שלומיתי – סיפור קצר על אהבה וגעגוע

שלומיתי   7/4/2014

מאת: חגית רימון

mis

 

'בצער רב וביגון עמוק אנו מודיעים על מותה בטרם עת של שלומית אהרונסון.' לא יכול להיות שזו שלומיתי שלי. לא יכול להיות. 'יושבים שבעה ברחוב הדקל 3 נווה ים.' שם היא גרה. נווה ים.
אלוהים אדירים. זו היא. שלומיתי. כל גופי נמלא בצער. ממה היא נפטרה? ולמה בגיל כל כך צעיר? לא ידעתי דבר.
כבר חמש שנים שלא ראיתיה. אחרי שהתגרשנו התקשרתי אליה. כתבתי לה. אבל היא הבהירה לי שהיא אינה רוצה לראותני. שפגעתי בה מספיק, והיא אינה מעוניינת בשום קשר איתי.
כיבדתי את בקשתה. ונקרעתי מבפנים. היא צודקת. איני ראוי להיות בקשר עם אישה שכמוה. אישה עדינה, רגישה, טובת לב. מאז שהתגרשנו, לא עבר יום מבלי שחשבתי עליה.
כשעצמתי את עיניי ראיתי את דמותה לידי. לפעמים אפילו הרגשתי את החיבוק הנעים שלה. והליטוף שלה בשערותיי. ועל לחיי. כמו אמא שמגוננת על בנה. הרגשתי אהוב. מוערך. הרגשתי ביטחון. ששום דבר רע לא יכול לקרות לי כשהיא לידי. ולמרות שהייתה אישה כל כך זכה, כמי מעיין צלולים, לא חסכתי ממנה העלבות וצעקות. בכל פעם שכעסתי עליה, ואולי כעסתי על עצמי, או על מישהו אחר שפגע בי, העלבתי אותה במילים מזלזלות. "מי את חושבת שאת? את כלום בלעדיי."

ושלומיתי, במקום להגיב או לצעוק עליי, או להעליב אותי בחזרה, עיניה החלו לנצנץ עם טיפות של כאב, והיא הפנתה אליי את גבה והלכה לחדר השינה וסגרה את הדלת.
בלי כעס, בלי להרים את הקול, פשוט הלכה ממני.
לאחר כמה שעות, כשנרגעתי, והבנתי שהכעס שלי היה מיותר, וששוב פגעתי באישה שהיא האחרונה בעולם שמגיע לה הדיבור המזלזל, הייתי שם פעמיי לקניון וקונה לה דבר מה שתאהב, כדי שתבין שאני אוהב אותה ומתנצל על התנהגותי. הייתי קונה לה ספרים, וצמיד זהב, וטבעת מכסף עם אבן יפה.
ובכל פעם היא אמרה שלא הייתי צריך לקנות כלום, וחבל על הכסף, למרות שהרווחתי המון כסף, אבל מעולם לא היו לה עיניים גדולות או אופי בזבזני.
וגם כשנתתי לה את המתנה ראיתי שעיניה עצובות. אבל לא הייתי מסוגל לומר לה שאני מתנצל ושאני אוהב אותה.
הוריי מעולם לא אמרו לי שהם אוהבים אותי. המשפט הזה, 'אני אוהב אותך', אמרתי אותו לשלומיתי אולי חמש פעמים בכל שנותינו יחד.
היה לי פחד לומר אותו. כמו שמשון, שברגע שגזרו את שיערותיו, אבד לו כוחו, כך חששתי שברגע שאצהיר על אהבתי הגדולה, הכל יגמר ואני איעזב. כמו שאבי עזב אותי כשהייתי בן עשר. הלך לאישה אחרת, הוליד ילדים חדשים ושכח ממני. לא עניינתי אותו יותר.

שלומיתי הפגינה את אהבתה אליי בכל מיני דרכים. היא נהגה להכין או לקנות עבורי את המאכלים שאני אוהב, בכל עת שרציתי להתייעץ איתה בדבר מה הקשור לעבודתי, היא הקשיבה ותמיד היו לה עיצות של זהב.
"זה מה שאני הייתי עושה." היא הייתה אומרת. "אבל זה בסדר אם אתה תפעל אחרת." ותמיד פעלתי כעצתה, והתברר שטוב עשיתי. אבל במקום לומר לה שצדקה, במקום להודות לה על כל הטוב שהיא הפיצה מסביבה ועשתה עבורי, מנעתי ממנה מחמאות. היה בי יצר סאדיסטי בלתי מוסבר. להתעלל במי שהכי לא ראוי לכך. באישה שילדה איתי ילדים, שבזכותה ואיתה הגעתי להישגים, ובזוגיות איתה עשיתי את כל מה שאהבתי.

לפני שש שנים היא הציעה שנלך למסעדה. זה היה יום שלישי, פעמיים כי טוב. אבל בעצם היה אלף כי רע.
"אני מניחה שהרגשת שלא כל כך טוב לנו ביחד." היא פתחה, לאחר שהזמנו את המנה הראשונה. וזה נכון. לא הרגשתי כל כך טוב איתה. זלזלתי בה. ואמרתי לעצמי שהיא מונעת ממני להתפרע, לצאת עם נשים אחרות, כפי שחבריי הגרושים מספרים לי על הבילויים שלהם, ואולי הגיע הזמן שלנו להיפרד.

אבל כשהמילים יצאו ממנה, הרגשתי כאילו אבנים כבדות נפלו על ראשי. היא המשיכה לדבר, ראיתי את שפתיה זזות אבל המציאות התערפלה עליי, ואז נחתו עליי המילים: "אין ברירה. לדעתי עדיף שנתגרש." איזו מכה. חשבתי לעצמי. ומה פתאום זה בא דווקא ממנה? זה מה שאת רוצה? מי את בכלל, שתרצי להתגרש ממני?

"את רוצה להתגרש?" שאלתי. "גם אני רוצה. אף אחד לא ייתן לך את מה שאני נתתי לך." התכוונתי לאהבה שהרגשתי אליה. "אין בעייה," המשכתי בכעס. "את רוצה לרבנות? נלך לרבנות." ושוב הופיעו הטיפות המנצנצות בעיניה היפות. והיא שתקה. ולאחר מכן נטלה את התיק שלה והלכה.

קיבלתי את המנה שלי, אבל כל התיאבון אבד לי. האגו שלי נשבר לרסיסים. הרגשתי כמו ביום שבו אבי סיפר לי שהוא עוזב. נטוש. חבול. חסר ערך. היא צודקת, חשבתי בחלוף הדקות. מה היא צריכה בן אדם כמוני. חסר רגישות. מזלזל. לוקח אותה כמובן מאליו.

שנה אחר כך, כשפגשתי במקרה את חברתה הטובה ביותר של שלומיתי, היא סיפרה לי שבעצם שלומיתי לא באמת רצתה להתגרש ממני. היא רצתה לטלטל אותי. היא קיוותה שהצעד הקיצוני יגרום לי להשתנות, להילחם עליה, להיות יותר עדין איתה. יותר מתחשב. לומר לה שאני אוהב אותה. אך לא עשיתי זאת. חשבתי שזוהי הזדמנות לבלות כמו שחבריי הגרושים מספרים לי בהתלהבות. לפגוש נשים. להרגיש פרפרים. ריגושים. זיונים. כמו בגיל הנעורים. וגם הרגשתי כל כך פגוע ומושפל ששלומית הציעה שנתגרש, אז קיבלתי את הצעתה. בלי להראות לה שום חולשה. או צער. המסלול כבר הותווה, ואנו פסענו בו, בלי להביט לאחור. לפחות בהתחלה.
הרגשתי עצב על הפרידה, אך בו בעת גם התרגשות על מה שמצפה לי. ומה ציפה לי? לילות רבים במיטה ריקה. רק אני. והחושך. ואלוהים. עם הזכרונות. והמחשבות. וקנאה שהחלה ליקוד. מה שלומית עושה ברגע זה? האם היא יוצאת לבלות? האם היא פגשה גבר אחר?

כן, היו לי זיונים, גם עם נשים שהכרתי לפני כמה דקות. כמה כוסיות וודקה או איזה משקה אחר, קצת דיבורים על העבודה שלי, הן מתלהבות שאני איש עסקים מצליח וגר במגדל יוקרתי, והן גומרות איתי את הלילה. תרתי משמע. ואני נהנה. אני לא מסכן. אבל זו הנאה שטחית. גופנית. ובבוקר כשהן מתעוררות לצידי אני רק רוצה שיחזרו לביתן. ובמקומן תופיע שלומיתי. שלומית שלי. ונשתה ביחד נס קפה ואספר לה על הפרוייקטים שאני עוסק בהם כרגע. והיא תספר לי על העבודה שלה, ונדבר על הילדים, ונתכנן ביחד את הנסיעה הקרובה לחו"ל…

שלומיתי, אני כל כך מתגעגע אלייך. אמרתי לך ברגעי כעס שאת כלום בלעדיי. האמת היא שאני כלום בלעדייך.

 

 

2 Comments

  1. מאת גלית סקיולדבורג:

    נשמע כמציאות שחוות הרבה נשים….

  2. מאת רונית:

    מרגש מאד

Leave a Comment

^ TOP