מונולוג מרגש של השחקנית המוכשרת נולי עומר

מאת: נולי עומר

 

"את לא מסתחבקת, בגלל זה את לא עובדת בתאטרון הרפרטוארי"
אמרה לי חברה קרובה, ששנים עובדת בתאטרון.

מיד לאחר הגיית המילה "מסתחבקת", כמו גם אופן הגייתה, שהזכירה גם לי וגם לה את הפלמ"ח הגזעי והחברמני, התפרץ צחוק עוועים שנמשך דקות ארוכות. השיחה הייתה עלי. (אני אני אני … שחקנים.. אוי.. עם כל כך אגוצנטרי…) על זה שאין לי עבודה מסודרת בתאטרון כמו לבן אדם רגיל ונורמלי שסיים בית ספר למשחק, קיבל מלגה בהצטיינות, הוכיח את יכולתו בתחום (כלומר התפרסם (?!) ,מטבע הדברים משולב בהצגות אלו ואחרות ומקבל משכורת נחמודת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא שלא רציתי, למה לא, בכיף, אך מאז סיום לימודי בניסן נתיב במאה הקודמת, באמצע שנות השמונים, האמת מעידה על כך שהייתי רק רבע שעה בקמרי, בהצגה אחת בלבד: " האבא של החתן", לא ממש מוצלחת, כנ"ל בתאטרון הרצליה ז"ל, ב"GOD " – מחזה של וודי אלן, שמתוך שלל היצירות הגאוניות שלו נשלפה דווקא זו – הכי פחות מוצלחת, הייתי גם כמה דקות בתאטרון ילדים ונוער, ובכך מסתכמת הקריירה המפוארת שלי בתאטרון הרפרטוארי.

נכון שאני לא ממש אוהבת שאומרים לי מה לעשות. כשחקנית, עלי להיות ממושמעת וצייתנית לבמאים. אין לי שום בעיה עם זה כל עוד אני מסכימה עם דעתו וטעמו של הבמאי, אך ככל הנראה, שכיוון שזכיתי בתכונה הטמטומית אינפנטילית שאינה משרתת אותי כלל בחיים – היותי שקופה לחלוטין – גם כשהנהנתי בהסכמה כמו בובת הכלב במכוניות הערסים לביצוע מיזנסצנה או הגשת טקסט שנראו לי מלאכותיים, וניסיתי כמה שיכולתי להיות בסדרית לגמריאית, לא דייקתי לרצונו של הבמאי כי חשבתי בלבי שהוא טועה.

לא שלא ניסיתי שוב ושוב להשתלב. סידרתי לעצמי קול קלילי בטוח בעצמו עלק, אסרטיבית למות ונורא נחמדה וקבעתי פגישות עם במאים, מה יש, תיפגשו איתי, תכירו אותי, תראו מה אני יכולה לעשות, ואכן נפגשתי עם אי אלו. האחד, במאי תאטרון ידוע, ביקש שאכין שני מונולוגים, קומי וטרגי , שנעבוד עליהם. הגעתי שמחה וטובת לב מצוידת בשני מונולוגים ושיר, כמו שביקש, עבדנו בסבבלה, הוא אמר שאני מצוינת. ו..? אני מחכה למוצא פיו. ולא הגיע כל מוצא עד עצם היום הזה. נהדעער. אז למה הייתה הפגישה? למה ביקש ממני להכין קטעים? טוב. לא ברור, והיה עוד במאי, של סרטים וטלוויזיה, שממש שמח לפנייה, אמר שהוא בדיוק עובד על סרט שיש לו שם תפקיד בול בשבילי, רק מה, אני אצטרך לכתוב את התפקיד. הוא סיפר על הרעיון באופן כללי, אני כותבת וממציאה יחד איתו את התפקיד, שולחת במייל את הטקסט, סקרנית, חושבת שיש כאן משהו מעניין, ובמשך שנתיים מזמן קיומה של פגישה זו, היה אומר לי הבמאי מידי פעם כשהייתי רואה אותו ברחוב – עוד מעט אנחנו נפגשים! עוד מעט הצילומים! והנה, לפני מספר חודשים אני מגלה לתדהמתי שהצילומים כבר בעיצומם ואני ממש , אבל ממש, לא בצוות. כתבתי לו מייל, למה? מה קרה? ועד עצם הרגע הזה טרם קיבלתי תשובה.
והיו עוד כהנה וכהנה.

אמרתי לחברה שלי שאין לי ספק שזו אשמתי. משהו בהתנהלות שלי, בהתנהגות שלי מול המערכת לא נכון. את צודקת, אמרה. את צריכה להיות יותר פשוטה. את לא סחבקית!!! צחוק צחוק, אבל היא צודקת. אני לא יודעת לנהל סמול טוק. אני לא יודעת האו טו מינגל. ברגעים האלה, שעלי להיות בין שחקנים, סלברטיזים, צלמים וכו' – אני נהיית רבקה מבת עקיבא, רק חסרה לי צמה עבותה ומבט מצועף. אני כל כך נבוכה שאני מרגישה כמו עמוד אווילי בעל ראש עם רעמת תלתלים גדולה שאינו יודע מה לעשות עם הידיים והרגליים. במצבים כאלו , אם אין לך סיגריה או דרינק ביד ואין לך מישהו לדבר איתו – עדיף להתאבד.
במקרה הטוב, אני נשאלת כשם שאני נשאלת מיד יום 5 פעמים זה שמונה חודשים: "מה, את בארץ?" " כן," אני מזמזמת, " בקיץ נוסעת לפריז, לבדוק,  בפוסט ההוא לא אמרתי שאני עוזבת למחרת, זה לוקח זמן, לעזוב הכל " ואז, השאלה האהובה עלי : "מה את עושה עכשיו?"

זה , כאמור, למקרה שיוצא לי לדבר עם מישהו מהשחקנים / במאים שעובדים נון סטופ. מנקודת מבטי (השרוטה למשעי) אני מאתרת שילוב של התנשאות, רחמים גדולים על היהודיה הנודדת שנוטשת את ארצה מכורתה, דנה את עצמה לגלות וגם -סימון של הערכה קדומה מימי הצמד ההוא.

החברה הציעה לי ללכת לפרמיירות . לא לברוח כדרכי אחרי סיום ההצגה , אלא להישאר כדי לדבר עם הנוכחים. לפנות בסחבקיות קלילית לבמאי ההצגה, למנהל/ת התאטרון, לשחקנים, להיות אני, אבל לא אני בכלל. כלומר מישהי אחרת, שמרגישה נוח באירועים הללו. אבל ממש נוח. לא חשבתי שזה רעיון גרוע, ממש לא, אבל הגוף שלי התכווץ כמו תולעית שנוגעים לה בבטן.

כן לקחתי לתשומת לבי את ההערה שכדי לקבל תפקידים אני צריכה להתנהג אחרת.
אבל להיות מישהי אחרת – זה משהו שאין לי מושג איך נהיים.

 

1 Comment

  1. רונית הגיב:

    מרגש ונוגע. המון בהצלחה.

Leave a Comment

^ TOP