"שתי דקות אחריו היא התיישבה לידי. אהבת חיי. לפחות למשך הטיסה…" – נורה – סיפור קצר / אתר אישה

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

nice woman

הייתי בדרך לסינגפור. לבקר את יצרני התיקים שלי במפעל שלנו. לא היה לי חשק לטוס, לעזוב את הארץ, אבל בכל זאת. העבודה מחייבת. הפרנסה. ברוך השם יש הוצאות על הילדים ועל עוד המון דברים. עליתי לטיסה בשעה חמש בבוקר. קשה לי להירדם בטיסות, ותיארתי לעצמי שייקח לי זמן עד שארדם. אז הבאתי לי ספר על כיוונון תת המודע. הגיע הזמן שאמשוך לעצמי דברים מדוייקים לחיים. לא ליד. לא קרוב. אלא שארגיש שזה זה.
התיישבתי ליד המעבר. לא רציתי ליד החלון כי אני פוחדת בטיסות. בעיקר בזמן ההמראה. הלב שלי יורד למטה. ואני תמיד מחפשת יד לאחוז בה, שתנסוך בי ביטחון. שיגידו לי שהכל יעבור בשלום. והכל בסדר. עד שהמטוס יתאזן.

קיוויתי שתשב לידי מישהי נחמדה. שיהיה לה ריח נעים. כי בכל זאת, זו טיסה ארוכה. ומגעיל לשבת ליד מישהו שיש לו ריח מסריח. המטוס התחיל להתמלא בכוורת של נוסעות ונוסעים. הרבה זוגות. אני אוהבת להסתכל על זוגות. תמיד הם נראים לי כאלה שמסתדרים נפלא. לא מתווכחים. מגיעים להסכמות בכל נושא. אוהבים אחד את השניה אהבת אמת. כך אני רואה לפעמים את המציאות. מאמינה להצגה שמציגים לי. בבקשה הדקו את החגורות. עוד חמש דקות הטיסה מתחילה. כבר התחלתי להילחץ. וקצת להתרגש. והרגשתי געגוע לילדים. אוף. שבוע בלי לראות אותם. לא פשוט. ולא שזו נסיעת פלז'ר, אלא ביזנס.

הרגשתי קצת התרגשות להראות למעצבים שם את העיצובים החדשים לתיקים ולארנקים שהכנתי. עיצובים שלא ראיתי בשום מקום. עיצובים משוגעים. גם בצורות של בעלי חיים.
נכנס לשורה שבה ישבתי גבר נאה וצעיר עם חליפה מהודרת. ושובל של ריח נעים נותר ליד המושב שלי. הוא הביט בי, חייך ואמר שלום. שתי דקות אחריו היא התיישבה לידי. אהבת חיי. לפחות למשך הטיסה. וגם לאחריה. היא הייתה האישה היפה ביותר שראיתי מימיי. שיערה חום בהיר עם פסים של שמש. שפתיה המושלמות משוחות באודם אדום. ממש כמו בפרסומות. עיניה חומות ירוקות. עורה זך ויש לה נקודת חן מתוקה וקטנה בפנים. כמו סימן הודי. היא נעמדה מולי, ונתתי לה להיכנס. היא הביטה בעיניי והרגשתי מין זץ כזה. והסטתי את מבטי. היה לה ריח של הבושם האהוב עליי. מדמואזל של קוקו שאנל. ליבי החל לדפוק מהר. והודיתי לאלוהים על מזלי הטוב. קיוויתי בכל ליבי שגם היא טסה לסינגפור, ולא תרד בתאילנד. בבקשה להדק חגורות. הקברניט המשיך לדבר וסיפר באיזו שעה ננחת ומהן הטמפרטורות.

המטוס החל לזוז, וכהרגלי התחלתי לפחד. הנחתי את ידי על הידית המפרידה בין המושבים. המנוע החל להרעיש, הוא האיץ ואני עצמתי את עיניי. לא היה לי נעים להגיד לאישה הזרה לידי שאני פוחדת ומבקשת שתיתן לי יד. אז שתקתי. והתפללתי שננחת בשלום. המטוס החל להמריא, ויצאה מפי הקריאה "אמאלה"… הרגשתי מבוכה אז פקחתי את עיניי. "את פוחדת?" נשמע קול מתוק משמאלי. "כן." הודיתי. אין לי בעיה להודות בפחד. בחולשה. להיפך. אני אוהבת שעוטפים אותי באהבה כשאני מרגישה חולשה. "בואי, תני לי יד." היא הניחה את כף ידה קרוב אליי, ואצבעותיי השתלבו באצבעותיה. חמימות נעימה זרמה בי. מיד הרגשתי ביטחון. וחיבוק אלוהי. נשמתי עמוק. והאדמתי. ידה הייתה כה רכה. ועל אצבעה השלישית טבעת זהב, שנראתה כמו טבעת נישואין. לא יצא ממני קול. התענגתי על הדקות האלוהיות האלה. הרגשתי נחמה. וכל שחשבתי עליו היה העונג שבשילוב האצבעות.

המטוס התיישר. ורציתי להשאיר את אצבעותיי משולבות באצבעותיה. היא הסבה את מבטה אליי. "את בסדר עכשיו?" "כן. מצויין. הצלת אותי." עניתי. "אם את עדיין מפחדת, אני מוכנה להמשיך להחזיק את ידך." לחיי האדימו כמו עגבניות שהגיע זמנן. חייכתי. "האצבעות שלך נעימות." אמרתי. וכך נותרנו ישובות עוד דקות ארוכות. ללא מילים. לא היה בהן צורך.
"לאן את טסה?" שאל הקול המתוק. "לסינגפור. ואת?" "לתאילנד." אוי, התאכזבתי. אבל לא היה לי נעים להראות לה את אכזבתי. "יש שם כנס של משרד החוץ." היא הוסיפה. "את עובדת במשרד החוץ?" שאלתי. "כן. אהיה שם רק שלושה ימים ואחזור הביתה. ומה איתך? "אני נוסעת לסינגפור. יש לי עסק של תיקים, ואני נוסעת לפגוש את המעצב, כדי לעבוד על ליין חדש." השבתי. "וואאוו! איזה יופי. יש לך כאן תמונות של עיצובים שלך?" היא שאלה. והראיתי לה. והיא התלהבה והבטחתי שאתן לה במתנה תיק כשיהיה מוכן. "באיזה צבע שתרצי." "לא, אל תתני לי, אני אקנה אותו בשמחה." היא אמרה. "לא" התנגדתי. "הצלת אותי בטיסה. אני רוצה לתת לך את התיק במתנה." "אוקיי." היא חייכה וגומות חן נתגלו בפניה היפים. ואני כל כך שמחתי שאוכל לראות אותה שוב. את האישה היפה ממשרד החוץ. דיברנו כל כך הרבה בטיסה הזו. והיו בינינו גם שתיקות. אבל שתיקות נעימות שכאלה. שתיקות של חום. וקשר שמתרקם לו. וחברות שמתחילה. היא סיפרה לי על בעלה שנפצע בלבנון. כבר עשר שנים הוא בכסא גלגלים, לא יכול ללכת. והיא סועדת אותו. ומעניקה לו אהבת אמת. וביחד הם מגדלים ברעננה את שני ילדיהם. אבל עמוק עמוק יש בה כמיהה. היא אפילו לא יודעת למה. היא מרגישה את זה כבר שנים. אבל בכל פעם שהרגש הזה עולה בה, היא מלקה ומבקרת את עצמה ומשכנעת את עצמה שעליה להמשיך בחייה ולהודות על הדברים הטובים שיש לה. בלי לרצות עוד. משהו אחר. משהו שעדיין אינו ידוע לה. "אני מרגישה כל כך נעים לידך." היא אמרה לי. "אני לא משתפת אף אחד במחשבותיי. זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה. על רגעי המשבר שלי, שפוקדים אותי לפעמים, בעיקר לפני השינה. כשליבי מתחנן להרגיש התרגשות. להרגיש התרחבות. וגם הגוף שלי כמה למגע. לחום. וכן, גם לעשות אהבה. לא תאמיני, אבל עשר שנים לא עשיתי אהבה. כל כך הרבה גברים מתחילים איתי, אבל אין סיכוי שאבגוד ברונני. הוא האבא של הילדים. הוא אוהב אותי כמו שאף אחד אחר לא אוהב אותי. הוא תמיד היה נאמן לי. ולא החסיר ממני דבר. אבל כשהחזקת לי את היד, רציתי לבכות. פתאום הרגשתי כל כך נעים. לא רציתי לעזוב את ידך. הרגשתי כאילו הגוף שלי ניעור מחדש… וגם הנשמה…"
בשעה עשר בבוקר נרדמנו שתינו. יד ביד. הרגשתי שלווה כמו שמזמן לא הרגשתי. כאילו הגעתי הביתה. כשנחתנו בתאילנד נפרדנו במשך דקות ארוכות. חיבקתי אותה, את נורה שלי. וקבענו שניפגש בארץ בעוד שבוע.

 

חגית רימון hrimon@gmail.com

 

אני נראית חזקה – אבל בבית, אני כזו קטנה לידו!

Leave a Comment

^ TOP