סיפור קצר – אתם בטח יודעים מי אני

מאת: חגית רימון

6/2/2014

si

 

היי, אתם בטח יודעים מי אני נכון? או שאתם מנסים להיזכר מאיפה אתם מכירים אותי? אין מה לעשות. הגיל מראה עליי את אותותיו. פניי חרושות קמטים, כמו שאומרים. הנה תראו, שביל כאן. וכאן. וכאן. הלואי שהייתי יכולה להעלים אותם. יש נשים שאומרות שהן הרוויחו כל קמט, וזה מראה על נסיון וחוכמה והן אינן מוותרות עליהם. אבל אני? קחו ממני את העור המקומט הזה. קשה לי להביט בעצמי במראה. אני נבהלת. איני מזהה את עצמי. למרות שכבר הייתי אמורה להתרגל למראה המבוגר שלי. כן. אני כבר מבוגרת. תהילתי מזמן מאחוריי. כבר לפני עשר שנים ירדתי מהבמה. זה היה פאתטי להמשיך לשיר. למרות שיש זמרות ששרות גם בגיל מבוגר. אבל האמת היא שהקהל כבר הפסיק להגיע. בקושי הצלחתי למלא חצאי אולמות. ונראה לי שהאמרגן שלי גם חילק כרטיסים בחינם, כדי שלא אתעצב יותר מדי. אתם בטח זוכרים שפעם הייתי כוכבת בארץ. לא יכולתי לצעוד ברחוב. אנשים היו עוצרים לידי, מבקשים חתימה, אומרים לי כמה שהם אוהבים את השירים שלי, סיפרו לי שהלכו לכמה הופעות שלי. גברים היו שולחים לי הביתה זרים יפהפיים. ואני התמוגגתי. נהניתי מאהבת הקהל. אבל הלב שלי היה מכווץ. נראיתי כמו דיווה. יפה. סקסית. איזה גוף יפה היה לי פעם. ואיזה קול. לאף אחת בארץ לא היה קול כמו שלי. צלול. עמוק. מעיין היצירה נבע ממני במשך שנים רבות. כתבתי לפחות שלושים שירים. רובם הצליחו בגדול. אנשים חשבו שאני מבלה כל יום. שיש לי הרבה חברים. נכון, הגעתי לפרמיירות ולמסיבות של המי ומי, אבל הייתי כל כך בודדה. עד היום. הקריירה עמדה אצלי במקום הראשון. כשהילדים שלי היו קטנים, הופעתי לפחות פעמיים בשבוע. בכל הארץ. ברוב ימי השבוע לא הייתי איתם משעות הערב. היו לי חזרות והופעות. חזרתי מאוחר הביתה. ערן, הבעל שלי לשעבר, היה עם הילדים, וכשחזרתי כולם כבר ישנו. נכנסתי בשקט למיטה, רציתי לחבק אותו אבל הוא זז לקצה המיטה. בבוקר אחרי הופעה התקשיתי להתעורר מוקדם, אז הוא הכין סנדוויצ’ים לילדים ולקח אותם לגנים ולבית הספר.

אחרי ההופעות היו מחכים לי מעריצים. כן, היו המון גברים שחיזרו אחריי. ולפעמים הם הצליחו לגרום לי להיפגש איתם אחרי ההופעה. כנראה שבשלב מסויים ערן הרגיש. כי הוא פחות ופחות דיבר איתי. בגיל 35, כשפתאום התחלתי להתפרסם ולהצליח, ערן התחנן בפניי שאופיע פחות. הוא קינא לי ורצה שאהיה יותר בבית. אבל לא יכולתי לוותר על מחיאות הכפיים. כל כך אהבתי להופיע. זה היה חזק ממני. לשיר. לרגש. להצחיק את הקהל. לקבל מהם כל כך הרבה אהבה. במהלך השנים ערן ואני התרחקנו. היה קשה לו עם הפרסום שלי. והתגרשנו. חשבתי שאסתדר טוב בלעדיו ושתוך כמה זמן אפגוש גבר אחר שיפרגן לקריירה שלי ושאוהב אותו. אבל טעיתי. כל גבר שפגשתי, בהתחלה חיזר אחריי, ובעצמו נהנה מהפרסום, אבל אחרי כמה שבועות הוא נעלם. לא היה מסוגל להתמודד עם היותי זמרת מפורסמת, אהובה ומחוזרת. המשכתי להופיע, מאוד נהניתי בהופעות, אבל הבדידות הרסה אותי. לחזור אחרי הופעה לבית חשוך ושקט. הילדים כבר ישנו. ואחר כך כשגדלו, הם בקושי היו בבית. כן, היו לי חברות, אבל לחזור למיטה ריקה זה קצת עצוב. כל כך התגעגעתי לערן. הלב שלי כמה להרגיש אותו קרוב אליי. אבל אחרי זמן קצר הוא פגש אישה נחמדה והתחתן איתה. הוא המשיך לראות את הילדים ולדאוג לכל מחסורם, וכשנפגשנו דיברנו על דא ועל הא. לא הראיתי לו שאני מתגעגעת. מה זה יעזור?
אז הנה אני עכשיו. בת שישים וארבע. עם קריירה מפוארת מאחוריי. הילדים בקשר טוב איתי. אני עוזרת להם עם הנכדים. התייאשתי כבר למצוא בן זוג. הגברים שהתחילו איתי נראו לי כל כך זקנים, שאני מעדיפה את השקט שלי. אני נפגשת אחת לשבוע עם החברות שלי, ואחת לחודש אני שרה בהתנדבות בבית חולים איכילוב, ומנגנת שם על הפסנתר. לפעמים אני כותבת שירים חדשים ומוכרת אותם לזמרים צעירים. לפני כמה ימים עידן רייכל הציע לי לעשות איתו דואט. מיד אמרתי כן. מוכשר הרייכל הזה. כנראה שאצטרף אליו לסיבוב ההופעות שלו…

 

– סיפור קצר. לא אמיתי. ואולי כן?

hrimon@gmail.com

Leave a Comment

^ TOP