קציצות – סיפור קצר מאת חגית רימון, ועוד סיפור

מאת: חגית רימון

 

חגית רימון

חגית רימון

 

ביום שישי בבוקר היא התעוררה עם נחישות להכין קציצות. כמו פעם. כשהמשפחה הייתה מתכנסת סביב השולחן הארוך בסלון. כל אחד היה מספר על חוויותיו מהשבוע שחלף, ומצקצק בלשונו – אחחח אילו קציצות טעימות. וזיוה הרגישה שחזה מתמלא ומתחמם. הילדים שלי. כמה שאני אוהבת אותם. ורק שאול, בעלה, כמו מידי שישי, היה אומר – "אוי, חסר מלח בקציצות".
"אז תוסיף", היא הייתה עונה לו, ומרגישה צריבה קטנה. ולפעמים שאול היה מוסיף – "גם בסלט חסר מלח". והיא הרגישה עוד סיכה קטנה שדוקרת אותה. אבל מה כבר אפשר לצפות ממנו. זה הוא. והוא כבר לא ישתנה. וכך גם מת. עשר דקות אחרי שאמר לה שמרק הירקות שהכינה כדי לשובב את נפשו, אינו מספיק חם.
היא שמה את פעמיה לסופר עם הרגשה מרוממת. סופסוף התעוררה עם מעט שמחה. ילדים קטנים שחלפו על פניה גרמו לה לחייך לעברם, וכאשר הם חייכו חזרה, שמחתה התעצמה. חצי קילו בשר טחון. היא ביקשה מהקצב. והוא מסר לה את השקית, שכבר כשנגעה בה היא הריחה את מטעמי יום השישי. במחלקת הירקות היא קנתה בצל, שום ופטרוזיליה וליד הקופה נטלה את העיתון של שבת כדי להתעדכן במה שקורה בארץ. בכל פעם שפתחה את העיתון היא הצטערה שעשתה כן. וכי מה מופיע בו? פיגועים חלילה, ותאונות דרכים, ואונס אונס אונס, ורכילויות.

כשהיא הגיעה לביתה, תחושה חגיגית הציפה אותה. היא התקשרה לילדיה לאחל להם שבת שלום, וקיוותה בסתר ליבה, ובעצם לא בסתר, שהם יזמינוה לארוחת שבת. ברם הם לא עשו כן. והיא החליטה לא להיעצב. היא קצצה את הירקות והניחה את הבשר הטחון בתוך קערה והחלה לערבב. היא הוסיפה פפריקה וכורכום ומלח ופלפל. והתגעגעה כל כך לילדיה. היא ראתה מול עיניה את בנה הבכור מפליא בנגינתו בפסנתר הבהיר העומד בסלון. היא התענגה על הצלילים ורק רצתה לנוע בעיניים עצומות. את הנגינה חתך קולו הרועם של שאול – "די כבר, כמה אפשר לשמוע את אותו השיר?" ובאיווחת החרב נפסקה הנגינה. בחדר השני היא ראתה את שני תאומיה, הבת והבן, משחקים ביניהם בקוביות, והצטרפה למשחקם. וצלילים של צחוק מילאו את הבית ואת ליבה. היא ערבבה את העיסה וחייכה. השמן במחבת החל לרתוח, ולאחר שיצרה צורות של קציצות יפהפיות היא הניחה אותן בזהירות על המחבת. והריח… הנה כולם כבר ישובים סביב השולחן. "שבת שלום לכולכם". היא אמרה ללא משים. וכולם השיבו לה פה אחד – שבת שלום. היא הוציאה את הקציצות המוכנות והניחה אותם על צלחת גדולה ומעוטרת. ואז ברגע אחד היא נזכרה שאתמול החליטה להפוך לצמחונית. צער החיות גבר על אהבתה לבשר. היא פסעה למול המראה, סירקה מעט את שיערה, העבירה את הקציצות לצלחת חד פעמית וירדה לגינה מסביב ביתה. פספספספסססס… היא קראה לחתולים. והנה. הם באו. אחד אחרי השני. והגיע אפילו גור קטן שהביט בה ללא פחד. היא דאגה שכולם יאכלו מקציצות השבת שלה. ונתמלאה בשמחה.

 

 

משה – סיפור קצר

בכל בוקר מתעורר משה בדיוק בשעה 06:28, שתי דקות לפני השעון המעורר. הוא קם מן המיטה לאחר שמשאיר לאישתו נשיקה קטנה על לחיה. הוא מצחצח שיניים ועושה כל מה שאנשים רגילים עושים בבוקר, יוצא מהמקלחת ומזליף על צוארו ניחוח גברי מתקתק. כבר שבע ודקה, ועוד מעט יהיו שלושה סדנוויצ'ים מוכנים לילדים. הוא נזכר, כבכל בוקר, באמו האהובה שהכריכים שלה התפוצצו מכל טוב. בקושי היה מה לאכול בביתם, אבל ארוחה שלמה הייתה אצלו בכריך. הוא מכין שתי כוסות קפה מהבילות, וקורא לאשתו לבוא. בתוך שתי דקות משה כבר בחליפה כהה, והנה, הוא כבר בחוץ. לעוד יום עבודה. הוא נכנס למשרדו, מברך את העובדים לשלום. כל מי שרוצה להיכנס לחדרו ולשוחח עימו, גם בעניינים אישיים – דלתו תמיד פתוחה. אבל היום, היום הוא יום מיוחד. ועדיין למשה אין מושג מה הוא צופן בחובו. היום מזכירתו תיכנס לחדרו ותאמר לו שהיא בהריון. ממנו. "ממני??" הוא כמעט יצעק. "כן, ממך". היא תשיב בקולה שפעם נשמע לו סקסי, וכעת נדמה שהוא מנסר את אוזניו. "כבר שכחת מה עשינו לפני חודשיים?" ובדיוק ברגע הזה, ירגיש משה שהשמיים נופלים עליו, והוא רוצה להירדם ולהתעורר מחדש, כאילו היה זה חלום. אבל קולה המנסר ממשיך ונשמע – "מאמי, חשבתי שתשמח." נשימתו נעשית כבדה וראשו החל להסתובב. עיניו נעצמו מתוך סחרחורת, אבל לפתע הופיע אור. אור. הוא פקח אותן, ואמר לעצמו שאיזה מזל שהוא לא נענה לפיתויה של מזכירתו היפה, וכאשר הם נשארו לילה אחד לבד במשרד, הוא אמר לה – "מצטער. אני ממהר. אישתי והילדים מחכים לי בבית."

 

 

Leave a Comment

^ TOP