידה. שלושים בספטמבר. וזה שיש זכרונות בראש, זה לא אותו הדבר. וזה שאומרים לנו שניתן לדבר עם האדם גם לאחר שהוא מת או נפרד מאיתנו, אז נו, זו לא אפילו רבע נחמה, זה קצת כמו לדבר עם הקיר. בכלל לא דומה למקור. רק יותר עצוב. בהרבה יותר עצוב. וגם צובע את הגעגוע בצבעי הקשת, ומביא שאלות והרהורים של אשמה, ולמה לא עשיתי כך או כך. סבתא, אני מצטערת. סליחה. יכולתי לעשות יותר. וכך גם בפרידות. או שעושים אידיאליזציה של מה שהיה, או שצובעים את העבר בצבעי אפור ושחור, וכשנתקלים בתמונה של חיוך ביחד או חיבוק, נזכרים שהיו גם עוד צבעים. כמו בחיים. הכחול נוגע באדום ויש גם צהוב וירוק ונצנצים לפעמים.

30/7/2014

Leave a Comment

^ TOP