היא פנתה אליי בפייסבוק וכתבה לי: "אני רוצה לפגוש אותך." היפה מסביון – סיפור קצר / אתר אישה – אתר נשים

סיפור קצר על אהבה בין שתי נשים

מאת: חגית רימון 30/4/2016

woman

היא פנתה אליי בפייסבוק וכתבה לי: "אני רוצה לפגוש אותך."
לא ידעתי מה לומר לה. נכנסתי והסתכלתי על התמונות שלה. האמת, שהיא נראתה לי די טוב. הייתי אחרי שבוע חופש. מלאת אנרגיה, וחזרה אליי כבר התשוקה סוף סוף, אחרי כמה שבועות. פתאום הרגשתי חיונית, תשוקתית. החלטתי, כמו שאומרים, לזרום.  אז מה? מה קרה? אז כתבתי לה: "אוקיי". היא כתבה לי: "אני כבר מזמן רואה את התמונות שלך ואני ממש רוצה לפגוש אותך." עניתי לה: "תודה על המחמאה. רוצה לבוא לבקר אותי?"

"אֶההההה… אני גרה בסביון." היא כתבה לי ואמרתי לעצמי שלא, לא ייתכן שזה בסביון של המליונרים. בטח דירה בבניין גבוה… לא ידעתי מה לחשוב.

אמרתי לה: "אוקיי."

היא השיבה: "מה את אומרת, שתבואי אליי היום בשמונה? אני אכין לנו ארוחה טעימה." חייכתי וכתבתי: "אוקיי, אני אבוא."

בשש התקלחתי. התזתי על צוארי את הבושם האהוב עליי, ז'אן פול גוטייה. לבשתי מכנסיים בצבע אפור כהה וחולצה ארוכה חמודה. נעלתי חצי מגף, מרחתי על עצמי אודם ויצאתי לדרך. כתבתי את הכתובת בווייז: רחוב החרצית 16. שכחתי לשאול אותה את מספר הדירה, אבל אמרתי לעצמי שכשאני אגיע לשם אני אשלח לה הודעה.

נסעתי אליה. כמה דקות נסיעה. לא רציני. הגעתי לרחוב החרצית. וואאו, איזה יופי. הכל וילות שם. נחמד. הגעת ליעד, אומר לי הווייז. מממ… מרחתי שוב את האודם טוב טוב, בחרתי את האודם הורוד הכהה, הבטתי במראה וחייכתי. לא היו לי שום ציפיות. רק שיהיה בסדר. שתהיה באמת אישה ולא חס וחלילה איזה גבר או משהו. נו באמת, אני לא בעד סיכונים.

יצאתי מהאוטו. ראיתי שזה מיותר לשאול אותה את מספר הדירה, כי מה לעשות, הגעתי לאיזושהי וילה. טוב, וילה בסביון, שיהיה. אף פעם לא ביקרתי בוילה בסביון ואין לי אף חבר או חברה עשירים, מה לעשות. הגעתי. היה שם שלט גדול עם השם. שלט כזה יפה, עם לבבות, ושער יפהפה. הכלב התחיל לנבוח.  צלצלתי בדלת, בשער יותר נכון, וענה לי קול מתוק: "תיכנסי, רונית, תיכנסי." נכנסתי לשביל. מימיני ומשמאלי הקיפו אותי עצים, עצי פרי או משהו כזה, אני לא מכירה כל כך, והמון פרחים יפים.
דפקתי בדלת הבית, והאמת שהלב שלי קצת התחיל לדפוק יותר מהר. הדלת נפתחה, והיא עמדה מולי. בערך בגובה שלי. שיער קצת ארוך. מסופר מדורג. עיניים מחייכות, פה יפהפה, משוח באודם. מממ וכבר הרחתי את הריח שלה… וואאוו איזה ריח נעים. עוד לפני שהיא סגרה את הדלת היא חיבקה אותי בחום, ועם היד השניה היא סגרה את הדלת, ולא התיקה את גופי ממנה. הרגשתי את הצואר שלה קרוב אלי. ופשוט התחבקנו. וואאוו, מזמן לא התחבקתי ככה. מאז שבת הזוג הקודמת ואני נפרדנו.

היא קירבה אותי לדלת ופשוט הצמידה אותי לשם ויואווו… לא קרה לי דבר כזה, ככה. כל הגוף שלי היה מלא בזרמים. וואאוו, איזה נעים. פשוט הרחתי את הריח שלה, עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי רונית, די, אל תחשבי על כלום. תתרכזי רק כאן,  תהני, מה קרה? היה לי כל כך נעים כמו שלא היה לי נעים מזמן. חום התפשט בליבי ותשוקה כזאת… לא תיארתי לעצמי שככה אפשר. פשוט שתקנו. רציתי להיאנח, כמעט נאנחתי אבל החזקתי את עצמי. לא נעים. פגישה ראשונה. בשלב מסויים התקתי את הראש שלי ממנה לאט לאט, הבטתי בה קרוב, רציתי להגיד לה משהו אבל היא הצמידה את השפתיים היפות שלה אל השפתיים שלי. וואאוו.. פפפ… היינו ככה כמה שניות עם השפתיים צמודות, מרגישות עור חדש, פנים חדשות, זה מעין חדש ומוכר ביחד. לא חדש שאת נרתעת ממנו, אלא חדש כמו לראות פתאום עוגה טעימה בקונדיטוריה שאת רוצה לגעת בה ולאכול אותה. ככה הרגשתי. היא פשוט הצמידה אליי את השפתיים שלה ותוך כמה שניות הרגשתי את הלשון שלה. וואאוו, אני אוהבת שאין טעם. שרואים שהיא צחצחה שיניים רק לפני שתי דקות… פשוט נעמדתי ואוייי הזרמים שלי המשיכו בגוף. היא הכניסה את הלשון שלה אליי. ככה כשאני צמודה אל הדלת שלה, בתוך הבית בסביון שאין לי מושג אפילו איך הוא נראה.
וואאוו… איזה רגע. להפסיק או לא להפסיק? לא, מה פתאום להפסיק? נעים לי. למה להפסיק?

היא התחילה לעשות קולות כאלה של מממ… אחחח … היא נצמדה אליי יותר ואוייי היא התחילה ללטף אותי וזה היה כל כך כל כך נעים. ואי כמעט נאנחתי. יואוו… הליטופים שלה. ככה ליד החזה. בצד. הרגשתי את המכנסיים שלה צמודים למכנסיים שלי. לא קרה לי דבר כזה ככה בשניה הראשונה שאני נכנסת למישהי הביתה. אבל אמרתי לעצמי, לא, נו, רונית לא לענין, מה, אני אתחיל לשכב עם אישה זרה? אני לא מכירה אותה. אז לאט לאט ניתקתי ממנה, חייכתי אליה…
לא ידעתי מה לומר, הרגשתי קצת מבוכה, אבל מבוכה נעימה כזאת שמתפשטת בגוף. אמרתי לה רק: "וואאוו". וצחקתי. וגם היא צחקה, ועדיין הידיים שלה נשארו מסביב לגב שלי. בהחלט וואאוו.
"בואי, בואי נשתה משהו." היא הלכה למטבח. ואני נפניתי רגע ועם מבטי הלכתי אחריה ונתקלתי במטבח כמו אלה שראיתי רק בתמונות מדהימות באינטרנט ובמגזינים. מטבח גדול, לבן, מעוצב כל כך יפה, עם אי באמצע. היא בטח בשלנית, בנוסף לכל.

היא באה עם שתי כוסות כאלה מדהימות, נראות לי מקריסטל, והביאה איתה איזשהו בקבוק, היא אמרה שזה מבציר לא זוכרת איזה. היא פתחה את הבקבוק באסרטיביות, מזגה לשתינו את היין האדום, ניענעה קצת את הכוס שלה, הריחה, הקישה את הכוס שלה בכוס שלי, הביטה בעיניים שלי ואמרה כמו שאני אוהבת: "לחיי האהבה."

אמרתי לה: "לחיי האהבה", ולגמתי קצת מהיין.

"איך היין?" היא שאלה.

"טעים. וואאוו המטבח שלך מאוד יפה." אמרתי לה.

"תודה, תודה רבה." היא לא התחילה להשוויץ ולספר לי שהוא עוצב ע"י איזה מעצב איטלקי או שזה עלה מאה אלף שקל, אלא פשוט אמרה תודה. היא היתה לבושה בסטייל שגם אותו אני רואה רק במדורי האופנה, שלא היה מוכר לי מהאנשים מסביבי. אני באתי עם איזושהי חולצה של פוקס ומכנסיים מקסטרו…
וואאוו איזו גזרה יש לה, רואים שהיא עושה ספורט. מעניין אם היא עובדת.

"בואי, בואי נשב בסלון." היא קראה לי וישבנו על כורסה מהודרת בצבע לבן, לבן קרם כזה. יופי, זה לא מעור. התיישבנו שם והיא התקרבה אליי. אחחח… ועוד פעם הרגשתי גלי חום ונשארתי עם כוס היין ביד.

"תקשיבי, לא קרה לי דבר כזה. שלא תחשבי שכל אחד שמגיע הביתה אני מתנפלת עליו."היא אמרה לי עם חיוך וראיתי גומה מתוקה בלחי שלה.

"אה באמת? ושלא תחשבי שלכל בית שאני מגיעה אני ישר מנשקת את המארחת."

שתינו צחקנו. הרגל שלה היתה צמודה לרגל שלי. היא שמה עלי את ידה. "וואאוו, משהו ממש מיוחד קורה כאן." היא אמרה. "זה ממש ממש נעים לי." עם הלשון שלה היא ליקקה את שפתיה. הרגשתי פתאום שוב רצון לנשק אותה. היא כאילו קראה את המחשבות שלי. התקרבה בלי לשאול… ונישקה אותי. היתה נשיקה מתוקה. ממש כמו הנשיקה הראשונה שלנו. היא ארכה כמה שניות ארוכות, ואז אמרה לי: "תקשיבי, אני כבר שנתיים עוקבת אחרייך בפייסבוק, אני רואה את התמונות שלך, את מה שאת כותבת, כל כך יפה. כל הזמן רציתי לפנות אלייך והתביישתי. והנה אזרתי אומץ. ואיך אני שמחה שאת אצלי כאן בבית."

"יא, כמה נחמד לשמוע." אמרתי לה. לא ידעתי מה לומר לה. 'תספרי לי על עצמך' נשמע לי קצת מטומטם, אבל באמת רציתי לדעת מי זו האישה הזאת.

"אז תספרי לי קצת על עצמך." אמרתי לה.

"את כבר יודעת איך קוראים לי. אֶההה… אני גרושה…"

אווו איזה כייף לשמוע. אמרתי לעצמי. אין פה איזה בעל שמציץ מחדר השינה.

"כבר שלוש שנים. זה התחיל ממאבק מאוד מאוד קשה, על הרכוש, בקשר לילדים, אבל אחרי כמה חודשים זה הסתדר. הבנו שנינו שזה לא מתאים. שעדיף ככה להיפרד. כבר שנים שאני לא איתו, בגוף, בנשמה. שנים שחיינו בחדרים נפרדים. שנים שאני כבוייה מבפנים. אז נפרדנו. אני מודה שאל הבית הזה לא הגענו עם העיצוב פנים שלי, למרות שאני די טובה בתחום – אני מעצבת פנים, אבל זה בהחלט בזכותו. אני זוקפת את זה לו. הוא מאוד מוכשר, עובד בהייטק כמובן… אבל זהו, נגמר, נגמר לנו כבר לפני הרבה שנים. נשארתי כאן עם הבית. הילדים הספיקו כבר לגדול. הבת שלי בצבא, והבן שלי בתיכון, הוא לא נמצא כעת בבית. ומשהו בך גרם לי לפנות אלייך. משהו בער בי. אמרתי לעצמי תפני אליה, תפני אליה, תפני אליה. בכל פעם אני התביישתי ועצרתי את עצמי.

הקשבתי לה. חייכתי. ואמרתי לה: "אני שמחה שאזרת אומץ. אני שמחה מאוד להיות כאן. רואים שיש לך אנרגיה טובה."

"בא לך לראות את שאר החדרים בבית?"

"כן, אני אשמח. אני אשמח". עניתי.

היא לקחה אותי והראתה לי את חדר האמבטיה היפה שלהם, הצבעים כל כך נעימים לעין, משתלבים זה בזה. כמה יופי, כמה מחשבה, כמה רגש, כמה אהבה.

"הנה, זה החדר של הבת שלי."

"איזה חדר יפה."

מסודר טיפטופ. לא כמו אצלי בבית. חשבתי לעצמי.

"היא מציירת, אלו התמונות שלה." היא אמרה בגאווה.

"היא מציירת מקסים. גם הבת שלי מציירת."

"הנה החדר של הבן. הוא מנגן על גיטרה חשמלית."

היה לו בחדר אוסף של גיטרות תלויות.

"הוא מנגן בלהקה. אני כמובן תומכת בו. רק שיצליח… והנה חדר השינה שלי."

איזה כייף, היא אמרה 'שלי', לא 'שלנו', כלומר היא גרה לבד. הרגשתי את הלב שלי דופק יותר מהר. עמדנו בכניסה. "בואי תיכנסי."

היא הניחה את ידה מאחורי גבי, ונכנסנו לארמון שלה. באמת ארמון. כל כך יפה. היא הובילה אותי.

"הנה חדר הארונות שלי. הממלכה שלי." היא חייכה. היא צחקה. היא פתחה את הארון והראתה לי אוסף של שמלות תלויות, מתנפנפות, ואני כבר ראיתי אותה לבושה בשמלה, בטח מתאימה לה מאוד. אני אוהבת את הנשיות שלה. נשיות עם גבריות ביחד. היא עדינה, אבל רואים שהיא מתחילה איתי. היא אולי ביישנית, אבל היא משיגה את מה שהיא רוצה. אני אוהבת את הניגודים האלה. ניגודים שמשלימים ויוצרים ביחד בן אדם מעניין, שנעים לי להיות איתו. היא עשתה צעד אחד הצידה, ועמדה ממש מולי. מרחק כל כך קרוב. הניחה את הידיים שלה מסביב למותניים שלי, היא הביטה בי בעיניים, אנחנו באותו גובה, היא אולי טיפה נמוכה ממני. היא הביטה בי והצמידה את הראש לכתף שלי, וחיבקה אותי כל כך צמוד. שוב התמסרתי לחיבוק. התמסרתי אליו, התמסרתי אליה, התמסרתי אל הרגע הזה, שבו אני לא חושבת על כלום, רק מרגישה את החיבוק…

 

מה עדיף? מערכת יחסים או סטוץ? / אתר אישה – אתר נשים

 

 

Leave a Comment

^ TOP