המתנה הכי שווה שלי 

מאת: רותי ליפז טל

לפני 18 שנה ב-20/5/1992 נולד בני האמצעי. תינוק יפהפה עם עיניים שקטות, גדולות, מדהימות של עופר איילים.
ילדי הנפלא היה חולה בלי סוף ונפל הרבה. באינסטינקט אימהי מופלא הבנתי שמשהו אינו כשורה.
לקחתי אותו לבדיקות רבות והמסקנה הייתה שהוא סובל מבעיות של קשב וריכוז מהסוג של מוסחות גבוהה.
כאימא ניסיתי לעזור לבני בכל דרך. למדתי את הנושא לעומק, חקרתי אסטרטגיות למידה ופיתחתי שיטות לעזור לו להתמקד.

כאשר הגיע הילד לכיתה א' הנירולוג החליט: הילד זקוק לרטאלין, הרטאלין יעזור לו. בהיותנו חברי קיבוץ היינו נתונים ללחץ אדיר מהמורה אותה ראינו יום יום על השביל.

החלטנו לתת לילד את התרופה לתקופת ניסיון. תוך שלושה חודשים נראו על ילדי תופעות של טיקים מורכבים:
בפנים, בעיניים, בפה, בגוף. מיידית הפסקנו את מתן התרופה אולם מאוחר מדי.
המומחה שאליו לקחנו את הבן הסביר לנו שכנראה לילד היה טוראט סמוי והרטאלין גרם להתפרצות המחלה וכי זו תופעה די ידועה.

קיבלתי מאוד קשה את הבשורה המרה, הטיקים של בני גרמו לי צביטה נוראית בלב ובמשך שבועיים לא הפסקתי לבכות. אבל אז, אספתי את עצמי והחילותי ללמוד כל מה שיכול היה לעזור לי בטיפול בבני.

במקביל, ילדי הקיבוץ שראו את הטיקים של בני צחקו עליו מאוד.בני היה שונה מהם , נלחץ מאוד וכשנלחץ היו לו טיקים וכשהיו לו טיקים הילדים צחקו עליו וכשהם צחקו הוא נלחץ וחוזר חלילה. הקיבוץ, מקום קטן הוא, והילדים המתעללים היו בכל מקום אליו הלך. בבית הספר, בבריכה, במגרש הטניס ועל השביל.

זה הגיע למצבים של התעללות פיזית ונפשית ואנו כהורים היינו חסרי אונים.
ניסינו לערב את ועדת חינוך, את מזכיר הקיבוץ, את הורי הילדים , אך ללא הועיל, הילד סבל , כולנו סבלנו.
בהיותנו בני 47, (הילד היה בן 11) נפלה ההחלטה. עלינו להציל את הילד.החלטנו לעזוב את הקיבוץ.
עם כמה מזוודות, עם 3 ילדים ובלי בלורית מתנפנפת (בלדה לעוזב קיבוץ) הגענו לעיר נהרייה
ללא אמצעים כלכליים ועם אמונה בלב פתחנו בחיים חדשים.

עברו
כבר שבע שנים מאז. תסמונת הטוראט כבר אינה ניכרת על פניו של בני. היא חלפה כמעט לחלוטין. ילדי היקר עושה בגרויות, מנגן ושר, כותב שירים וסיפורים והוא אדם רגיש, מתחשב ואוהב.
ברגע שעזבנו את הקיבוץ ילדי החל לפרוח וכן גם אנחנו. פתחתי קליניקה לרפואה הוליסטית ושמה "קול הלב" ובה אני מטפלת ומלמדת קורסים וסדנאות. אחת הסדנאות המדהימות שאני מעבירה היא "מעגל הצבעים האינדיאני".

זו סדנא המלמדת על יעוד הנשמה, המתנות והשעורים שהנשמה בחרה לעבור בגלגול הזה.
מהם שיעורים? כמובן הקשיים שלנו בחיים. מהן מתנות? כמובן החוזקות שלנו – תכונותינו הטובות שבעזרתן נעבור את הקשיים.
בכל שיעור מסתתרת מתנה סמויה. בתסמונת הטוראט של בני היו עבורי שני שעורים: א. ללמוד לקבל את השונה (את בני יקירי) ב. לצמוח ללא פחד.

ברגע שלמדתי לקבל את השונה נתגלתה במלא הדרה המתנה שלי שהייתה טמונה בשיעור. מרגע שחיפשתי דרכים לעזור לבני למדתי ולמדתי כל שיכולתי ללמוד (ועד היום אני לומדת). הדבר הפך אותי למה שאני היום: מטפלת בתחומים רבים העוזרת לאנשים ומורה למקצועות הוליסטיים רבים.

ספק אם הייתי מה שאני היום לולא תסמונת הטוראט של בני. ספק אם בני היה הנער המדהים שהינו לולא כל הקשיים שעבר.
בסופו של דבר הוא והטוראט שלו הם המתנה השווה ביותר שקיבלתי מעודי.

זה אומר קוראים יקרים שבכל פעם שיש לכם קושי בחיים, שיעור לא קל שאתם עוברים, הסתכלו פנימה וחפשו את המתנה המסתתרת בתוך השיעור .לא תמיד קל לראות אותה , אבל היא קיימת – באחריות.
ואם אתם רוצים לדעת עוד על שיעוריכם ומתנותיכם מזמינה אתכם לעבור את סדנת מעגל הצבעים האינדיאני.

שלכם
רותי ליפז טל
http://www.kolhlev.022.co.il
http://www.mysiteis.co.il/kolhalev

 

 

Leave a Comment

^ TOP