"מצטער, אבל זה לא עובד לי יותר" – סיפור קצר מאת רן אפלברג

מאת: רן אפלברג, מחבר הספר: חלומות על אהבה

 

רן אפלברג

רן אפלברג

צילום: ליהיא שיבק

 

"מצטער, אבל זה לא עובד לי יותר," אמרתי לרות כשנפרדתי ממנה.

ישבנו על המיטה הקטנה, בדירת שניים וחצי החדרים ששכרנו לפני 4 חודשים.

"למה לא עובד?" היא שאלה ובקצה העין כבר הציצה דמעה.

הן תמיד שוברות אותי, הדמעות האלו שלה, אז הבטתי הצידה, כדי לא לראות אותן.
כדי לא לראות אותה.
כדי להישאר חזק.

"לא טוב לך איתי?" רות משכה באפה.
"הכי טוב שהיה לי אי פעם עם מישהי," עניתי מבלי לחשוב פעמיים.
"אז למה להיפרד?" מבעד למראה ראיתי שהיא ניגבה דמעה שהחליקה לה במורד הלחי.

"כנראה שאני לא בנוי לזוגיות," שקרתי, קמתי מהמיטה וארזתי תיק.

העדפתי לשקר לה מאשר להגיד שאני לא מספיק אוהב אותה, כפי שאהבתי את כל האקסיות שלי. ושאני חייב לאהוב, כי זה החמצן שלי בחיים הדפוקים האלו – אהבה.

*
הנחתי במזוודה את החולצה החדשה שקניתי עם רות, בחנות השיקית ההיא, שהיא סחבה אותי אליה.
לידה הנחתי את הג'ינס החדש, והגרביים החדשים והתחתונים…

"אתה חייב תחתונים חדשים כי בשלך יש יותר חורים מבד," הוא הודיעה לי כשגררה אותי לקניות.

לפי כמות הבגדים שקניתי הסתבר שלטעמה היו לי חורים בכל הגרדרובה.

*
אף אחד לא יבין למה אני עוזב את רות, כולם בטוחים שאנחנו בדרך להתחתן. 
לך תסביר להם שמרוב שהכול "טוב" אצלנו – זה עושה לי רע.

רות היא בת הזוג הכי מוצלחת שהייתה לי;

היא לא בגדה בי כמו מיכל, החברה הראשונה שלי,
לא התאכזרה אלי כמו רוית, שרק העבירה איתי שנה עד שהאקס שלה יחזור מהודו,
ולא אגואיסטית-נרקיסיסטית כמו סיגל, שהייתה בטוחה שאני המשרת האישי שלה.

אבל עדיין, משום מה, לא הצלחתי לאהוב את רות בעוצמות שאהבתי אותן,
בגלל זה החלטתי לחתוך.

זו הפעם הראשונה שאני זה שחותך מקשר.
בדרך כלל אני זה שחותכים ממנו.

*
רכסתי את התיק ויצאתי מהחדר.

"פקקי האוזניים שלך," רות קראה אחרי והגישה לי אותם,
שכחתי אותם על השידה ולא הייתי מצליח להירדם בלעדיהם.

ליטפתי את ידה
ונשקתי ללחייה הרטובה.

היא חיבקה אותי חזק
ולא הסכימה לעזוב.

"רות, את אישה מדהימה. חכמה. יפה. יש לך ריח מתוק ולב ענק. את תמצאי מישהו הרבה יותר מוצלח ממני," ניסיתי לעודד אותה.

זה לא עזר, רק גרם לבכי להתגבר.

נשמתי עמוק,
קלפתי את ידיה שאחזו בי ויצאתי מהבית,
מקווה שההורים עוד יהיו ערים ויפתחו לי כשאפול עליהם בשעה הזו.

*
ידעתי שאמא תהיה ערה, היא כמעט ולא ישנה בלילות. 
אבא בטח יהיה סגור בחדר שלו, במיטה, ישן מול הטלוויזיה.

כבר שנים שהם לא ישנים באותו חדר,
גם לא מדברים,
רק חולפים זה ליד זו במסדרונות, כמו רוחות רפאים.

כשהייתי ילד הם בעיקר צרחו אחד על השנייה.
צרחו בבוקר
ובערב
ובשבת בצהריים
והבית תמיד נרעש מחפצים שהתנפצו, דלתות שנטרקו ומפלי בכי.

"כל אחד מראה אהבה בדרך אחרת," אמרה לי, כשהייתי בן 5, אחותי הגדולה, שלא מזמן התגרשה מבעלה השלישי, "וההורים שלנו מראים שהם אוהבים דרך הריבים שלהם. אם הם באמת היו שונאים – הם כבר היו נפרדים מזמן, לא?"

*
יצאתי לחדר המדרגות ונזכרתי ששכחתי את הסלולרי בסלון, אז חזרתי בשקט לדירה ואספתי אותו.
רות עדיין שכבה בחדר השינה ובכתה מתחת לערימת שמיכות.

לא ברור לי למה דווקא עזבתי אותה,
מבחינה הגיונית הייתי צריך לעזוב את כל החברות הקודמות שלי,
שהיו רעות אלי, שזלזלו בי וניצלו אותי – אבל כל כך אהבתי אותן שזה גרם לי להשפיט, להשפיל ולהקטין את עצמי מולן רק כדי שהן יישארו איתי.

ובסוף הן בכל זאת עזבו וקרעו לי את הלב.

והנה, צחוק הגורל, סוף סוף מגיעה משהי שעושה לי טוב, מרגע שהכרתי אותה – ובתמורה אני קורע לה את הלב.

פשוט מקסים מצידי.

למה אני לא מצליח לאהוב את רות בעוצמות המטורפות שאהבתי את מיכל, רוית וסיגל?!
הרי לרות מגיע שיאהבו אותה, היא פי אלף יותר אישה מכולן ביחד.

ואז קפצה לי מחשבה מוזרה לראש:
האם בכלל אהבתי את מיכל, רוית וסיגל?! האם זו באמת הייתה אהבה? ולמה בכל פעם שאני חושב על אהבה אני שומע דלתות נטרקות, חפצים נשברים, בכי והיסטריה?

ואיך זה שכל אהבה שהייתה לי עד היום תמיד הרגישה כמו רכבת הרים חורקת של מצבי רוח וצעקות והשפלות ובגידות, שהשאירו אותי פצוע וחולה חודשים אחרי שהיא הסתיימה?!

איזו סוג של אהבה כל כך פוצעת אותך?!

*
השמיכה בחדר השינה עלתה וירדה כי רות לא הפסיקה לבכות.

לא ברעש ודרמטיות, כמו אמא,
לא מלווה בסצנות זעם כמו אבא,
לא שוברת חפצים כמו מיכל,
לא מעליבה אותי כמו רוית ולא בזה לי כמו סיגל.

רות כאבה כפי שאף אחת מהן מעולם לא כאבה מולי,
והרגשתי את הכאב שלה שורט לי בפנים,
כי הייתי שם, במקום הזה, יותר מדי פעמים.

אז מה זה אומר עלי? שהפכתי להיות כמו הנשים שאהבתי? דורך על אהבה של מישהי רק בגלל שלא באמת אכפת לי ממנה? ומתי בכלל הפכתי להיות כל מה שאי פעם שנאתי שעשו לי?!

*
חזרתי לחדר השינה, נשכבתי לצד רות וחיבקתי אותה חזק,
כי הבנתי שהשקט הזה שיש לנו, האינטימיות, הרוך, הדאגה והאכפתיות –
זו בעצם האהבה היחידה שאי פעם באמת הייתה לי.

רות הציצה בי מופתעת מתחת לשמיכות.

"מה שכחת?" היא שאלה.
"מה זו אהבה," ליטפתי אותה ונשקתי לכל דמעה ודמעה שנשרה בגללי.

 

 העמוד של רן אפלברג בפייסבוק

 

4 Comments

  1. צמרת הגיב:

    ממש אבל ממש מציאותי סיפור שנוגע
    כמעט בכל אחד ואחת

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מקסים סוף טוב

  3. Vered הגיב:

    מי שיודע אהבה, יוהב. ….
    מרגש

Leave a Comment

^ TOP