כשסוף העולם הגיע, אני הייתי הראשון והאחרון שחייך / סיפור קצר

כשסוף העולם הגיע / סיפור קצר מאת סיגל בן שלום

סיגל בן שלום

סיגל בן שלום

כשסוף העולם הגיע, אני הייתי הראשון והאחרון שחייך. נכון, מי מחייך ברגעיו האחרונים? רק משיגנע, ככה סבתי הייתה אומרת ואני המשיגנע היחידי ביבשת שניסה להזהיר מהקץ הקרב, זה שהצליח לסחוף כמה מאמינים תימהוניים וכמה עשרות שונאים שקראו לי נוכל, רמאי, מתחזה, הוזה והכי כואב חולה נפש שצריך להיות סגור בבית משוגעים,  אאוץ'. והנה, היום הנורא מכל הגיע, אני מרים את ראשי ביראה ומביט בשמיים שצבעם הכחול, הטהור, נבלע באש האדומה שעטפה את הכל, כמו ציור אדום כדם. להבות פרצו מבין העננים הבוערים, אש הגיהינום, הלהבות נראו כשיניים חדות שטורפות באכזריות את השמיים. והזמן עמד מלכת, לא נשמעו יותר ציוצי הציפורים, הם אינם, נאכלו ע"י האש הלוהטת ששרפה את גופם הקט, כשצנחו על האדמה היבשה, אלפי ציפורים חרוכות. מאות אנשים התרוצצו ברחובות בבעתה, מפוחדים כילדים קטנים, צועקים לשמיים לעזרה "תצילו אותנו מהתופת" ואני מביט בהם, לא מפחד יותר, מרגיש את היד הקרה נוגעת בכף ידי כמרמזת לי שהגיע הזמן. אני עוצם את העיניים ונפרד מהיקרים לי לא אראה את דמותם האהובה יותר, הדמעות זולגות מעיניי, קשה להיפרד ואז נשמע הבום הגדול והכל נגמר.

פקחתי את עיניי והבטתי סביב, קרני השמש חדרו מבעד לזגוגית החלון הגדול וליטפו את פניי בחמימות, איזה יום היום? התרוממתי מהמיטה החמה ושפשפתי את פניי, יום שני, אני צריך לנסוע לקליניקה, ראשי כאב וניסיתי להיזכר באירועי הלילה הקודם, התמונות התרוצצו בראשי,  הייתי בבר עם רונן ועידו אני זוכר את כמות הבלאק לייבל ששתיתי, כנראה פירקתי בקבוק, פגשתי את אשת חלומותיי, ברונטית עם חזה גדול, אני מנסה להיזכר בשמה, שני או יוליה, לא יוליה, יוליה היא אשת חלומותיי משבוע שעבר, בלונדה עליזה שצחקה כל הזמן והציעה לי סמים. אני מקווה שהברונטית לא ישנה פה הלילה, אני שונא כשהן נמצאות פה בבוקר ומנסות להשתלט לי על החיים. יצאתי לסלון בחשש, שקט שרר סביב, הבית ריק מאדם, תודה לאל. התקלחתי, התלבשתי במהירות ויצאתי לדרכי.

"בוקר טוב, אלונה מחכה לך במשרד" אמרה רות כשנכנסתי לקליניקה שלי. רות מזכירתי הנאמנה הגישה לי כוס קפה. החמצתי את פניי "תהיה רציני, היא במשבר" לגמתי במהירות מהקפה החם והמתוק "תהיה סבלני אליה" אמרה ופתחה את הדלת. נכנסתי למשרד וחייכתי לעבר אלונה. אלונה מטופלת שלי כבר שנים, אישה דיכאונית, עם הפרעת אישיות גבולית, הפרעה שהיא פיתחה לאחר שילדה את בנה השלישי. אני באמת משתדל למנוע הדרדרות מצבה, למרות שבשבועות האחרונים היא הוזה שהיא רואה רוחות רפאים, היא חיה בחרדות, בתחושה שהן רודפות אותה, לעיתים חובטות בגופה, היא הראתה לי את הסימנים הכחולים שלכאורה נשארו מאותן חבטות. אלונה הביטה בי מבוהלת כשהתקרבתי לעברה "מי זאת?" צעקה והצביעה על הכורסא "למה היא פה?" גופה החל לרעוד. הבטתי בכורסא הריקה ואחזתי בידה "אין כאן אף אחד" אמרתי "בואי יקירה, שבי בבקשה".
"מי את? מי את?" צעקה ועיניה נפערו בבעתה "היא מצביעה עליך, היא אומרת שהיא באה בשבילך" אלונה היתה בפאניקה והחלה להתרוצץ בחדר. לרגע היא נעמדה מולי ולחשה "אני מפחדת שהיא תרביץ לי, דיויד, אני מצטערת, אני לא יכולה להישאר כאן" אלונה חטפה את תיקה ויצאה במהירות מהמשרד. וואו איזה יום ארוך מחכה לי חשבתי והתיישבתי בכבדות על הכורסא "מצבה מדרדר, יש לי חבר פסיכיאטר שאוכל להיוועץ בו לגביה, למרות התנגדותה אני חושב שאין ברירה אלא להתחיל בטיפול תרופות אנטי פסיכוטיות. השעות עברו בעצלתיים והמטופלים נכנסו ויצאו כסרט נע. עצמתי לרגע את העיניים וניסיתי למחוק את המחשבות מראשי הכבד, אני זקוק לשקט, שששששש הסססס שקט. פקחתי את עיניי, האפלה שררה סביב, מה השעה? ולמה האור כבוי? אני לא זוכר שכיביתי את האור, הדלקתי את המנורה שניצבה על שולחני והבטתי בשעון, השעה שמונה בערב, ישנתי שלוש שעות, הייתכן? איפה רות? היא מעולם לא עזבה את המשרד מבלי לומר לי, הבטתי בדלת הסגורה, אור בהיר חדר מבעד לחריץ התחתון של הדלת וראיתי צללית נעה, רות עדיין כאן, נשמתי לרווחה, לרגע  פחד קל עקצץ בגופי, אני לעולם לא מפחד "רות את כאן?" צעקתי והדלת נפתחה, חושך שרר במשרד ודמות יצאה מתוכה ונעמדה בפתח הדלת "מי זה?" צעקתי וניסיתי להתרומם, הדמות הרימה ידה והצביעה עלי, "מי זה? מי פה? אני מיד מתקשר למשטרה"

הדלת נטרקה בפתאומיות. "אהההה" צעקתי וקפצתי מהכיסא "אההההה" מה קורה פה? חטפתי במהירות את מפתחות המכונית וברחתי, כן ברחתי מהמשרד. הגעתי הביתה ונזרקתי על הספה, גופי רעד מפחד, לא הצלחתי לעצור את הרעד,  קמתי בכבדות מהספה וחיפשתי אלכוהול, מצאתי בקבוק וודקה ולגמתי במהירות, רוקנתי חצי בקבוק עד שהרגשתי שהמתח מרפה מגופי, נשכבתי שוב על הספה. רחש קל נשמע והבטתי סביב. מבין אדי האלכוהול ובעיניים מטושטשות ראיתי צללית מתקרבת לעברי "הצילו הצילו" ניסיתי לצעוק אך הקול לא יצא מגרוני "הצילו" לחשתי "הצילו" הדמות התקרבה, זאת היתה אישה, עם שיער ארוך ושחור, לבושה שמלה לבנה, היא הביטה בי וקרבה את פניה לפניי, פניה היו חיוורות, לבנות וזוג עיניים גדולות ושחורות הביטו בי, ננעצו בפניי.  לא הנעתי שריר בגופי, כל כך פחדתי שהייתי בטוח שאני לוקה בהתקף לב ומלאך המוות בא לקחת אותי. חיבקתי את ברכיי והסתרתי את פניי "תעזבי אותי, בבקשה תעזבי אותי" מלמלתי שוב ושוב, פחדתי להרים את ראשי, אלוקים תעזור לי, אני מבטיח לא לעשות שטויות, להתנהג לנשים בכבוד, אני אתרום כסף לבית כנסת, לרבנים, מה שתרצה, רק תיקח את מלאך המוות מפה, הלב שלי דפק במהירות, השתולל בחזי, הרגשתי שהוא תיכף מתפוצץ. כמה זמן עבר איני יודע, נדמה לי שנרדמתי כך בתנוחת עובר וכשהרמתי את הראש והבטתי בחלון השמיים החלו להתבהר ושמעתי את קולות האנשים מתעוררים ליום חדש "אהה" קפצתי מהסלון, מה קרה? אולי הכל היה חלום, רצתי בדירה, מחדר לחדר וחיפשתי, אני לא יודע מה חיפשתי אבל המשכתי לחפש בטירוף. לאחר דקות ארוכות התיישבתי וניסיתי לסדר את המחשבות בראשי, זה האלכוהול ואלונה, היא הצליחה לשגע אותי עם סיפורי האימה שלה, אני חייב להיפטר ממנה, חשבתי ונכנסתי למקלחת. המים החמים הרגיעו אותי. כשסיימתי נעמדתי מול הראי והבטתי בעצמי, אני גבר נאה, בשנות השלושים לחיי, יותר נכון מתקרב לארבעים, יש לי שיער חלק ובריא, למזלי אני עדיין לא מקריח כמו אבא שלי, גוף חטוב, פנים נאות, נשים מתות עלי וכשהן שומעות שאני פסיכולוג הן מתחילות לספר לי את כל הבעיות שלהן, נדמה לי שאני מכיר את הבעיות של חצי נשות המדינה. ככה אני, סובל אותן בשקט. שרונה האקסית האחרונה שלי אמרה לי שאני לא מצליח לפתח קשר רציני בגלל שההורים שלי דפקו לי את הילדות, סתם פסיכולוג, פסיכולוג בגרוש, כך היא אמרה. זה לא נכון, היתה לי ילדות מאושרת, כשהוריי לא רבו. אני פשוט מכיר את הנשים, את כל הצדדים שלהן, השיגעונות ולא בא לי אחת כזאת בחיי, עוד פציינטית שאצטרך לטפל גם בה.

האדים החמים יצאו מהאמבטיה וחיממו את החדר, לקחתי מגבת וניקיתי את המראה לאורכה, כשהרמתי את ראשי ראיתי אותה דרך המראה, מביטה בי, בעיניה השחורות, פתחתי את פי בבהלה ולא הצלחתי לסגור אותו, גופי קפא, היא הרימה את ידה והצביעה על המראה, הסתכלתי על הנקודה שבה היא הצביעה וראיתי כדור כחול מסתובב סביב עצמו במהירות, הכדור נשקף מהמראה, לא הורדתי את עיניי מהכדור, לא יכולתי, הייתי מהופנט, הכדור שהמשיך להסתובב במהירות לפתע התפוצץ לעשרות רסיסים, אני חושב שזה היה הרגע בו התעלפתי.

התעוררתי על הרצפה, עירום כביום היוולדי, התרוממתי במהירות והתיישבתי על המיטה, גופי רעד מקור או מפחד ושיניי נקשו במהירות, עטפתי את גופי בשמיכה והתחלתי לחשוב, אוקיי אני פסיכולוג שמאמין במדע, בחוקים. רוחות רפאים יש רק בסרטי אימה, אני מאמין שלכל שאלה יש תשובה וכעת אין לי תשובה, כל מה שלמדתי החל להתפוגג, ראיתי, חוויתי והתמוטטתי בגלל רוח רפאים. תחשוב על פתרון, רגליי רעדו, פתרון "אלונה" צעקתי, רק אלונה תוכל לעזור לי, היא ראתה אותה לפני כן, התלבשתי במהירות, מה אתה עושה? חשבתי כשסגרתי את הדלת, מבקש עזרה מחולת נפש? גיחכתי, יש ברירה? לפעמים היוצרות מתהפכות.

אלונה פתחה את הדלת, בכותנת לילה שחורה וקצרה "מה אתה עושה פה? בשעה כזאת?" אמרה ושפשפה את עיניה "השעה עשר בבוקר, אני חייב לדבר איתך" אמרתי ונכנסתי לביתה הגדול. וילה ענקית, ארבעה מפלסים, ששוכנת בכפר שמריהו. הבטתי סביב בהתפעלות "כן, כן יש לי בית יפה אבל אני חיה בו לבד, מה שווה כל היופי הזה" פניה נעצבו "רוצה קפה?"
"שחור, חזק, שניים סוכר" עניתי. כשאלונה חלתה, היא החלה להזות דברים מה שהפחיד את כל מי שסבב אותה, לבסוף בעלה עזב את הבית ולקח עמו את שלושת ילדיהם. מצבה הנפשי התערער והדרדר יותר, מה שהגביר את ההפרעה. נעמדתי לידה במטבח הרחב "ראיתי אותה, את הרוח שפגשת אצלי". ידה של אלונה קפאה כשהרימה את הקומקום ששרק, היא הסתכלה עלי במבט בוחן, בודקת אם אני משקר "אני לא צוחק, היא באה אלי, שלוש פעמים."

פניה הרצינו "היא אמרה לך מה היא רוצה?" שאלה והביטה בי, מבטה ננעץ בעיני "אני מרגישה את הפחד שלך, כך גם אני הרגשתי בהתחלה אבל היום אני לא מפחדת יותר"
"נכון אני מפחד" אמרתי כמעט בצעקה "אני לא מבין למה היא באה אלי, מה היא רוצה ממני, אני לא יודע אולי אני הוזה דברים, את לא תאמיני למה שראיתי דרך המראה שבחדר שינה, ראיתי כדור כחול נשקף מהראי, הכדור הסתובב במהירות ופתאום התפוצץ לרסיסים, עברתי חוויה מפחידה והזויה ואני לא מאמין שאני מדבר איתך על זה וללא הפסק, אני בהיסטריה".
"אתה חייב להירגע" אמרה אלונה ואחזה בידי "תתגבר על הפחד, אל תצחק, אפשר להתגבר, הרוח באה בשבילך, יש לה מסר עבורך, תנסה להקשיב לה"
"ממתי את הפכת להיות מבינה גדולה ברוחות? אתמול כשראית את הרוח במשרד שלי צעקת והשתוללת באמוק, לא הצלחתי להרגיע אותך"
"אתמול היה אתמול" ענתה בתקיפות "כבר כמה ימים שאני מנסה לתקשר עם הרוחות, להבין מה הן רוצות. אולי כל הזמן הזה הן רצו אותך" אמרה ברצינות "אתה רואה גם רוחות מחזרות אחריך" חייכתי "לא חשבתי שאני אראה אותך במצב כזה, בחולשה שלך" אמרה והביטה בי עמוקות, שולחת לי מבט  חושני שסקר  את גופי בתשוקה, היה מתח באוויר "אתה צריך להירגע" אלונה התקרבה אלי ונצמדה לגופי "מה אתה אומר?" לחשה ופתחה בעדינות את כפתוריי חולצתי. עצמתי את עיניי, לרגע רציתי לשכוח הכל ולהתענג. אצבעותיה ליטפו את חזי ברכות והיא נישקה באיטיות את צווארי "אני בודדה, אתה בודד, יהיה לנו כיף ביחד" אמרה והצמידה את שפתיה החמות לשפתיי. אתה בודד.. המילים הדהדו בראשי שוב ושוב, הזזתי את אלונה בעדינות וכפתרתי את חולצתי "אלונה את אישה סקסית ומושכת אבל אני לא מסוגל" אמרתי ושפשפתי את פניי, אני חייב להתאפס. אלונה הביטה בי ארוכות "את מטופלת שלי, זה לא אתי"
"אתה צודק" ענתה "אני לא יודעת מה עבר לי בראש, הבדידות משגעת אותי וחוץ מזה אני לא ממש נמשכת אליך, אני אוהבת גברים מבוגרים ממני ולא צעירים חסרי ניסיון". צחקתי, צחקתי בקול ונישקתי את לחיה "תודה על הטיפים, נתראה בשבוע הבא?"
"כמובן, אלא אם כן תזדקק לעזרתי לפני כן" ענתה וחייכה אלי בעגמומיות. יצאתי מביתה וחשבתי על השיחה שלנו, אלונה צודקת, אני צריך להפסיק לפחד, הרוח הזאת לא באה להפחיד אותי, היא רוצה משהו ואני חייב לגלות מה, אני צריך לתקשר איתה, איכשהו. התקשרתי לרות והודעתי לה שאני לא מרגיש טוב ונסעתי הביתה. התיישבתי על הספה וחיכיתי, חיכיתי ארבע שעות והרוח לא באה. הרמתי ידיים ונכנסתי להתקלח. המים החמים ליטפו את כולי והרגשתי את גופי נרגע. יצאתי עירום  מהאמבטיה, חדר השינה היה אפוף באדים סמיכים שעטפו את החדר כערפל לבן, התקרבתי בחשש למראה, חטפתי במהירות את המגבת שנחה על המיטה ועטפתי את מותניי, אני לא חוזר על טעות פעמיים גיחכתי ועמדתי מתוח מצפייה שהרוח תופיע. השרירים כאבו לי ורעדו לי הרגליים, שעות של עמידה, נמאס לי חשבתי ולבשתי את הטרניג הכחול. פתחתי את הדלת והיא נעמדה מולי, פניה צמודות לפניי, הרגשתי את ראשי מסתחרר במהירות ושוב התעלפתי.

התעוררתי שכוב על הרצפה הקרה, פקחתי את עיניי וראיתי אותה עומדת לידי, מביטה בי בהשתאות, הרוח בהלם, חשבתי והתחלתי לצחוק בקול רם "תפסיק לצחוק ולהתעלף, אי אפשר לתקשר איתך ככה" אמרה הרוח בקול שקט ורגוע.
בחנתי אותה ארוכות, היא נראתה די רגילה, אולי הייתי מתחיל אתה אם היינו בבר, מי יודע. השמלה הלבנה יצאה מהאופנה לפני מאות שנים, היא נראית רוח בת ארבע מאות או חמש מאות שנים "אתה מוכן להפסיק עם המחשבות שלך, אני לא מצליחה להתרכז ותתרומם בבקשה מהרצפה"
"את מצליחה לקרוא את המחשבות שלי?" שאלתי בפליאה ונעמדתי במהירות "מי את?"
"המחשבות שלך זורמות אלי כמו מתח חשמלי, אני מצליחה לקלוט אותות ושדרים שמחברים אותי ישירות אליך" ענתה כשהתיישבתי על הספה "שמי מרים ואני נשמה בת אלפי שנים, מתקופות  וממקומות שבן אנוש לא יוכל להבין, נשלחתי אליך על מנת להעביר לך מסר" הבטתי בה המום, לא הצלחתי להבין את דבריה, המילים התערבבו במוחי " אני מצטער איבדתי אותך מתישהו. אני לא מבין נשלחת אלי? אלי? למה אני?"
הפעם היא הביטה בי בפליאה ונראתה כמעט אנושית חוץ מהפנים הלבנות האלה, קריפי "דויד ככל שההכרות בינינו מעמיקה גם אני לא מבינה מדוע נשלחתי אליך" ענתה ובחנה עמוקות את פניי "מדוע אתה? כנראה שיש סיבה ואינני יודעת אותה, אני פה על מנת להעביר לך מסר"
"אוקיי" עניתי "ומה המסר?"
"לא כל כך מהר, אתה חייב להבין וללמוד את משמעות העולם, החיים. המסר הוא משא כבד שתצטרך להתמודד עמו, לפעול דרכו, לשנות את גישתך ודרך מחשבתך"
"את צוחקת עלי?" עניתי המום ונפעם "את הולוגרמה? מישהו עובד עלי? על מה את מדברת, משא, מסר, אני לא חושב שאני מעוניין לשמוע"  הרוח הושיטה את ידה העדינה ונגעה בכתפי, זרם חשמלי אחז בי, מכת חשמל עדינה שהרעידה את גופי "הבנתי תפסיקי" צעקתי והיא הזיזה את ידה, אחזתי בכתפי ומיששתי אתה "עכשיו אני מבין את המתח שבינינו, לא תודה, לא רוצה לחוות אותו שוב, את מתכוונת להרביץ לי?"

פיה נפער והיא הביטה בי בתדהמה "אנו, הישויות או כפי שאתם קוראים לנו רוחות או הנשמות הגבוהות לעולם לא מכות"
"שמעתי מאלונה שהרבצתם לה"
"צר לי לומר לך אך אלונה לא דיברה אמת, מאחר ואף בן אנוש לא האמין לדבריה היא חבטה בגופה, זאת היתה הדרך שלה למשוך תשומת לב. אלונה נבחרה בגלל היותה קרובה אליך ובגלל מחלתה הנפשית, כך היה קל יותר לחבור אליה" הרוח קרבה פניה לפניי, אני מניח שהבל פי לא הפריע לה, היא נראתה מוחשית וככל שבחנתי אותה מקרוב ראיתי את עורה הכמעט שקוף, כמו שקית ניילון לבנה "הזמן קצר, אני מחויבת להעביר לך את המסר, אני מבקשת שתהיה מרוכז"
"אוקיי" עניתי וישרתי את גבי "דברי, בבקשה"
"ראשית אתה צריך להבין שישנם שני עולמות, האחד שאתה מכיר, העולם הארצי, הגשמי ויש את העולם השני, העולם הרוחני, עולם שבני אנוש לא יכולים לראות מעצם היותם גשמיים אך אם הם מתאמצים הם יכולים להרגיש אותו, להתחבר אליו. מאחר ובבני האנוש יש את האור האלוהי, עוד בהיוולדם מתחברים שני העולמות לעולם אחד. העולם הרוחני עוטף את הגשמי מכיל אותו ומגן עליו. בני האנוש מחוברים לעולם הארצי כפי שנקרא על ידכם כדור הארץ. העולם הגשמי לא יכול להתקיים ללא בני האנוש.  לבני האנוש יש יכולת לגרום לרטט בכדור הארץ, להעביר תחושות, האדם הוא  בעצם העולם, כשבני האנוש חשים תחושות קשות, כואבות, אכזריות, העולם המוחשי מגיב גם הוא כך, רעידות אדמה, צונאמי, שיטפונות. השליטה היא בידי  בני האנוש שהם הלב של העולם, קיום דו צדדי. העולם, כדור הארץ הוא לא רק אדמה, עמוק בתוכו מתחת לכל השכבות הוא פועם" היא עצרה לרגע ובחנה את פניי "בני האנוש נולדו עם האור האלוהי וכך הם מחוברים לעולם הרוחני, בני האנוש נוצרו מעפר כך הם מחוברים לאדמה, לעולם הגשמי, העפר הוא הגשמיות והאור הוא הרוח"
"בעצם אני מבין שהאדם והעולם הם  גוף אחד. רגע אני נכנס לזה, האדם הוא הגוף והעולם הוא הלב, אני צודק?" שאלתי וחייכתי באושר, משום מה אני מצליח להבין את מה שהיא מנסה להעביר לי, למרות שאני ורוחניות זה שני עולמות שונים, גיחכתי, אני מוכן להיפתח למה שאני קורא עולם של הזויים, הרי אני יושב מול רוח שבוהה בי ברגע זה "די תפסיק לחשוב, אני מבקשת, אתה חושב יותר מידי, מספיק, תן לגוף ולנשמה שלך להירגע, כך תפתור גם את יתר הבעיות בחייך, תקשיב ללב"
"את צוחקת עלי" נעלבתי "את לא מכירה אותי כלל וכלל. את מתפרצת לחיים שלי, משום מקום, איפשהו בין העננים ובחוצפתך הרבה מטיפה לי מוסר, תסלחי לי גברת רוח אני לא מוכן לקחת את אחריות העולם על כתפיי, אני לא סופרמן אלא פסיכולוג שתיין שלא מוצא את עצמו"
"דויד אתה שיפוטי ועקשן ונרגן, מצטערת" אמרה מיד "יש לך אחריות גדולה, נכון המצב עבורך כלל לא פשוט ואתה עדיין צריך להבין ולהפנים את כל מה שמתרחש סביבך אבל אתה חייב גם להבין שאין מנוס, אתה הנבחר, הפסיכולוג השתיין והעקשן התמנה להעביר את המסר ומיד, אין הרבה זמן"
"את מלחיצה אותי" אמרתי ולקחתי כמה נשימות עמוקות "אוקיי אני הנבחר, אני אעביר את המסר, מהו המסר?"

היא הביטה בי, עיניה עצבו ופניה נפלו "סיפרתי לך עד כמה אני אוהבת את העולם הגשמי?" הנעתי את ראשי בשלילה "אני אוהבת את השמיים הכחולים, הריח המשכר של האביב, את החורף, פתיתי השלג, העצים, את צמרות העצים מהסוג שכמעט נושקים לשמיים, טיפות הגשם, ריח הגשם, ריח הפרחים, אני אוהבת פרחים, פרחים בשלל צבעים, אני אוהבת את הקשת, את קול הרוח ביום סוער, שעות הערביים, שקיעת החמה, צבע הזריחה" הבטתי בה, כל כך מופעם, הדרך שבה היא תיארה את הדברים, הדרך שבה עיניה השחורות והכבויות לפתע הוארו, באותו השנייה הבנתי שהתגלה בפניי הניצוץ האלוהי "כך אני אוהבת את העולם" סיימה את דבריה והתקרבה אלי, ידה נגעה בעדינות בידי "דויד צר לי לבשר לך שסוף העולם מגיע"
"חחח" צחקתי בקול, נשכבתי על המיטה והחזקתי את הבטן "חחחחחחח" הייתי היסטרי "את צוחקת, נכון?" אמרתי כשנרגעתי והבטתי בה. מרים ישבה שקטה והביטה בי במבט עצוב, מרחם, מבט שהבהיל אותי, היא לא צוחקת, סוף העולם מגיע, הייתכן?
"אני מצטערת דויד לבשר לך את הנורא מכל, אני אניח לך כעת, אתה צריך להיות לבדך, להפנים את המשמעות של המסר"
"להבין את משמעות המסר?" עניתי נסער, סוף העולם מגיע, הדמויות של הוריי צפו לנגד עיניי "אין משמעות למסר, מה זה יעזור, כולנו נמות, את מצפה שאני אומר לאנשים שיתכוננו למותם? אתם צוחקים עלי שם למעלה, ככה מתעללים בי בדקה האחרונה לחיי" לפתע מרים תפסה את פניי ולחצה באצבעותיה על רקות ראשי. הבזק של אור התנפץ בעיניי ותמונות דהויות התרוצצו בראשי, הנה אני לוחץ יד  למשה המרצה  כשהגיש לי את התעודה, אני מנשק את לילך אהבת חיי הראשונה, אני ומיכל אחותי קופצים על המיטה, אבא שלי מכניס אותי לגן, אמא שלי מחבקת אותי בזרועותיה בזמן שאני יונק, אני מרגיש את טעם החלב המתקתק. התחלתי להירגע, הרגשתי את ידיה הרכות של אמי מלטפות את מצחי בעדינות כשנענעה אותי, הרחתי את הריח המופלא שיצא מגופה כבושם עדין שדגדג באפי "הכל בסדר?" שאלה מרים והסירה את ידיה מראשי. פקחתי את עיניי המעורפלות "אני רוצה להודות לך על החוויה המופלאה שהענקת לי" אמרתי וחייכתי, אני לא יודע מדוע חייכתי אבל הרגשתי מאושר "יותר טוב מהיפנוט" מרים חייכה אלי, הרגשתי שיכור, ראשי הסתחרר וחייכתי אליה "רוח מחייכת, אף אחד לא יאמין לי"
"אל תדאג, אני בטוחה שתעביר את המסר בדרך הראויה"
"שוב משפטים מפוצצים, מה זה בדרך הראויה?"
"כראוי בעינייך, אני אניח לך עתה, אחזור בקרוב" אמרה ונעלמה. זה הזוי חשבתי ונשכבתי על המיטה, אני מקווה שמישהו עובד עלי, כן זו בטח מתיחה, אני לא אכעס, אני אודה שהצליחו לעבוד עלי בגדול, הלוואי התחננתי וזאת מתיחה. חיכיתי שמישהו ייכנס עם מצלמה ויצחק שאפשר לעבוד עלי, אני תמיד מתרברב שכולם פתיים חוץ ממני. דבר לא קרה. התרוממתי ופתחתי את הארון, אני זוכר שהיתה לי גלימה אדומה, הנה היא, עטפתי את כתפיי ובחנתי את דמותי שנשקפה מהמראה, סופרמן יוצא לפעולה, ניפחתי את החזה, אני סופרמן. הוצאתי את האוויר בנשיפה מהירה, הרגשתי שכל האוויר יצא מגופי ואני לא מצליח לנשום, הדמעות החלו לזלוג מעיניי ללא שליטה, איך אבשר לכולם שהם עומדים למות? להוריי, אחותי, חבריי, איך אצליח לבשר לאנשים זרים, ירגמו אותי באבנים. נשכבתי על המיטה והתעטפתי בשמיכה, אני עייף חשבתי ועצמתי את עיניי.

רוח רוח רוח רוח למה לא תשכב לנוח? פקחתי את עיניי ואז זה נחת עלי, ידעתי את שעלי לעשות. קפצתי מהמיטה, התקלחתי, התלבשתי ויצאתי מהבית. נסעתי לכיוון  תל-אביב. החניתי את הרכב וצעדתי לעבר הטיילת. עצרתי לרגע והבטתי בים הכחול והשלו והמשכתי לצעוד  נמרצות, חדור מטרה, לאורכה של הטיילת, נעצרתי מול ספסל בודד שניצב שם, זה רגע האמת, נעמדתי על הספסל והתחלתי לצעוק "קוראים לי דויד מרקוביץ ואני בן 38. לפני מספר ימים התגלתה בפניי רוח רפאים שביקשה ממני להעביר מסר לאנשים שחיים בכדור הארץ" שתי זקנות נעמדו מולי והביטו בי בהתעניינות "רוח רפאים התגלתה לפניך, מעניין" אמרה האישה עם השיער הלבן האסוף וחייכה אלי "סיפרתי לסוניה, זאת שלידי שגם בעלי המת התגלה בפני לפני שנה, היא לא מאמינה לי"
"אויש, תפסיקי לבלבל את המוח" ענתה סוניה ונפנפה בידה לעברי "תמשיך, תספר לנו מה המסר" הבטתי בהן בייאוש, איך אני אמור להתמודד עם זה חשבתי, תתגבר, אני פסיכולוג שמתמודד יום יום עם שיגיונות ושיגעונות של אנשים, אני יכול להתמודד עם הכל. חייכתי "סוניה תקשיבי וגם את גברתי אני מאמין שבעלך נגלה  בפניך" היא מחאה כפיים "המסר שאני עומד לבשר לכם הוא לא פשוט, קשה לי לומר אותו" אמרתי והבטתי בבחור הצעיר עם הנזם הענק באף שעמד בצד והצטרף "אחי אתה גרוע, תספר כבר".
"סוף העולם מגיע" אמרתי והסתכלתי סביב, מצפה לתגובה מזועזעת וצעקות אימה ולמרבה הפלא הם התחילו לצחוק, צחוק רועם "למה אתם צוחקים, אני מתכוון לכך, סוף העולם מגיע, מרים הרוח רפאים אמרה לי ואני אמור להעביר את המסר"
"אוי אתה כזה חמוד, אם לא היית קצת משוגע הייתי משדכת אותך לבת שלי" אמרה סוניה והביטה בי משועשעת "סוף העולם, על מה אתה מדבר"
"אני לא צוחק ולא משוגע" ירדתי מהספסל ונעמדתי מול שתי הקשישות החביבות "אני פסיכולוג במקצועי, בחור רגיל, אוהב נשים, ספורט, לא מת על אנשים זרים וקרוב מאוד למשפחה שלי, אין לי שום סיבה לשקר, כן פגשתי רוח וכן היא סיפרה לי שסוף העולם מתקרב ואם אתן לא מאמינות אז חבל מאוד כי זה הזמן להיות ליד האהובים שלכם, לדבר, לחבק, להיפרד" עניתי בקול רם והקשישות התרחקו, הבחור עם הנזם הניד את ראשו לצדדים "אחי לא היית צריך לצעוק עליהן" אמר והתרחק. הוא צודק חשבתי ורצתי אחריהן "אני מתנצל מעומק ליבי" אמרתי וחייכתי את החיוך הכובש שלי, נשים לא עומדות בפניו "אין בעיה בחור חביב" אמרה חברה של סוניה "יכול להיות שאתה צודק אולי סוף העולם מגיע אני יכולה לומר לך שאנחנו בהחלט לקראת קץ האנושות, תראה מה קורה סביבנו"
"תבואו מחר, אני אהיה כאן, אחכה לכן ליד הספסל" צעקתי כשהתרחקו. איזה דברי חוכמה מאישה עם ניסיון חיים, ממש כך המצב, כפי שאמרה, קץ האנושות ואז זה קרה, ידעתי את שעלי לעשות.

הגעתי הביתה והתחלתי לחפש את ספר התורה שקיבלתי מאבי כשעליתי למצוות. נזכרתי שטמנתי אותו עמוק בתוך הארון. פתחתי את הספר והתחלתי לדפדף הנה, בראשית פרק ו, פרשת נוח. קראתי בשקיקה את פרקי הפרשה "אֵ֚לֶּה תּֽוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִתְהַלֶּךְ־נֹֽחַאֵ֚לֶּה תּֽוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ" "מרים, מרים, אני רוצה לדבר איתך" קראתי בקול "מרים"
"אני פה, במה אני יכולה לעזור לך?" מרים נעמדה מולי, אני לא אוכל להתרגל להפתעות שלה חשבתי והחזקתי את הלב "את לא נורמלית, כמעט הרגת אותי" היא חייכה, חיוך רחב ודי מפחיד כי הוא היה ללא שיניים, רק שפתיים דהויות ועיניים כבויות, ללא נשמה "אני מצטערת לא התכוונתי להבהיל אותך שוב, במה אוכל להיות לעזר?"
"אני רוצה לדבר איתך על פרשת נוח, את יודעת זה עם התיבה, הוא אמיתי או שזו המצאה של איזה משוגע מלפני ארבעת אלפים שנים?"
"אני לא יכולה לדבר איתך על הנושאים האלה, התובנה צריכה להגיע ממך, תאמין לתחושות שלך, לך לפי התחושות שלך, האינטואיציה, תבחר אם להאמין או לא, הבחירה בידיים שלך"
"אני מאמין, בוודאי שאני מאמין, בהכל, רוחות רפאים, שדים, מלאכים במה שתרצי" עניתי ופתחתי את ספר התורה והתחלתי להקריא את הכתוב במהירות "הנה בבקשה" אמרתי "וְזָֽכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֨יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר וְהָֽיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ" מרים הביטה בי בעצב "הוא הבטיח שהוא לא יפגע באדם, בחיה, בעולם, הוא הבטיח לנוח והוא מפר את ההבטחה" צעקתי בכעס, הגוף שלי רעד "דויד אתה חייב להבין שאני לא יכולה להתערב, אין לי תשובות להבטחות שנאמרו, אני לא פה בתפקיד שופטת ובטח שאתה לא ראוי לשפוט" היא נראתה כועסת "אתה שוכח שבני האנוש הפרו את ההבטחות שלהם, הכללים שנכתבו להם עוד מתחילת היקום, אל תסתכל עלי כך, הפרתם את האמון בין אדם לחברו, הפרתם את אמון ביניכם לבין מי שאתם קוראים לו אלוהים, אתם הורסים כל חלקה טובה בעולם היפה הזה, הורגים, נואפים, מרמים, פוגעים, תסתכל סביבך ותאמר לי עד כמה אתה מאושר, עד כמה אנשים סביבך מאושרים, אבדה השמחה, התמימות. ניתנה לכם הבחירה בין טוב לרע וכשאתם בוחרים ברע אתם נאלצים להתמודד עם התוצאות, אני אפתיע אותך, הקשת לא מופיעה עשרים ירחים ואתם כלל לא שמים לב, כל כך אטומים. הברית הופרה, הסברתי לך שאתם, בני האנוש הלב של העולם הגשמי, העולם הזה סובל, הוא גוסס" היא התקרבה אלי והרימה את פניי "כנראה שכך הוחלט ולך אין שליטה על ההחלטה, תפקידך להעביר את המסר"
"מיותר" עניתי בייאוש "חסר טעם, אנשים לועגים לי, מתייחסים אלי כאל משוגע וחוץ מזה גם לא בא לי, אני בן אנוש שלא עומד בהבטחות שלו, מה תעשו לי, תשרפו אותי באש הגיהינום?" שקט שרר, מרים נעלמה מבלי להיפרד ואני נשארתי  עם שאלות תלויות באוויר.

שמונה ימים חלפו ומרים לא חזרה, גם כשקראתי בשמה והתנצלתי עשרות פעמים היא לא הופיעה. בימים הללו נסעתי לטיילת ועמדתי על הספסל, צועק לכל עבר שסוף העולם הגיע, מסתבר שאני מטיף לא רע, היו כאלה שהקשיבו לי וחיכו בהתלהבות עד שסיימתי את דבריי, היו כאלה שרצו להצטרף לכת שלי ושלושה הופיעו על סף ביתי וביקשו שאברך אותם בחיי נצח… העולם השתגע.

שלושה ימים נוספים חלפו ומרים לא הופיעה, אולי זאת הזיה מטורפת, השפעה של הפטרייה שלקחתי בהודו לפני שמונה עשרה שנים. את רוב הזמן העברתי שכוב על הספה, בוהה בטלוויזיה, סיימתי עם ההטפות בטיילת ולא התחשק לי לעבוד, להתמודד עם בעיות של אחרים, אני צריך לפתור קודם כל את שלי. מרים איפה את? זה מצחיק שאני רוצה שמרים תהיה אמיתית, להוכיח שאני לא משוגע ומצד שני המוחשיות של מרים היא הסוף שלנו.. מריםםםםםםם…

זרקתי כל בקבוקי האלכוהול שהיו לי בבית, ערמות של בקבוקים. נכנסתי להתקלח, זהו אני נקי, תרתי משמע, אני לוקח את החוויה למקום טוב, להתבגר סוף סוף, אולי אכיר אישה נחמדה, אתמסד ויהיו לי ילדים, אני אהיה אבא טוב, לא כמו אבא שלי, שאני אוהב אותו מאוד אבל הוא רדף את אמא שלי, חולה סדר ושליטה, אני לא אהיה כזה, אני אגיד לילדים שלי שאני אוהב אותם, אטפח את אשתי, אכבד אותם, אני מוכן להשתנות. יצאתי לרחוב וטיילתי להנאתי, הסתכלתי על העוברים והשבים, עשרות פרצופים זרים, הרמתי ראשי והסתכלתי על השמיים הכחולים, השמש החמה סנוורה את עיניי והריח של הקיץ גרם לי להרגשת שיכרון, אושר עילאי, איזה צבעים מדהימים, תכלת, צהוב, ירוק, ערבוב של יופי אלוהי, אנשים יפים, בא לי לחבק את כולם. אחרי שעה קלה חזרתי הביתה, שרקתי מאושר מנגינה שעברה בראשי ואז ראיתי אותה, עומדת בסלון, הכי מוחשית שיכולה להיות, באותה שמלה לבנה מרופטת ועיניים ריקות, השפלתי את מבטי, אכלתי אותה.
"בזריחה השלישית זה יקרה, תתכונן, תעביר את המסר, זה הזמן להיפרד" אמרה בקול נוקשה, מעט מלאכותי "את צוחקת עלי? את מבשרת לי שבעוד שלושה ימים אמות, סתם ככה נעמדת לי בסלון, אחרי שבועיים שנעלמת, את לא אמיתית, שיגעון חולף שבא לעורר אותי לחיות במציאות, תלכי מפה"
"אתה לא יכול לגרש אותי למרות שאתה מאוד רוצה, אני המציאות שלך אם תרצה או לא וכן אתה עומד למות, לך לפחות נתנה הזכות להתמודד עם זה" הדמעות זלגו מעיני, הכל התפוצץ לי פרצוף, אני עומד למות, המשפחה, החברים שלי, כולם עומדים למות. התיישבתי על הספה וניגבתי את פניי, תשתלט על עצמך "אוקיי מה עלי לעשות?"
"תעביר את המסר, כשהשמש תעצור בנקודה הגבוהה ביותר ביום יקרה משהו שיעזור לך לאמת את המסר"
"את צוחקת עלי, כמו משה ועשר המכות" אמרתי וצחקתי קול רם, התפקעתי מצחוק, אני אהיה עם זקן ארוך ולבן, אחזיק מוט ביד ואכה את הים, משוגע אמיתי
"אני לא מצליחה להבין את המחשבות שלך וזה טוב שאתה צוחק, תתכונן ליציאה"
"רגע מה עומד לקרות, אני חייב לדעת מה אתם מתכננים"
"אני לא יכולה לספר לך, תתכונן ליציאה"
"אוקיי אני אתכונן, אני רוצה שתספרי לי"
"לא. מאוחר, אתה צריך לצאת לדרך"
"למשה סיפרתם"
"אתה לא משה, אני יכולה לספר לך שיהיה קפוא, תתכונן"
התלבשתי באיטיות, מה זאת אומרת יהיה קפוא, אנחנו באמצע אוגוסט, אני מפחד לחשוב אבל זה קורה, הקץ מתקרב, אני חייב לדבר עם המשפחה שלי, להזהיר אותם, להכין אותם שסופם קרב, אבא שלי יצחק לי בפנים ויגיד לי שאני זקוק לטיפול ואמא שלי תביט בי ברחמים ותאשים את עצמה, אולי אצליח לשכנע את אחותי, היא היחידה שמאמינה בי. יצאתי מהבית ונסעתי לכיוון הטיילת, בהיתי בכביש הארוך והשחור, עסוק במחשבות קודרות. הגעתי לטיילת ועליתי על ספסלי הקבוע, הבטתי בשמיים, נשארה שעה עד שתגיע המכה האחת עשרה.. "גבירותיי ורבותיי, חזרתי" צעקתי והנפתי את ידיי מעלה "הנני כאן לבשר לכם שבעוד שלושה ימים סופכם קרב, סוף העולם הגיע, בואו תתקרבו" צעקתי לקבוצת הצעירים שעברה, הם התקרבו והביטו בי בלגלוג "אל תצחקו, בעוד שלושה ימים העולם יחרב, צר לי לבשר לכם אתם כל כך צעירים" אמרתי בכאב "אבל זאת האמת ובשעה שתיים עשרה, בעוד ארבעים וחמש דקות יקרה משהו שונה, מפחיד שיוכיח לכם את זה" הם החלו לצחוק וצעקו בוז לעברי, התקרבו עוד שישה אנשים, גם סוניה וחברתה הצטרפו ואיתן עוד שלוש חברות "חזרת" צעקה לי סוניה "התגעגעתי לשיגעון שלך, תראי איזה חתיך כואב הלב" אמרה לחברה כסופת שיער "סוניה אל תזלזלי בדברים שלי, תחכי קצת ותיראי מה קורה. תביני עד לפני שלושה שבועות לא האמנתי בכלום, די אתאיסט, מאמין רק במדע ומקריות והוכח לי אחרת כשלחיי הגיחה מרים רוח הרפאים שבישרה לי על קץ העולם, נכון אני נשמע משוגע, גם אני לא הייתי מאמין אם מישהו מכם היה עומד על הספסל וצועק שרוח בישרה לנו שאנחנו עומדים למות, אתם צריכים להבין יש רוחות רפאים, קורים ניסים, יש אלוהים, כן, הוא התגלה בפני, לא ישירות אבל השכלתי להבין שהעולם הזה נברא על ידי אל אחד, לא מוחשי שמסתתר מאחורי השליחים שלו, זאת המציאות שלי ודרך אגב אין שום דבר מקרי, אין לנו שליטה על החיים שלנו, מי ששולט נמצא למעלה ותקראו לו איך שאתם רוצים אללה, אלוהים, מוחמד, ישו, בודהה, מי שזה יכול לשלוט ברצונות שלנו, להשפיע עליהם, אנחנו כלי ביד היוצר, בובות מריונטה, סוניה לא קרה לך משהו ואמרת לעצמך לא ייתכן שזה מקריות, מחשבות שהתממשו, מפגשים מוזרים?"
"בטח שקרה, המון פעמים" צעקה סוניה "אני מאמינה באלוהים והוא מחליט בשבילנו בגלל זה אני משתדלת לעשות רק טוב, כמה שיותר מצוות והכל ביד השם, שום דבר הוא לא מקרי, אני יכולה לספר לך עשרות סיפורים מוזרים שקרו לי"
"יופי סוניה אני אוהב את הראש שלך, אם לא היינו עומדים למות הייתי מתחתן עם הבת שלך. תבינו אנחנו, בני האדם בעצם שולטים בכדור הארץ דרך המעשים שלנו ותכלס תסתכלו סביבכם אנחנו לא ממש שומרים עליו, גם כשאנחנו פוגעים אחד בשני אנחנו משפיעים על העולם.  כדור הארץ נתון בידיים שלנו, ניתנה לנו הזכות להחליט, לשמור על כדור הארץ ולחיות או להרוס אותו ולמות, אני מצטער על ההסבר המייגע אבל מה שאני מנסה לומר זה שכדור הארץ חולה ועומד למות, אל תצחקו הוא גוסס, העולם ימות, אנחנו נמות, הכל ייגמר בעוד שלושה ימים, הסוף מגיע, לצערנו זה מה שנקבע עבורנו" "תפסיק לדבר שטויות, אין אלוהים, כדור הארץ זה עוד כוכב לכת במערכת השמש, הכל מקרי ומה זה די אתאיסט או שאתה כן או שלא" צעק אחד הנערים "אנחנו יוצרים את המציאות שלנו, אנחנו מחליטים מה טוב ורע עבורנו ולא איזה אל דמיוני, אתה מדבר שטויות, עוד משוגע רוחני, לך הביתה"

"לך לישון על האף" צעקה לי נערה מתולתלת "אני מחליטה מה טוב לי ואתה רע לי, תסתלק מפה"
"אוי אתם הצעירים, מה אתם מבינים, חושבים שתחיו לנצח, חוצפנים, עושים מה שבא לכם, איזה דור מקולקל" צעק איש מבוגר והניף את מקלו "אתם צעירים כשתתבגרו, אם בכלל, תבינו"     ………….
"עוד משוגע" צעקה צעירה אחרת "תסתלקו מכאן" הסתכלתי על השעון נשארו שלוש דקות עד שיקרה הבום המסתורי "מספיק" צעקתי "בעוד שלוש דקות אתם תיווכחו שאני צודק"…………………..
"מה? מה יקרה?" שמעתי את הקהל צועק "תגיד לנו מה עומד לקרות?" אנשים נוספים הצטרפו והניפו את ידיהם בזעם "מה עומד לקרות?" מרים במה סיבכת אותי.          ………………………..
"אין לי מושג" צרחתי "אני לא יודע בדיוק כמותכם, אבל זה צריך לקרות עכשיו" הנפתי ידיי מעלה "עכשיו" צרחתי ולא קרה דבר, האדמה לא זזה, העולם הסתובב כהרגלו. עצמתי את עיניי מבושה, בבקשה תעשו משהו. קולות הצחוק הרמים ושריקות הבוז הדהדו אוזניי, מה יהיה? לפתע רוח קרה נשבה בחוזקה והרעידה את גופי, השמיים הבהירים נעטפו עננים שחורים ופתיתי שלג קטנים נפלו במהירות מטה והחלו לכסות את המדרכה. איזה שקט חשבתי, העולם קפא מלכת, הדמויות שהתקבצו סביבי נעמדו פעורי פה ואחר כך החלו לרוץ בבהלה רק קבוצת הנערים נשארה הביטה בי, מבטים משתאים "תגיד לי בן אדם מי אתה?" שאל אותי אחד מהם, הבטתי בו ובשלג שירד והסתיר את הכל, היה לי קר, מאוד קר "סתם פסיכולוג שתיין" עניתי וירדתי מהספסל, שתי צעירות החלו לרקוד ולשיר, תשירו חשבתי, תרקדו כמה שיותר, אין לכם הרבה זמן. איזו אירוניה חשבתי בזמן שנהגתי הביתה דבר כל כך טהור כמו שלג מסמל את המוות, הייתי מצפה לגושי ברד עם אש כדי להבהיר עד כמה אני צודק ולא לשלג לבן. הרחובות היו מכוסים קרח כמו שמיכת פוך לבנה ורכה, אנשים יצאו מבתיהם החוצה, קבוצות התקבצו יחדיו והביטו בשמיים, ילדים השתובבו וזרקו כדורי שלג אחד על השני, בהיתי בדמויות המשתהות, בחיוכי ההפתעה והאושר שנראו על פניהם, הכל חלף לידי כמו סרט נע, ערפילי, כמו חלום, סיוט! הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה, אני עייף.

התעוררתי בבוקר, המחשבה הראשונה היתה להתקשר לחבריי, תיארתי לעצמי שהתגובות יהיו מלגלגות ולמרות זאת התקשרתי לכולם. אין לי הרבה חברים קרובים, תמיד דאגתי להרחיק אנשים מעליי. התגובות של חבריי היו כפי שצפיתי, לגלוג, רחמים, האשימו אותי שאני שותה יותר מידי או על סמים קשים, שנדפק לי המוח. אף אחד מחבריי לא רצה להקשיב לי, אני את שלי עשיתי!
המחשבה השנייה לבקר את לילך אהבתי הראשונה. היא הופתעה כשראתה אותי על סף דלתה. לילך נראתה כפי שזכרתי אותה, שיער שחור ועיני חתול, פנתרה שלי הייתי קורא לה ברגעים אינטימיים. הסברתי לה שבאתי להתנצל ולהיפרד, אני נוסע ולא חוזר, רציתי לבקש את סליחתה, לסגור את המעגל. לא הייתי מסוגל לומר לה שהיא עומדת למות, לא כשראיתי את ביתה היפה והמסודר ושלושת ילדיה הקטנים. לילך עדיין כעסה עלי למרות שעברו חמש עשרה שנים מאז שנפרדנו. בגדתי בה עם שירי חברתה הטובה ביותר, הייתי מוכרח, פחדתי לאהוב אותה, זה היה חזק מידי וכואב מידי והעדפתי להרחיק אותה ממני, חשבתי שיהיה לה טוב יותר בלעדיי, אולי טעיתי, המעשה שעשיתי היה נבזי ואכזרי והיא נעלמה מחיי. אני שמח שהיא המשיכה הלאה, אני מעולם לא התגברתי עליה.

נשארתי בבית וסידרתי את כל חפציי, הבטתי שעות ארוכות בתמונות ילדותי, צפיתי בסרטונים, טיולים עם חברים, מפגשים עם משפחה, חוויות עם בנות זוג … המון רגעים נהדרים. כשנכנסתי למיטה פיזרתי סביבי את כל התמונות, דיסקים, מכתבים, תעודות, גביעים, כל החפצים שהיו לי, מי שייצג אותי עוד מילדותי, כך נרדמתי בין הזיכרונות.

המחשבה השלישית והאחרונה לבלות את הלילה האחרון בבית הוריי. התקשרתי למיכל אחותי וביקשתי ממנה שתצטרף אלי, כמו פעם כשהיינו ילדים, רק אני והיא. אני חושב שהצער הגדול של הוריי הוא שהם לא זכו לנכדים, אחותי התגרשה לאחר שנים של ניסיונות פוריות שכשלו, ואני, למרות שעצוב לי שלא הבאתי להם נכד, אני שמח שאין לי משפחה זה היה כואב יותר, הרבה יותר. הוריי התרגשו לראות אותנו, לא הבינו את פשר המפגש, זה היה טוב להיות איתם, לחבק אותם, לנשק, הסתכלתי עליהם, הם הזדקנו, מעט כפופים ומאוד מאושרים, במיוחד עכשיו בשעות האחרונות של חייהם. בלילה, לפני שהלכנו לישון, סיפרתי להם הכל, על מרים והמסר, על הנסיעות לטיילת, סיפרתי את כל מה שעברתי בשבועות האחרונים. כשסיימתי את דבריי ציפיתי לשמוע שאני משוגע ושתיין ושאני לא יוצלח אך הם הביטו בי בשתיקה. אבי קם, מלמל לילה טוב והלך לחדרו, אימי נישקה את לחיי ולחשה שנתראה בבוקר, מיכל חייכה והלכה. נראה שהתגובה היתה אדישות מוחלטת, לא בטוח, הם יחשבו על זה הלילה. נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה, זה הלילה האחרון שלי, אני יודע זאת בוודאות, האחרון שלי, ליבי הלם במהירות, אני עומד למות, עומד למות, עומד למות מלמלתי בבכי עד שנרדמתי.

התעוררתי לקול צרחות של אנשים, צווחות אימה. החדר היה חשוך, ריח בערה אפף את האוויר, ריח של גומי חרוך ובשר שרוף, עשן שחור וסמיך כיסה את הכל. צעדתי לאט לכיוון הסלון, העשן חנק את גרוני, לא יכולתי לנשום, הרגשתי כמו בסרט אימה, גופי רעד מפחד, התהלכתי כעיוור בעלטה ורגליי בקושי רב נשאו אותי, חיפשתי את משפחתי בתוך העשן האפל ומצאתי את הוריי ואחותי המבוהלים בוהים בחלון "בוא מהר תראה מה קורה בחוץ" אמר אבי בקול רועד "מה קורה פה?" שאל בבעתה והצביע החוצה. היה כאוס בחוץ, רחובות בוערים, אנשים שרופים, ערמות של גופות מפויחות זרוקות בכל מקום. להבות האש העצומות האדימו את השמיים השחורים, העשן הכבד התפזר לכל עבר וחתיכות אפר זעירות התעופפו מעלה, חונקות כל חי, לא נשאר דבר, הכל נשרף "צדקת" צעקה אחותי והחלה לבכות, בכי היסטרי, גופה רעד מאימה "צדקת אנחנו עומדים למות" חיבקתי חזק את משפחתי, אימצתי את שלושתם לליבי שהלם בטירוף והבטתי מבועת בגל האש הענק והאימתני שהתקרב לעברנו במהירות. יד קרה אחזה בכף ידי, מרים לידי "לאן נעלמת?" לחשתי והבטתי בה "תודה על הכל, תודה שנכנסת לחיי, בזכותך אני אלך שלם עם עצמי" היא חייכה אלי חיוך עצוב, ידה העדינה ליטפה את פניי ומפיה בקעה לחישה חרישית "היה שלום".

 

Leave a Comment

^ TOP