טירוף – סיפור אהבה בין שתי נשים

מאת: סטורי טלר

 

 

אוף, קר, מה זה קר? קפוא ממש, "מרינה", "מ-ר-י-נ-ה", אני עומדת כאן כבר עשרים דקות. כבר לא מרגישה את הרגליים בכלל, אני נזכרת איך פגשתי בה לראשונה לפני שבועיים, נכנסתי לאחד הצ'טים האלה, כן מה לעשות, לפעמים אין ברירה, כשמאוד מאוד רוצים להכיר, ואין, אין יותר מאיפה להביא, כל החברות כבר מסודרות, כבר אין להם חברות רווקות, אז מאיפה אני אמצא? נכנסתי וזהו, התחילה לדבר איתי אחת, שושנה25,  "היי" רשמה לי, "היי" עניתי חזרה, חושבת לעצמי, איזו בחירה לא מוצלחת של ניק, הרי שושנה זה שם קצת מיושן, שבחורות היום משנות לרוז וכל מיני, וזאת במקום לבחור ניק נורמלי, הלכה על הכי ענתיקה "מאיפה את?" שאלה, טוב, אני לא מתה על השאלות האלו, אבל אין ברירה "מאזור המרכז" ככה לעצבן לא רושמת מאיפה אני בדיוק, שתמות.

"מאיפה במרכז?" רשמה, חוצפנית, טוב, נו "תל אביב, ואת?"  "גם אני" ענתה, מפה לשם, אני לא ממש זוכרת את תוכן השיחה הוירטואלית שלנו, אבל עברנו לשיחה בטלפון, היא נשמעה נחמדה וגם נשמעה מאוד רוסיה, דווקא הדליק אותי, שמעתי בקול שלה, שהיא מנסה מאוד מאוד להשמע כמה שפחות זרה, יותר בעניינים וזה היה חמוד בעיני, דווקא אהבתי את הצליל של המבטא שלה.

החלטנו להיפגש, קבעתי איתה במקום הכי, אבל הכי המוני שיכול להיות, מגדלי עזריאלי.

היא אמרה לי שאני אזהה אותה מיד, בלי שתגיד לי מה היא תלבש, איזה בטחון עצמי יש לה חשבתי לעצמי.

באמת זיהיתי אותה מיד, קלטתי עליה שהיא לסבית עוד מרחוק, לא שהיא הייתה גברית, אבל אני עם הגיידר שלי המוצלח, הצלחתי מיד לקלוט,  דווקא היא לא זיהתה אותי, שום דבר אצלי לא צועק לסבית, יש לי שיער ארוך, ציפורניים מטופחות, אני שמה איפור, אבל עדין, מקפידה להתלבש יפה.

כבר ידעתי עוד מהשיחה בטלפון ששמה האמיתי הוא מרינה, התקרבתי אליה, היא הייתה יפה, יופי סלאבי כזה, מיוחד, לא שהישראליות לא יפות, אבל זה יופי שונה, אולי בגלל שזה יופי זר,  אני מניחה שברוסיה היא לא נחשבת מיוחדת מאוד, אבל, זה לא ממש שינה לי, נדלקתי.

"מרינה?" אמרתי כשכבר הייתי במרחק של מטר ממנה "אה..מעיין?" חייכה אלי, ראיתי שמצאתי חן בעיניה, אחר כך כשישבנו באחד מבתי הקפה במרכז, היא אמרה לי שמאוד חששה שתופיע לה איזה אחת מכוערת, טוב, זה החשש של כולן , גם אני חששתי, אבל שתינו הבענו שמחה הדדית מלווה בחנופה מסוימת על כך שלא התאכזבנו, לפחות לא מהרושם הראשון.

"אז את בת 25, וממתי את בארץ?" שאלתי "אני כבר שלוש שנים כאן" ענתה "יפה, העברית שלך מצוינת, למדת מהר?" חקרתי "כן, לא לקח לי הרבה זמן, גם ברוסיה למדתי קצת עברית מקלטות שסבתא שלי שלחה לי, סבתא שלי חיה בארץ כבר עשרים שנים" הרחיבה "ולמה לקח לך, או לכם כל כך הרבה זמן להגיע" הנחתי שהיא אולי לא לבד כאן בארץ "אני באתי עם אחות שלי פה, לפני שלוש שנים, הורים שלי עדין ברוסיה, אבל אין שם מה לעשות, סבתא אמרה שתעזור כאן ושפה נתחתן יותר טוב", כשאמרה את זה היא חייכה חיוך ממזרי שובה לב "אז אין חתן?" חייכתי חזרה "סבתא כבר יודעת שבשבילי חתן לא יהיה, אבל אחות שלי כבר נשואה, הכירה כאן מישהו בשנה הראשונה ולפני שנה וחצי הם התחתנו, כבר יש להם תאומים" היא שלחה את היד לתיק שלה, חשבתי שהיא הולכת להראות לי תמונה שלה אבל היא הוציאה משם קופסת סיגריות "את מעשנת?" שאלה אותי "קצת, פה ושם, אני מעשנת חברתית" עניתי לה והיא עשתה פרצוף לא מבין "מעשנת חברתית, אחת שמעשנת בעיקר בחברה, עם אנשים אחרים, ככה כשאני לבד, אני לא מרגישה צורך לעשן" הסברתי לה את הקונספט "אז תתחילי" אמרה פתאום "אחרת הסיגריות שלי יפריעו לך" והושיטה לי סיגריה משלה, לקחתי את הסיגריה והיא הציתה לי, חייכתי לעצמי, דווקא מצא חן בעיני שהיא רצה קדימה, כאילו אנחנו כבר יודעות שיהיה לזה המשך.

המשכנו לדבר, סיפרנו אחת לשניה כל מיני דברים, על החיים שלנו עד עתה, אמרתי לה שאני מבוגרת ממנה בשש שנים והיא אמרה שהיא מאוד אוהבת נשים בוגרות.

כל כך נהניתי בפגישה איתה, היא נשמעה בוגרת הרבה יותר מ-25 שנותיה, הדרך בה דיברה, הדרך בה התנהלה והסבירה את איך שהיא רואה את החיים שלה והביטחון הזה שלה בעצמה, אהבתי את הגישה שלה, היא נשמעה כמו אחת שיודעת טוב מאוד מה היא רוצה בחיים שלה.

מרינה סיפרה לי שהיא מצאה עבודה כבר בחודש השלישי לשהותה בארץ, במשרד נדל"ן, "אני עושה הרבה כסף" אמרה "כל דירה שאני מוכרת, אני מרוויחה 10 אחוז, זה הרבה מאוד בדירות כאן בתל אביב, כי כל דירה זה לפחות רבע מליון שקל כשקונים ועשר אחוז מזה זה לא קצת בכלל, אני מאמינה שאני אוכל לקנות בעצמי דירה עוד כמה שנים, אני חוסכת עכשיו הרבה, כי אני גרה אצל סבתא" ציינה "ואיך את פוגשת נשים? את מביאה אותן הבייתה?" שאלתי "את גרה לבד?" שאלה אותי במקום לענות "כן, יש לי דירה קטנה שאני משכירה" עניתי לה "את רואה? לא צריך, תמיד יש בית, בנות כאן לא חסכניות, הן ישר בורחות מהבית כדי להיות לבד בלי הורים שלהם, אז אין בעיה, זה גם למה אני הולכת עם מבוגרות יותר, כי מישהי בגיל שלי, היא עוד עם ההורים" אמרה וצדקה, זה נכון, זה פשוט נכון, אין אף אחת בטווח הגילים שלי שאני מכירה שלא גרה בדירה משלה או דירה שכורה, בין עם זה עם בת זוג או שותפים, כן יש בזה משהו, חכמה הרוסיה הקטנה.

בלי להרגיש, עברו שלוש שעות בהן ישבנו מרינה ואני ודיברנו ודיברנו, היה לי כל כך כיף ומעניין ששכחתי שקבעתי עם בר, חברתי הטובה, קבעתי איתה שעה אחרי מועד הפגישה שלי עם מרינה, בעיקר כדי שיהיה לי מוצא, במידה והפגישה תהיה נוראית, ככה לא אצטרך לשקר, אני שונאת שקרים.

אבל הייתי כל כך שקועה שאפילו לא שמעתי את הצפצוף של הפלאפון שלי שמודיע לי שיש לי הודעה כתובה וההודעה הזאת הייתה כבר לפני שעה וחצי מבר, ראיתי את זה כשהוצאתי את הפלאפון מהתיק שלי כדי לראות מה השעה, אני לא נוהגת ללכת עם שעון, זה מציק לי, יש שעון בפלאפון, הוא תמיד מדויק.  ואז ראיתי את ההודעה "אני מבינה שנחמד לך שלא הגעת ואפילו לא טרחת להודיע" היה כתוב שם.

"אופס" אמרתי בקול רם "מה קרה?" שאלה מרינה "שכחתי שקבעתי עם חברה, לא נעים" חייכתי במבוכה "לא נורא, זה היה מסיבות טובות, אם היא חברה טובה שלך, היא תבין" אמרה מרינה בבטחון הזה שלה שכבר למדתי עליה.

"טוב, נסיים?" הצעתי "כן, אין בעיה, גם אני צריכה לחזור הביתה, אולי עכשיו תתני לי גם את הטלפון שלך?" שאלה, לא הסכמתי אני לתת לה את הטלפון שלי, כשהחלטנו לעבור לטלפון,  היתה זו היא שהתנדבה לתת את המספר שלה ואני התקשרתי אליה ובצעתי חסימה של המספר שלי.

"ודאי, אין לי בעיה עכשיו כשאני רואה שאת לא איזה אחת שברחה ממוסד לחולי נפש" צחקתי "כן, אבל אולי אני מק.ג.ב" צחקה גם היא, ואני עשיתי פרצוף של נבהלת לשניה, בצחוק כמובן, התחבקנו, זה בא כל כך טבעי, שאפילו לא שמתי לב לזה, שאני מתחבקת עם מישהי שאני מכירה רק שלוש שעות, כאילו היתה חברה שלי מזה שנים, כל כך לא מתאים לי, לוקח לי הרבה זמן לחבק מישהו, אני צריכה להכיר אותו, אלא אם כן זה הוא שיוזם את החיבוק ואז מחוסר נעימות אני מחזירה חיבוק, אבל תמיד מרגישה מבוכה מסוימת, והפעם זה בא ממני. אני מקווה שהיא לא חיבקה אותי מתוך נימוס, חשבתי לעצמי.

למחרת, מרינה התקשרה אלי, זה היה יום חמישי והציעה לי שאולי נצא והפעם למקום שאפשר להרגיש בו קצת יותר נוח, "בסביבה שלנו" כפי שתיארה את זה, היא התכוונה לפאב של גייז, הממ מעניין מה היא מתכננת, חשבתי, מתוך הנחה שהבטחון העצמי הזה שלה מתבטא גם בדרכים אחרות.

נפגשנו במינרווה, מקום דחוס, אך המקום היחידי הנורמלי באותם ימים, אני הגעתי על האופנוע שלי, הסממן הלסבי היחידי שלי, מרינה הפתיעה כשהגיעה בדיוק כשקשרתי את האופנוע, בתוך מכונית חדשה, מזדה, כנראה סממן הבזבזנות היחידי שלה.

"את רוכבת על אופנוע?" אמרה בפליאה שהיתה בה גם התלהבות מסוימת, "כן, אני מאוד אוהבת אופנועים" אמרתי והגאווה שלי לא נתנה לי להעיר כלום על המכונית החדשה והמבריקה שלה.

"אני מאוד אשמח לסיבוב" אמרה וקרצה לי, "שניכנס?" הציעה.

נכנסנו פנימה, השעה הייתה עשר וחצי, חשבתי שנקדים את ההמון וכך נמצא מקום, אך התבדיתי, המקום היה הומה, נותרו מקומות על הבר בלבד, מרינה לא חשבה פעמיים וזינקה אל אחד הסטולים מסמנת לי בידה לשבת לידה, צייתתי.

"מה את שותה?" שאלה "אממ..לא יודעת, אני לא שתיינית גדולה" אמרתי ומרינה סימנה לאחת הברמניות באצבע, לי זה לוקח שנה להסית את תשומת ליבן של ברמנים וברמניות באשר הם, הברמנית מיד קלטה את מרינה ונגשה, קיבינימט, איך היא עושה את זה?

"תני לי שיבס ו..מרטיני בשבילה" הצביעה עלי, הברמנית נגשה למלא אחר בקשתה "מרטיני זה לא חזק, זה עדין, את תאהבי את זה" קבעה וכך היה, באמת היה טעים ולא ממש מיסטל אותי, הרגשתי נחמד אבל עדין בפוקוס מלא.

"את יפה, את יודעת?" הפתיעה אותי "תודה" הסמקתי מודה לאל שהתאורה במקום מסתירה את זה "באמת, את מאוד יפה, את לא כמו הרבה בנות שיצא לי להכיר כאן" המשיכה מרינה "הרבה כאלו כמו ילד, את יודעת למה אני מתכוונת?" שאלה,  "טומבוי" אמרתי "כן, שמעתי את המילה הזאת כבר" ציינה ולקחה לגימה מהשיבס שלה, התפלאתי איך זה שהיא לא שותה וודקה.

"אני לא אוהבת וודקה" אמרה פתאום, כאילו קוראת את מחשבותיי, הפרצוף התמוה שעשיתי הסגיר אותי "את חשבת שרוסיה תשתה וודקה, אז טעית, אני אוהבת שתייה חריפה יותר, וודקה סתם שורף, בלי טעם" הסבירה את עצמה.  "טוב" אמרתי סתמית, לא היה לי הרבה מה להגיד מודה בכך שאכן זה מה שחשבתי.

"את שותה לאט" הצביעה על כוס המרטיני שעמדה מולי ומתוכה לגמתי אולי שתי לגימות קטנות

"כן, אני לא שתיינית גדולה, אמרתי כבר" עניתי וכדי שתהייה מרוצה לקחתי עוד שלוק, היא חייכה ותפסה את הסנטר שלי ברגע שהנחתי חזרה את הכוס על הבר, קירבה את ראשה אלי ונשקה את שפתי.

רעדתי, כשמרינה הרחיקה מעט את ראשה, בוחנת את פני לאחר ההפתעה הזאת שלה, קירבתי אני את ראשי שלי, רק שהפעם הנשיקה הייתה ארוכה יותר, איך לאמר? צרפתית יותר.

ישבנו שם, שוחחנו, שוב, בתחושה כאילו אנו חברות כבר שנים, הכל זרם הכל היה פשוט נפלא, מצד אחד, לא הרגשתי אותה כמישהי זרה, שנמצאת רק שלוש שנים בארץ, אבל מידי פעם, משפטים מסוימים שאמרתי שהיו סלנג ישראלי, הבהירו לי  שהיא לא מכירה הכל, כמוני.  למשל, כשהלכתי לשירותים וחזרתי, ציטטתי את הגשש החיוור מהסרט גבעת חלפון, "שעה, שעה שאני מחפש את הים", ומרינה  לא הבינה למה אני מתכוונת, הייתי צריכה להסביר לה, אבל זה רק עשה את העניין למתוק יותר בעיני, יש לי כנראה תכונות נסתרות של מדריכה, או מורת נבוכים, אם כי, נבוכה זו לא ממש הגדרה מייצגת בשביל מרינה.

אחרי שעתיים בפאב, נהיה דחוס יותר ויותר, אי אפשר כבר היה לנשום, העיניים שלנו דמעו מרוב עשן, עד כדי כך שמרינה אמרה שהיא כבר לא מסוגלת בכלל לעשן בעצמה "את רוצה שנלך מכאן?" שאלה, ואני התפלאתי מדוע היא שואלת בכלל, הרי מתחילת הערב קבעה מה יקרה, אבל מרינה כבר הייתה קצת שתויה אחרי שלוש שיבסים שלגמה כאילו היו מים.

"בהחלט, אפשר לעוף מכאן" שמחתי לשאלתה, שילמנו לברמנית והשארנו טיפ יפה, סך הכל השירות היה מהיר בהחלט, בזכות מרינה.

 "חכי רגע, אני חייבת לשירותים לפני שנצא מכאן" אמרה ותפסה את ידי, מובילה אותי בין הנשים ומקצת הגברים שהיו לאורכו של הפאב, הגענו לשירותים, גם כאן, בדרך מוזרה ביותר, לא היה אף אחד בתור והיא נכנסה ישר, המתנתי לה בחוץ, תוהה, איך זה שתמיד כשאני מגיעה אני צריכה לחכות כי יש מישהי בפנים ובדרך כלל עוד אחת או שתיים שמחכות בחוץ, או גרוע מזה, איזה צעירה חוצפנית שקופצת על הדלת מיד עם הפתחה מתעלמת מכך שאני עומדת שם כבר כמה דקות וממתינה, איזה קארמה יש לבחורה הזאת?

מרינה יצאה מהשירותים, מתנודדת קלות  "את בסדר?" שאלתי מודאגת, "כן, כן, קצת סחרחורת, תכף יעבור, אל תדאגי מעיין אהבתי את הצליל במבטא שלה כשאמרה את שמי "את בטוחה? נראה לי ששתית אולי קצת יותר מידי" המשכתי בשלי, "אז בואי איתי רגע החוצה לחצר כאן, קצת אוויר יעשה לי טוב" הציעה ויצאנו לחצר של הפאב שפעם בימי הקיץ הטובים של המקום, היו שולחנות שגם בהם ישבו, ולפחות שם לא נחנקת מהעשן, ופעם גם הייתה שם גלריה, שכדי להיכנס אליה, נכנסת דרך דלת ברזל וירדת במדרגות, עכשיו הייתה שם רק הדלת, סגורה ונעולה, מרינה נשענה עליה, האור שהגיע מפנס הרחוב והאיר רק חלק קטן מהחצר, האיר את מרינה ונוצר משחק של אור וצל שגרמו לה להיראות כמו כוכבת קולנוע של שנות החמישים, יפה מסתורית ומיוחדת, היא נשענה על הדלת, רגל אחת שלה תומכת בדלת וראשה מורם מעלה, כאילו שם, כמה מילימטרים למעלה, האוויר טוב יותר ואז מבלי לשנות את זווית ראשה השפילה מבטה אלי, עמדתי שם, מביטה בה ובוחנת את פניה היפות, היא שלחה את ידה ומשכה אותי אליה, התחלנו להתנשק, בלהט, לשונותינו מתערבבות זו בזו, בתיאום מושלם, הטעם שלה היה מדהים,  הרגשתי סחרור, אבל המשכתי, ידיה נשלחו אל מתחת לחולצתי והיא מששה את גבי.

 למרות הקור, ידיה היו חמות ונעימות על הגב שלי, גם אני רציתי להרגיש אותה, את ידי שלי שלחתי לקדמת חולצתה, מרגישה את העור החם והחלק של בטנה השטוחה, לא ידעתי אם אני רוצה לגעת בה יותר מזה כרגע, כאן, במקום הזה, אבל שתינו התלהטנו מאוד, היא עצרה אותי לפתע ואמרה "קחי אותי הביתה".

התבלבלתי, "את רוצה ללכת הביתה?" שאלתי כדי להיות בטוחה שזה מה שבקשה, כל כך לא רציתי לסיים את הערב "כן, קחי אותי הביתה, שלך" הוסיפה הפעם וחיוך נמרח על פניה, ממזרה, היא כנראה קלטה שנלחצתי ומלכתחילה התכוונה לזה, רק לא הייתי בטוחה אם הבינה שהדרך בה אמרה את המשפט בהתחלה נשמעה כמשהו אחר? או ששיחקה בי. בכל מקרה באותו רגע בו הבנתי שהיא באה איתי הביתה, זה כבר לא שינה הרבה, רציתי אותה כפי שלא רציתי מישהי אף פעם.

השארתי את האופנוע שלי קשור לעמוד ליד הפאב, לא רציתי לחשוב מה יקרה לו, אם מישהו יתעסק איתו, מרינה אמרה שהיא לא ממש במצב לנהוג ונתנה לי את המפתחות של המזדה, נסעתי לדירה שלי והחניתי בחניה הפרטית שלי, שקיבלתי עם הדירה, חניה שכולם ברחוב בו גרתי התעצבנו שאופנוע חונה בה.

מרינה לא נתנה לי כמעט לנעול את הדלת, בקושי הצלחתי להכניס את המפתח מצידה הפנימי של הדלת ולסובב כדי לנעול, לא הגענו למיטה, בסלון שלי, על הספה הרחבה והנוחה שלי, למזלי, עשינו אהבה, כן אהבה, כי למרות ההיכרות הקצרה מאוד שלנו, הרגשתי מאוהבת עד השמים ברוסיה שלי, ששכבה עכשיו שם, מותשת ונרדמה חמש שניות אחרי שגמרנו, אני לא יכולתי להירדם, נשארתי עירה כמעט  כל הלילה, מתבוננת בה. היא נראתה כך כמו ילדה קטנה, לא כמו אישה בת 25.

תהיתי אם סבתה מחכה לה, אם היא רגילה שמרינה לפעמים לא חוזרת הביתה, אבל החלטתי שאני לא מעירה אותה כדי לשאול, למרינה יש טלפון נייד, אני מניחה שלסבתה יש את המספר, אם היא תדאג ודאי תתקשר. היא לא התקשרה.

בסביבות חמש בבוקר, נחתתי גם אני ונרדמתי, צמודה אליה, כדי שאם תתעורר, גם אני אקום.

התעוררנו בסביבות 11, מרינה התעוררה לפני, ברגע שהרגשתי את תנועותיה, התעוררתי גם אני, הבטתי בה, היא לא הסתכלה עלי, היא היתה שקועה בלסקור את הסלון שלי, כשראשה מוטה אחורנית, היא לא ראתה שאני מביטה בה, כשהחזירה את מבטה וראתה אותי, צחקה "הבית שלך הפוך" , חייכתי אליה "תהפכי אותו חזרה" אמרתי לה והיא התרוממה מעט כשהיא תומכת את עצמה במשען הספה וכך יכלה לראות את יתר הסלון בצורה רגילה.

"יש לך בית יפה" אמרה,  "לא ראית כלום" הצבעתי לכיוון חדר השינה שלי "אז אני הולכת לעשות סיבוב, אבל לבד" קבעה,  "את לא רוצה סיור מודרך?" הצעתי, "לא! אני רוצה לראות בית שלך ככה, בעיניים שלי בלי להסביר לי". קבעה נחרצות ואני כיבדתי את רצונה "אז תראי קודם את השירותים והמקלחת כדי שאחר כך אוכל  לצחצח שיניים" ביקשתי.

מרינה נכנסה לשירותים, סגרה את הדלת, שמעתי אותה משתעלת קלות, אחרי שתי דקות היא יצאה והלכה לחדר האמבטיה, לרחוץ פנים וידיים "צריכה להיות שם מברשת שיניים חדשה, סגורה בתוך הארון מעל הכיור" צעקתי לה ושמעתי אותה עונה "הכנת לי?" חייכתי "האמת שלא, אבל קניתי במבצע שתיים, אז זאת עוד סגורה, אבל אני אשמח אם תשתמשי בה" ואכן שמעתי אותה קורעת את האריזה ואחר כך שמעתי גם את קול השפשוף של המברשת כנגד שיניה הצחורות. בינתיים נכנסתי אני לשירותים, אחר כך לאמבטיה, בזמן שמרינה עשתה סיבוב בדירה שלי, לא חששתי שמה תיגע בדברים שאני לא רוצה, הרגשתי טוב שמרינה שם, בחדר השינה שלי, למזלי, הכל תמיד מסודר ונקי, אין לי במה להתבייש.

"אישה יפה בבית יפה" הפתיעה אותי מרינה כשיצאתי מחדר האמבטיה והיא עמדה שם מעבר לדלת, מחכה לי שאצא, כרכה את זרועותיה סביב צווארי, ועתה מששתינו היינו מצוחצחות שיניים, יכולנו להתנשק. חייכתי חיוך ענק, הרגשתי טוב כפי שמזמן לא הרגשתי, אם בכלל.

"את רוצה לשתות?" שאלתי אותה כשנפרדו שפתינו "קפה שחור" ענתה ואני בחוסר חשק, נפרדתי מחיבוקה והלכתי להכין לשתינו קפה שחור, אני לא שותה שחור בדרך כלל, אבל לא היה לי כוח להכין שני דברים שונים "את רוצה שאבשל את הקפה בפינג'ן?" שאלתי ומרינה לא הבינה, קפה שחור אסלי זה כנראה משהו שהיא לא מכירה כל כך "את יודעת, ששמים את הקפה בפינג'ן עם מים ומרתיחים יחד עם הסוכר, זה יוצא משהו משהו" אמרתי ועשיתי תנועה עם היד על השפתיים "משהו משהו? שיהיה משהו משהו" חזרה אחרי ההגדרה שלי וחייכה, שמתי את הקפה והמים בפינג'ן, התחלתי לבשל אותו, בזמן הזה, מרינה התקרבה אלי מאחורה, הסיטה את שערי והחלה נושקת לצווארי, הבטן התהפכה לי והסתובבתי אליה, התנשקנו שוב, "בואי" היא אמרה "המיטה שלך נראית נוחה ונעימה" חייכה אלי והחלה למשוך אותי ביד, בקושי הספקתי לשלוח יד לגז ולסגור אותו, מה שחסר לי זה שהקפה יגלוש והגז יתפשט בבית.

עשינו אהבה במיטה שלי, מרינה הייתה מרוכזת כל כולה בגוף שלי ועשתה בו שמות, החלטתי שהפעם גם אני אפליא באומנות האהבה, היא נאנקה מהנאה ובסוף מותשת, הפילה את עצמה על המיטה, ידיה נפרשות כלפי מעלה ואז הרימה אותם אלי, בעודי רכונה מעליה, כרכה שוב את זרועותיה סביבי ואמרה "את מדהימה, את יודעת בדיוק מה לעשות לי, איך את עושה את זה?" חייכתי אבל לא עניתי, אין לי מושג, אולי זה ככה כשמאוהבים, כשהתשוקה בוערת ואת קשובה כולך לאישה שאיתך, את יודעת בדיוק מה לעשות בלי להכיר אותה.

שוב קמנו, מרינה רצתה להתקלח וגם אני, החלטנו שנעשה את זה יחד, גם במקלחת, תחת המים הרותחים התנשקנו כמו שתי בנות עשרה שרק גילו את חדוות המין, היה מדהים, הרגשתי שקיבלתי פרס.

התלבשנו והלכתי לשפוך את תוכן הפינג'ן, כבר לא רצינו קפה שחור, מרינה הציעה שנצא לבית קפה ושמישהו אחר יכין לנו "נתפנק" הציעה ואני הסכמתי מיד, באותו רגע, הייתי מסכימה לכל מה שתגיד, תציע, תצווה וכו'.

ירדנו למטה, ונכנסנו לבית הקפה השכונתי שלי, שתינו קפה והסתכלנו זו בעיני זו, עד שמרינה אמרה פתאום "די, עוד מעט יהיה פה דבק, בואי נקרא קצת עיתונים" עיתוני סוף השבוע היו זרוקים בכל מיני פינות הקפה ומרינה קמה ואספה את חלקיו והביאה אותם לשולחן שלנו, חייכתי אליה כשהתיישבה מולי שוב, מגישה לי את שבע ימים של ידיעות ולוקחת לעצמה את סוף שבוע של מעריב "שווה בשווה" אמרה.

קראנו קצת עיתונים, שתינו קפה, לאף אחת מאיתנו לא היה תיאבון, ההתרגשות מילאה את בטננו, היה לי ברור שזה הדדי, אם כי למרינה יש דרכים אחרות להביע את זה, היא עושה, כשבא לה היא לוקחת את היד ומנשקת אותה, כשבא לה, היא רוכנת לפתע קדימה, תופסת את ראשי בין שתי ידיה ומנשקת את שפתי. כל כך חושנית, כל כך רכה כשהיא עושה את זה, אבל כשהיא לא עסוקה בלעשות אהבה מכל סוג שהוא, היא נראית רצינית ומחושבת.

אחרי שתי כוסות קפה כל אחת ושלוש סיגריות, שתיים שלה ואחת שלי, הרגשנו כי מיצינו את חווית בית הקפה והזמנו חשבון, המלצרית, הגישה לנו אותו, ומרינה מיהרה לשלם תוך שהיא מציינת, את בפעם הבאה מה שגרם לי לחיוך ענק, זה רק מבטיח שתהיה פעם הבאה.

"אני צריכה ללכת הביתה, לסבתא" אמרה תוך שהיא מסתכלת על השעון, השעה היתה כבר רבע לשלוש, "סבתא שלך יודעת שאת לא תמיד באה הביתה, אני מבינה" ספק קבעתי ספק שאלתי "כן, היא רגילה, אבל אם אני לא באה ביום שישי בצהרים, היא מתקשרת, ארוחת צהרים יום שישי, זה חייב" אמרה והפלאפון שלי צלצל, בר היתה על הקו "היי, מה העניינים" שאלה בלי לדעת איזו סערה עברתי בלילה והבוקר, חייכתי חיוך ענק שבר הצליחה לשמוע כשאמרתי לה "נהדר", מרינה הביטה בי בעניין בזמן ששוחחתי עם בר "מה כל כך נהדר, מותק?" שאלה בר ואני הסמקתי "אני אספר לך" לא הרחבתי "את באה אלי? נאכל יחד ארוחת צהרים?" שאלה ואני הסכמתי, ניתקנו. "מי זו?" שאלה מרינה ברצינות "בר, חברה שלי" עניתי, "היא הייתה זוג שלך?" שאלה "בת זוג" תיקנתי אותה "ואתם עוד חברות?" שאלה ומכך הסקתי שודאי הבינה כאילו בר היתה  בת זוג שלי "אנחנו לא היינו בנות זוג, אני רק תיקנתי את העברית שלך" ציינתי, ומרינה נראתה עוד פחות נינוחה ממקודם "את פוגשת אותה?" שאלה, זיהיתי שביב קנאה בקולה ובאופן החולני המאפיין רבות מחברותי ולא פסח עלי, אהבתי את זה "כן אנחנו נפגש לארוחת צהרים, את ממילא לא נשארת איתי" אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב "איך היא נראית?" שאלה מרינה ואני לא רציתי לענות אותה יותר מידי, "היא נראית מצוין והבת זוג שלה גם" הוספתי, מרינה חייכה ,אה..יש לה חברה!" הרגיעה את עצמה.

"כן יש לה בת זוג, כבר ארבע שנים, הן מאוהבות עד השמיים, והן מקסימות, במיוחד כשהן יחד" הוספתי כדי שמרינה תהיה ממש רגועה.

"טוב, את יכולה לפגוש אותה" אמרה וצחקה על כך שהיא נותנת לי אישור, לשניה, אבל ממש לשניה חשבתי בלב שגם אם לא היתה מאשרת, לא הייתי מוותרת על הפגישה הזאת, בר, בכל זאת,  היא חברתי הטובה ביותר, עם כל הכבוד, כמה שאני מסוחררת ממרינה, לא אתנתק מאף אחד שאני אוהבת בשבילה או בשביל אף אחד אחר. אבל כאמור, המחשבה הזאת הייתה לשבריר שניה ומיד חזרתי לחשוב כמה טוב לי וכמה אני כנראה מאוהבת ביצור הזה שיושבת מולי, אוספת את חפציה לתוך התיק,  סופרת כמה טיפ היא משאירה למלצרית, מאשרת לעצמה בניע ראש שזה מספיק וקמה, קמתי אחריה.

הלכנו יחד למכונית שלה, "תקפיצי אותי לפאב?" בקשתי "אני רוצה לקחת את האופנוע שלי משם, בתקווה שהוא עדין שם ובמצב תקין" קיוויתי.

"בטח, עוד כמה דקות איתך, זה בונוס" אמרה מרינה ובלב חשבתי 'ביי אנד בונוס' ושנאתי את עצמי על הגזענות הרגעית שתקפה אותי.

נסענו במכונית, מרינה נהגה כמובן, ומידי פעם לקחה את ידי ונישקה אותה, אהבתי את המחווה הקטנה הזאת שלה, היה בה משהו אצילי ולמרות שפעם זה נחשב למשהו שגברים עושים, היא עשתה זאת בחן נשי וברכות אין קץ.

הגענו לפאב, האופנוע שלי חיכה שם בסבלנות, שלם ובריא, ואני נשמתי לרווחה, איפשהו בין סערה אחת לשניה מאז נטשתי אותו שם, התגנב לליבי חשש קל שלא אמצא אותו במצב טוב, אם בכלל.

נפרדנו בתוך המכונית, בנשיקה ארוכה ורטובה "תתקשרי אלי?" שאלה ואז המשיכה "אני אתקשר אלייך" קבעה "טוב, אבל גם לי מותר!" החלטתי לנקוט בגישה בעלת עמוד שידרה ומרינה מיהרה לאשר, אחרת איך היא תרגיש שהיא שולטת, המתוקה הזאת, "בטוח שמותר לך".

שלחתי לה עוד נשיקה קטנה באוויר, מחוץ למכונית, היא עמדה עוד כמה דקות, מביטה בי, בעודי משחררת את האופנוע מכבליו ואז נסעה. כאב קטן פילח את גופי לאורך, וואו, אני ממש מאוהבת.

"נו, נו ספרי, ספרי" קידמה אותי בר בפתח ביתה "רגע, תני להיכנס, לשבת" אמרתי "שום לשבת, תתחילי לשפוך, אם לא באת אתמול ולא הגבת להודעה שלי אז נראה לי שהיה לך לילה מצוין,

 את זוהרת, את יודעת? "

סיפרתי לבר את סיפור ההיכרות שלי עם מרינה, היא ידעה שאני פוגשת מישהי ביום רביעי, אבל מאז כאמור, לא יצא לנו ממש לדבר, בר הייתה המומה לאורך כל הסיפור, היא ישבה מולי ואפילו שכחה להציע לי שתייה כפי שהיא תמיד עושה מרוב שהייתה מרותקת לדבריי.

"אני חייבת לראות את הבחורה הזאת, מעיין, היא נשמעת טוב איך שאת מתארת אותה" אמרה בר כשסיימתי לספר לה איך נפרדנו ממש לפני חצי שעה.

"ודאי שתראי אותה, לפי מהלך הדברים ואני מקווה שאני לא מקדימה את המאוחר, נראה לי שהקשר ביננו לא יהיה קצר" נבהלתי בעצמי קצת מעצם המחשבה שאולי לא יהיה לזה המשך, הרי סך הכל, אני לא מכירה אותה, אולי עכשיו במרחק ממני, היא תירגע, ותחליט שזה לא מתאים לה, אולי בכלל היא סטוציונרית וככה היא תמיד? שיתפתי את בר במחשבות שלי ובר אמרה "אם היא סטוציונרית, אז היא סתם חרא ואת לא תבכי עליה יותר מיום". צודקת, אבל בלבי קיוויתי שלא אצטרך להתמודד עם זה.

עברו שלוש שעות, בר ואני אכלנו ארוחת צהרים קלה שבר הכינה, החזקתי את עצמי לא להתקשר למרינה, לתת לה קצת מנוחה, בעיקר קיוויתי שהיא זאת שתתקשר קודם, אבל כל הזמן הסתכלתי על שעון הקיר בסלון שצחק עלי כל פעם שעברה שעה, כל דקה שעברה נלחצתי יותר ויותר, למה היא לא מתקשרת? "אולי תפסיקי להיות לחוצה?" אמרה בר שקלטה אותי מביטה בשעון בפעם המאה "רואים?" שאלתי, "מה זה רואים? זה כתוב לך על המצח, מעיין, תרגעי, היא תתקשר". ניסיתי להרגע אבל לא ממש הצלחתי,  "אולי אני אתקשר וזהו, אולי כמו שאני מחכה שהיא תתקשר, היא מחכה שאני אתקשר?" הצעתי, "בשביל השקט הנפשי שלך, תני לה להתקשר קודם, רק ככה תדעי שהיא באמת רוצה, אם את תתקשרי, אחר כך תתחילי לשגע אותי שאם את לא היית מתקשרת, היא לא היתה מתקשרת בעצמה, אז עזבי".

ידעתי שבר צודקת, החלטתי שאני חייבת לצאת קצת החוצה, אבל מה יש לעשות בשעה כזאת ביום שישי, החנויות כבר ממזמן סגורות, בטלוויזיה אין שום דבר. הרגשתי שאני עוד רגע מתפוצצת, החלטתי שאני פשוט אצא וארכב לי על האופנוע, אני אסע לים, הים ירגיע אותי.

נפרדתי מבר שעשתה פרצוף עצוב על כך שאני הולכת, עינת היתה צפויה לחזור הביתה רק מאוחר יותר ובר לא ממש אהבה להיות לבד ביום שישי, "את בטוחה שאת לא נשארת?" שאלה בעצב "אם את רוצה, את יכולה לבוא איתי, ניסע קצת לים" הצעתי לה אבל בר לא התלהבה מרכיבה על אופנוע, במיוחד לא כשקר בחוץ, נפרדנו ואני ירדתי למטה, פותחת שוב את השרשרת של האופנוע שלי, חובשת את הקסדה, עליתי התנעתי והתחלתי בנסיעה מתונה, המחשבות מציפות אותי, חלקן זכרונות מתוקים מרגעים קסומים של הלילה ושל הבוקר וחלקן חששות כבדים, מידי פעם עצרתי, כדי להסתכל על הפלאפון שלי לראות, אולי שלחה לי הודעה, המסך של הפלאפון גם הוא לעג לי בהציגו את התאריך ואת השעה המתאחרת.

הגעתי לים, פתאום הרגשתי איך דמעות חונקות אותי, ירדתי מהאופנוע והתיישבתי על ספסל מול החוף, מה זה צריך להיות? חשבתי לעצמי, אני כולי חמאה רכה ונמסה, מה היא עשתה לי, ולמה לעזאזל היא לא מתקשרת? זהו, החלטתי שאני לא מרחמת על עצמי יותר, לא רוצה? לא צריך, אני נוסעת הביתה, אני אקרא משהו, אעסיק את עצמי ויהיה מה שיהיה.

עליתי חזרה על האופנוע, את הקסדה הנחתי על רצפת האופנוע, רציתי להרגיש קצת את הרוח והחלטתי שעד היציאה מהחוף אסע כך בלי הקסדה, כשאגיע לכביש, אחבוש אותה, הפלאפון צלצל ואני כמעט התהפכתי מרוב התרגשות, הוצאתי אותו מכיס הג'קט ברעד, זו היתה מרינה, רציתי לצרוח משמחה.

חיכיתי עוד שני צלצולים כדי לא להראות מתלהבת, ובמהירות מחשבה שלא היתה מביישת את מהירות האור, החלטתי שאשמע רגועה, לקחתי אוויר "היי, מה שלומך?" אמרתי לתוך המכשיר "בסדר, חשבתי שאת לא עונה לי, למה לקח לך הרבה זמן לענות? שאלה מרינה ואני חייכתי לעצמי, אני לא לבד ברגישות הזאת, "לא, פשוט לקח לי זמן להוציא את המכשיר מהכיס, הייתי בנסיעה" עניתי "בנסיעה? איפה את?" שאלה "אני בים" עניתי לה "בים? מה את עושה בים?" החזירה שוב שאלה "אכלתי אצל בר, קשקשנו קצת ויצאתי להתאוורר קצת, האוכל יושב לי כבד" שיקרתי לה, מנסה כמה שיותר לא לחשוף את עצמי, את החולשה שתקפה אותי רק מלדבר איתה, "חיכית בכוונה כמה צלצולים כדי שאני אחשוב שאת לא מחכה לטלפון שלי, נכון?" הפתיעה אותי בשאלה שלה "חיכית הרבה שעות עד שהתקשרת בכוונה כדי לתת לי להתייבש?" החזרתי לה באותה מטבע, שמעתי אותה נושמת בכבדות "אני צריכה לדבר איתך" אמרה ואני הרגשתי איך זיעה קרה מכסה את מצחי, החלטתי להסיר את מעטה האדישות שלי "מה קרה? מרינה, זה לא נשמע טוב" אמרתי בדאגה, "את הולכת הביתה עכשיו?" שאלה "כן, אני בדרך, אבל דברי איתי, מה קרה? אל תשאירי אותי במתח" הרגשתי גוש בגרוני שהולך וגדל והתעצבנתי עליה ועל עצמי שאני כל כך חלשה מולה.

"לא בטלפון, מעיין, אני אגיע אלייך תוך חצי שעה ונדבר, אני מעדיפה להיות לידך ולדבר" אמרה.

ידעתי שיקחו לי עשר דקות להגיע הביתה ואז עוד עשרים דקות אני אתהלך כמו אריה בכלוב מרוב לחץ, רציתי שתגיד לי לפחות מה הכיוון, הייתי לחוצה פחד, אבל מרינה נשמעה מאוד החלטית ומההיכרות הקצרה שלי איתה, ידעתי שלא יעזור לי כלום, היא לא תדבר בטלפון, סיכמנו שנפגש עוד חצי שעה  אצלי בדירה.

אני אפילו לא זוכרת את הדרך הביתה, ניסיתי לשלב בין מחשבות מטורפות לבין ריכוז על הכביש, למזלי, התנועה היתה דלילה ביותר בשעה זו של יום שישי ולכן לא סיכנתי את עצמי יתר על המידה, אבל ברגע שסגרתי את דלת הדירה מאחורי, התיישבתי, עם התיק עלי ומוחי החל קודח.

רציתי להתקשר לבר, אבל עצרתי את עצמי, אני לא אדבר איתה, עד שלא אדבר עם מרינה ונראה על מה מדובר, במוחי רצו תסריטים שמרינה מגיעה, כורכת זרועותיה סביבי, מנשקת אותי ואומרת לי, תשמעי, אני לא יכולה להמשיך בקשר איתך, יש לי מישהי אחרת, אני נשואה בכלל, את היית סטוץ בשבילי, אבל הרגשתי לא נעים להעלם לך סתם כך ולכן באתי להפרד ממך, התחלתי לקלל אותה בקול רם, יא בת זונה, יא מניאקית, חתיכת סטוציונרית עלובה, מה הקטע שלך בכלל? את תמיד עושה את זה?

המשכתי כך, עד ששמעתי דפיקות בדלת, ליבי הלם בחוזקה, בקושי הצלחתי להגיע לדלת, מנסה להשהות את הרגע המר הצפוי לי, קיבינימט, למה אני מתאהבת בכזאת קלות.

מרינה עמדה בפתח, עם התיק שלה, לבושה יפה, שיערה עוד רטוב מעט, אחרי מקלחת, מריחה ריח משגע, היא התקרבה אלי, כרכה את זרועותיה סביבי ואני הרגשתי איך התסריט שלי עומד להתגשם, היא נשקה אותי על השפתיים, פתחתי את הפה כדי לאמר משהו, אבל היא שמה את ידה על הפה שלי להשתיק אותי "אני לא הייתי כנה איתך, מעיין", אמרה. זהו, זה נכון, היא נשואה או משהו, הבת זונה הזאת, אבל הייתי משותקת מכדי להגיב והיא המשיכה "אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל אני חושבת שבעיקר פחדתי, פחדתי שלא תרצי אותי" אמרה ואני רציתי להגיד לה, שלא עושים דברים כאלה, לא מרמים אנשים, לא משחקים ברגשות של מישהי, במיוחד אם את רואה שהיא מתאהבת בך, אבל לא יצאו לי בכלל מילים ואז היא המשיכה "אני לא בת 25, אני רק בת עשרים" ואז היא שתקה, השפילה מבטה וחיכתה לתגובה שלי.

התחלתי לצחוק, צחוק עצבני, כמעט היסטרי, לא יכולתי לדבר במשך כמה דקות, רק עמדתי שם וצחקתי, בעוד מרינה מביטה בי, המומה מהתגובה ולא יודעת מה להגיד.

כשהצלחתי להפסיק את הצחוק אמרתי, "מפגרת, את יודעת מה רץ לי בראש? את יודעת שחשבתי שאת הולכת לספר לי שאת נשואה? מה קרה לך? את לא נורמלית, את יודעת שאני הייתי על סף התקף לב?".

מרינה הביטה בי "אז את לא כועסת ששיקרתי לך לגבי הגיל שלי?" שאלה,  עצרתי לרגע וחשבתי "בטח שאני כועסת, אני רותחת מעצבים עליך" התחלתי לצחוק שוב "אבל…זה כבר ממש לא משנה עכשיו, את לא מבינה? זה ממש לא משנה עכשיו בת כמה את, מטומטמת, אני מאוהבת בך".

ברגע שסיימתי להגיד את המשפט, קצת נלחצתי, חשפתי את עצמי לגמרי, מרינה לא אמרה עד עכשיו שום דבר לגבי הרגשות שלה, נכון, היא אמרה שאני מדהימה, שהיה סקס מדהים שאני יפה וכו', אבל היא אפילו לא רמזה רמיזה אחת קטנה לגבי מה שהיא מרגישה, להוציא את זה שהיא פחדה שאני לא ארצה אותה, אם אדע בת כמה היא באמת, אבל זה היה בפעם הראשונה, גם אני לא הייתי מאוהבת בה, על הפגישה הראשונה שלנו.

"אני גם מאוהבת בך" אמרה לפתע ושמתי לב לדמעה קטנה בזוית העין שלה, יכולתי לאכול אותה באותו הרגע אבל במקום זאת, תפסתי אותה וחיבקתי אותה חזק חזק, כמו מישהו שלא מתכוון לשחרר.

"אפילו שאמרת לי שלחברה שלך יש זוג, בת זוג, פחדתי שאולי את עושה איתה משהו" אמרה לפתע מתוך החיבוק, "דאגתי, בקושי אכלתי משהו, ובמקום לחשוב, הלכתי לישון, בגלל זה לא התקשרתי אלייך עד עכשיו" המשיכה ואני צחקתי על עצמי בפנים, כמה פחדתי שהיא בכלל שכחה ממני.

נשארנו בבית, לא עשינו סקס, שכבנו במיטה, מחובקות, בקושי דיברנו, ראינו איזה סרט בטלוויזיה ואז נרדמנו, למחרת בבוקר, מרינה היתה חייבת לחזור שוב הביתה, דודים שלה, היו בביקור בארץ והוזמנו לארוחה והיא היתה צריכה לעזור לסבתא שלה.

התיישבתי בפינת האוכל שלי אחרי שהכנתי לי קפה, מרינה יצאה בלי לשתות, חשבתי לעצמי, וואו, היא רק בת עשרים, איך ייחסתי לה התנהגות של אישה בוגרת, מחושבת וקרה, סטוציונרית, היא בסך הכל ילדה, ילדה מאוהבת.

אחת עשרה שנה, מבדילות ביננו, זה משמעותי, אבל, דחקתי את המחשבה הזאת רחוק ממני, זה לא משנה, אני מאוהבת בה, מה אגיד לבר, אולי אני לא אגלה לאף אחד שהיא בת עשרים? אני כבר יכולה לשמוע את הביקורת של כל החברות שלי, 'מה את עושה עם ילדה? היא לא תישאר איתך, זה כמעט קטינה' ועוד כל מיני הערות.

החלטתי שאתיעץ עם מרינה לגבי זה, כרגע, ממש לא בא לי לחשוב על זה, אני מקווה שהאהבה יכולה באמת לגשר על פער הגילים.

אחרי שעה וחצי מרינה התקשרה, הפעם היא לא חיכתה הרבה "יפה שלי" אמרה כשעניתי לטלפון, "מתוקה אחת, אני שמחה שהתקשרת, איך מתקדמת הארוחה?" שאלתי "גמרנו להכין הכל, הדודים שלי כבר כאן, עוד מעט נאכל, גנבתי כמה דקות לדבר איתך, אני מתגעגעת אלייך".

חייכתי, חושבת על ההבדל בהרגשתי מלפני כמה שעות לעכשיו, "גם אני אלייך, ילדה שלי" אמרתי לה.

"אל תקראי לי ילדה, אני בת עשרים, אבל אם לא הייתי אומרת לך, לא היית מרגישה" ציינה וחשבתי שזה נכון, באמת לא הייתי מנחשת, רציתי לשאול אותה מה היא חושבת על כך שנסתיר את גילה מהחברות שלי, אבל הרגשתי שזה מוקדם מידי, גם ידעתי שלא יהיה לה זמן לדסקס איתי את הנושא, מה גם שהרגיש לי שזה עניין רגיש בשבילה, דחיתי את זה "בסדר, אני מקבלת את הבקשה שלך" אמרתי במקום זה.

"אני מקווה שהכל יסתיים מהר ואני אבוא אלייך" אמרה ואני שמחתי שאראה אותה עוד כמה שעות, עכשיו כבר לא היה לי אכפת, העיקר שתבוא, מצידי שתבוא גם בשתיים בלילה.

היא הגיעה בחצות, דפקה על דלת דירתי, אני כבר הייתי במצב ביתי לחלוטין, כי בשעה 11 עוד חשבתי שיש מצב שמרינה תרצה לצאת לאן שהוא, אבל חצי שעה אחר כך כבר הייתי סחוטה מעייפות, הרגשתי שעבר עלי יום קשה מבחינה רגשית ולא ממש התחשק לי להתלבש יפה ולצאת.

"הלכת כבר לישון?" אמרה אחרי שסיימה לנשק אותי על כל פניי "לא, חיכיתי לך, אבל כבר לא נראה לי שנעשה משהו, אז החלפתי לבגדים נוחים" אמרתי תוך שאני מושכת אותה בידה לכיוון הספה, שתינו התיישבנו, קרוב קרוב, מחובקות, "טוב מאוד, גם לי לא כל כך בא לצאת , קר בחוץ ואצלך כל כך חמים ונעים" אמרה תוך שהיא מתכרבלת בתוכי.

"את רוצה לראות סרט?" הצעתי "אני רוצה אותך" אמרה והתרוממה מעלי, מתיישבת על ברכי משכה בבת אחת את חולצתה, היה לה חזה לא גדול במיוחד, אבל גם לא קטן, פטמותיה היו זקורות וממש מול עיני, לא חשבתי יותר משניה וקירבתי את שפתי אליהן, מנשקת, נושכת קלות, מרינה אחזה בראשי כאילו לא לאפשר לראשי להתרחק או להפסיק את מה שאני עושה, לא היתה לי כוונה כזו, היא החלה נאנחת ואני נדלקתי מיד, המשכנו משם למיטה ועשינו אהבה עד שלוש לפנות בוקר, אני זוכרת שעוד ראיתי את השעון המעורר מורה על השעה שלוש ורבע לפני שנרדמתי בזרועותיה.

בשבת בבוקר, התעוררתי משום מה מוקדם, בתשע פקחתי את עיני והרגשתי שאני עירנית לחלוטין, מרינה עוד ישנה שינה עמוקה, לא רציתי להעיר אותה.

קמתי לאט לאט, הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף את פניי, הבטתי בדמותי הנשקפת מן המראה וחייכתי, אפשר היה לראות עלי שאני מאושרת, יש שם אישה במיטה שלי שאני מטורפת עליה ונראה לי שזה הדדי לגמרי.

ניגשתי לחדר העבודה הקטן שלי, זה לא היה באמת חדר, זו היתה בעבר מרפסת שירות, שהשוכרים הקודמים, כפי שבעל הבית סיפר לי, השקיעו בעצמם כסף כדי לסגור אותה, היה להם כלב וזה היה החדר שלו, הם סגרו אותה כדי שלא יהיה שם קר מידי. שם אירגנתי לי מעין חדר עבודה והמחשב שלי היה שם וחוץ ממנו עוד כוננית עם קלסרים בהם שמרתי מסמכים חשובים וגם כמה ספרים ישנים שתמיד אמרתי שאתרום לאן שהוא, אבל אף פעם לא התפניתי לעשות את זה.

הדלקתי את המחשב והתחברתי לאינטרנט, מצאתי משחק באבלס שלא יצריך ממני מחשבה עמוקה מידי לשעה זאת של הבוקר.

היה נדמה לי שאני שומעת את מרינה מתעוררת וקמתי במהירות, אבל היא רק התהפכה, תיארתי לעצמי שיקח עוד זמן עד שתקום והלכתי למטבח להכין לי משהו לשתות.

בשעה עשר, מרינה עוד ישנה ובר התקשרה, יש לי טלפון ליד המחשב ועניתי ממש בצלצול הראשון כדי שזה לא יעיר אותה.

"ישנת על הטלפון?" צחקה בר מהמהירות בה עניתי לה "בערך" אמרתי "האמת שקמתי כבר לפני שעה, אני על המחשב, מרינה ישנה ולא רציתי שהצלצול יעיר אותה" המשכתי "אוי, אני מצטערת, את רוצה שנדבר מאוחר יותר?" שאלה בר "לא, זה בסדר, נראה לי שהיא ישנה כמו בלוק וגם סמיטריילר שיסע בסלון לא יעיר אותה" צחקתי, מדמיינת סמיטריילר שבאמת נוסע לי בסלון.

"אז איך מרגישות ציפורי האהבה?" שאלה בר "אוף, בר, את לא מתארת לעצמך" נאנחתי ופתאום חשבתי על עניין הגיל של מרינה, כל כך רציתי לספר לה את זה, אני מספרת לבר הכל, אבל משהו עצר אותי.

"וואו, מותק, זה נשמע רציני, אפרופו סמיטריילר, האם יתכן ואני שומעת משאית הובלה?" צחקה בר.

"תשמעי, מבחינתי, למרות הבדיחה הזאת על מה שלסביות מביאות לפגישה השניה, לא היה אכפת לי בכלל" . בקשרים הקודמים שלי, לא עברתי לגור עם בנות זוגי מהר כפי שמספרת האגדה הלסבית הידועה, אבל הפעם הרגשתי באמת שממש לא אכפת לי שמרינה תביא את הדברים שלה אלי כבר היום.

השיחה עם בר היתה קצרה, היא בעיקר רצתה לדעת אם יש מצב שבערב נפגש, ארבעתינו, היא היתה מאוד סקרנית כבר לראות את מרינה, אמרתי לה שאני לא רוצה לקבוע לפני ששאלתי את מרינה, לא היתי בטוחה שבשלב כל כך מוקדם של ההיכרות שלנו, מרינה תרצה כבר לפגוש חברות שלי.

קבענו שאחרי שאדבר עם מרינה, אודיע לה.

כשניתקנו את השיחה, חשבתי לעצמי, בר ועינת עוד מבוגרות ממני, בר בת שלושים וחמש ועינת בת שלושים ושבע, מרינה בת עשרים, חמש עשרה ושבע עשרה שנים מפרידות, אני מאוהבת, אבל בר ועינת? מה להן ולה? ואת בר אני מכירה היטב, היא לא ממש אוהבת ילדות, גם אני למעשה, מעולם לא הייתי עם מישהי צעירה ממני, תמיד נמשכתי לנשים מבוגרות יותר, מרינה היתה האישה הראשונה שהסכמתי להפגש איתה בידיעה שהיא צעירה ממני, עוד כשחשבתי שהיא צעירה ממני רק בשש שנים.

סגרתי את המחשב, כבר לא יכולתי להתרכז בכלום, רציתי שמרינה תתעורר כבר, רציתי לדבר איתה על עניין הגיל, כמעט הייתי נחושה לבקש ממנה שלא נגלה לאף אחד את גילה האמיתי, התחלתי לדמיין את השיחה איתה, בה אני מסבירה לה את הסיבות לכך ושזה לא מגיע מתוך בושה שלי או משהו כזה, אלא כדי למנוע את הביקורות המיותרות, בעצם, כפי שאני לא הייתי מנחשת לעולם שהיא אינה בת עשרים וחמש, עד שגילתה לי, אין שום סיבה שאחרים ירגישו בהבדל ולכן גם אין סיבה לספר, שיכירו אותה קודם, אין צורך לספר לפחות לא לפני שנחגוג יחד את יום הולדתה העשרים ואחת.

בינתיים הספקתי להתקלח, להתלבש והחלטתי שמרינה ישנה מספיק זמן, התקשרתי לבית הקפה שלמטה ידעתי שביום שבת בבוקר נמצא שם יאיר, בעלי המקום שמכיר אותי והמלצר או המלצרית התורנים.

"יאיר, מה שלומך? זו מעיין" אמרתי כשיאיר ענה לטלפון "מעיין? מה את מתקשרת? רדי למטה, בואי לקפה" הציע "לא, לא יאיר, יש לי אורחת, תגיד, יש מצב שאתה שולח לי למעלה איזה קפה הפוך ואחד מהסנדוויצ'יים הטעימים האלו שלך?" שאלתי "בשבילך, מה שתרצי" אמר "רק תגידי מה את רוצה" הוסיף.

הזמנתי ממנו שני קפה הפוך ושני סנדוויצ'ים עם גבינת עיזים פלפלים קלויים ורוקט, הסנדוויץ' המועדף עלי אצלו כשעלה למעלה המלצר שלו וצלצל בדלת למרות שבקשתי ממנו לדפוק חלש, רצתי לדלת, פתחתי ומיד אמרתי לו "ששש, אנשים ישנים כאן, יאיר לא אמר לך שביקשתי לא לצלצל?" לחשתי "אני מצטער, הוא אמר, אבל שכחתי" לחש לי חזרה, הוא היה חמוד ולא יכולתי לכעוס עליו מידי, נתתי לו חמישה שקלים טיפ ואמרתי לו שיותר מאוחר ארד לשלם ליאיר ושלא ישכח להגיד לו את זה.

המלצר הלך ואז שמעתי את מרינה מחדר השינה "מי זה?" הנחתי את הדברים על השולחן וכמעט רצתי לחדר, היא ישבה שם על המיטה, מחזיקה את ראשה בין ידיה "בוקר טוב למתוקה שלי" אמרתי לה,  לא התקרבתי, כדי לתת לה את מרחב המחיה של הבוקר, אני יודעת שלפעמים צריך את זה.

"אני מתה לקפה הפוך ואין לי חשק לרדת, למה אין לך מכונה בבית?" אמרה "דווקא יש לי, בואי תקומי ויחכה לך קפה הפוך" חייכתי אליה והיא הביטה אלי בתמיהה "איפה יש לך מכונה, לא ראיתי" אמרה והעיפה את השמיכה מעליה והתיישבה כשרגליה על הרצפה. "אל תשאלי שאלות, קומי, לכי שטפי את הפנים ותבואי למטבח.

מרינה שהיתה באמת קרועה, שכן היא לא התווכחה, קמה והלכה לשירותים ולמקלחת, כשיצאה נראתה רעננה יותר וכשעיניה נחו על שתי כוסות הקפה שהיו על השולחן, היא פתחה את פיה בפליאה "תסגרי את הפה שלך, יכנסו לך זבובים" צחקתי בעודי יושבת על הכיסא, ממולי כוס הקפה שלי וסנדוויץ' אחד ועוד זוג כזה לידי, "מה זה? איך?" לא הצליחה להוציא שאלה מסודרת "הזמנתי מהקפה, בואי שבי לידי".

מרינה התיישבה לידי, גורפת את פני לנשיקה "תודה מתוקה, איזה כיף" והתנפלה על כוס הקפה, אחר כך קרעה מהסנדוויץ' חתיכה ואכלה בלהט "התעוררתי רעבה" אמרה תוך כדי לעיסה "לבריאות, זה רק אומר שהכל בסדר אצלך" אמרתי גם אני בפה מלא.

ישבנו בשקט ואכלנו, שתינו כמעט לא לגמנו מהקפה לפני שסיימנו לאכול ואז התפנינו לקפה, מרינה קמה לקחת לה סיגריה "רוצה גם?" שאלה אותי תוך שהיא מוציאה סיגריה נוספת ומגישה לי "לא תודה, לא על הבוקר" אמרתי ומרינה משכה בכתפה והחזירה את הסיגריה לקופסה.

אחרי שנרגענו קצת, חשבתי איך אני מתחילה לדבר איתה על עניין הגיל, זה כל כך הטריד אותי, אבל למרינה היו תוכניות אחרות "בואי נצא לטייל קצת, יש יום יפה בחוץ" הציעה בהתלהבות "תגידי, את תרצי אולי בערב לפגוש את בר ועינת, החברות שלי?" שאלתי מוכנה לתשובה שלילית "בטח, למה לא" אמרה ועברה הלאה בלי לחשוב יותר מידי "בואי מעיין בואי נצא" משכה את ידי.

היא לקחה אותי לחדר השינה כדי שאצפה בה מתלבשת, נהניתי לראות את גופה החטוב, היא התלבשה במהירות הבזק, ממש תוך שתי דקות כבר היתה מוכנה לגמרי.

יצאנו מהבית, הלכנו לאורך הים, מחזיקות ידיים, מביטות בזוגות נוספים, לא היו שם שום זוג נוסף כמונו ומשכנו תשומת לב פה ושם, אבל זה לא הפריע לאף אחת מאיתנו.

הזמן עבר ואני שכחתי לדבר איתה על עניין הגיל, היא הצליחה לגמרי להשכיח ממני את כל העניין, כשהייתי איתה פשוט לא חשבתי על כלום.

בר התקשרה אלי אחרי הצהרים, אפילו לבר שכחתי להתקשר כדי להודיע שזה בסדר ושנפגש בערב.

"תשמעי, הבחורה הזאת זה משהו מיוחד אם היא מצליחה לגרום לך לשכוח הכל" אמרה בר באותה שיחת טלפון "כן בר, זה משהו מיוחד מאוד" אישרתי וקבענו שנבוא אליהם הביתה בערב, בהתחלה עוד חשבנו לצאת לאן שהוא, אבל אחר כך בר הציעה שאולי בעצם היא תכין משהו נחמד לנשנש ונשתה ונשאר כבר בבית, מרינה הנידה ראשה להסכמה ואני אישרתי את העניין לבר.

"את בטוחה שאת רוצה כבר לפגוש את החברות שלי?" שאלתי את מרינה מיד בניתוק השיחה, "כן, למה לא?" ענתה "אני יודעת, חשבתי שאולי יהיה לך מוקדם מידי, סך הכל, אנחנו מכירות יומיים וחצי" הסברתי "באמת? זה רק יומיים וחצי? אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כבר לפחות שבוע" התבדחה, "לא באמת! זה מרגיש כבר הרבה יותר זמן" הוסיפה ואני חייכתי כי גם אני הרגשתי אותו הדבר.

המשכנו את הטיול שלנו, אלא שעכשיו כבר עשינו אותו חזרה לכיוון הבית, בדרך מרינה דיברה עם סבתא שלה, לא הבנתי מילה, כי כמובן שהן דברו ברוסית, אני הקשבתי מרותקת, למרות שלא הבנתי מילה, לשמוע את הקול של מרינה היה מספיק בשבילי, והשפה הזאת שעד אז, שמעתי אותה בעיקר מאנשים מבוגרים והיתה נשמעת כמו בליל מוזר של הברות, נשמעה לי פתאום שפה יפה, מתנגנת משהו, אחח כוחה של אהבה.

החלטנו שלא נאכל כלום, גם ככה לא היינו ממש רעבות וידעתי שבר תכין הרבה דברים, כזאת היא, אין אצלה קצת, ידעתי שהיא תשתגע ותכין המון דברים.

הגענו לדירה שלי, מרינה רצה לשירותים תוך שהיא צועקת "אני קודם", זה הזכיר לי את הילדות שלי שהיינו חוזרים מאיזה טיול עם ההורים ואחי הקטן היה עושה את זה ואני הייתי מתעצבנת עליו ותופסת אותו בחולצה ליד דלת השירותים ואז אמא שלי היתה אומרת לי לוותר לו כי הוא קטן ממני, תמיד הייתי אומרת לה שזה לא פייר כי הוא לא כל כך קטן, בסך הכל שנתיים הפרש, אבל הייתי מוותרת בכל זאת, אבל מתנקמת בו אחר כך כשהייתי לוקחת לו את אחד הצעצועים האהובים עליו ומחזיקה אותו גבוה.

לא שיתפתי את מרינה בסיפור הזה, כדי שלא תחשוב שאני מייחסת לה משהו במשותף עם ילד קטן.

"בואי נעשה אמבטיה ביחד" אמרה מרינה מיד כשיצאה מהשירותים "הבריק לך הרעיון כשעשית פיפי?" שאלתי אותה והיא צחקה "תמיד אומרים שבשירותים באים הרעיונות הכי טובים, לא?" אמרה ואני הנהנתי בהסכמה.

בדקתי שיש מים חמים, היה יום דיי חמים ודוד השמש עשה את שלו, פתחתי את ברז המים החמים, אחר כך את הקרים עד שהרגשתי שהמים בדיוק בטמפרטורה המתאימה, מתוך הארון הוצאתי קצף אמבטיה שקיבלתי מבר לא מזמן כשהיא ועינת נסעו לים המלח והיא הביאה לי משם כמה מהמוצרים שדחפה לה המוכרת בחנות של המלון בו שהו, שפכתי ממנו כמות לא גדולה מידי ומיד החל מבעבע הקצף.

שפכתי גם קצת שמן אמבט שיהיה נעים, את מלח האמבט שהיה באותה חבילה, השארתי סגור והוא יהיה סגור עוד הרבה זמן, בפעם האחרונה שניסיתי להשתמש במלח אמבט, הרגשתי כאילו אני יושבת על חול.

בעודי עומדת ובוהה בקצף הנערם על פני המים, מרינה הגיחה מאחורי, וחיבקה אותי, זרועותיה היו חשופות והבנתי שהיא עירומה "זה מריח טוב, נו תתפשטי, בואי נכנס" לחשה באוזני ואני עצמתי את עיני בהנאה, מנסה כאילו לנצור את הרגע הזה, כמו עוד רגעים קסומים בכל פעם שהיא נוגעת בי.

מרינה עזרה לי להתפשט ונכנסנו שתינו לאמבטיה, האמבטיה שלי דיי גדולה, זה לא ג'קוזי או משהו דומה, אבל זה מהאמבטיות של פעם, רחבות וארוכות, אני התיישבתי, נשענת על דופן האמבטיה ומרינה התיישבה בין הרגלים כשגופי משמש לה משענת, המים כבר הגיעו כמעט עד הסוף, מרינה התכופפה מעט וסגרה את הברז ופתחה קצת הפקק כדי לשחרר מעט מים שלא נציף את החדר ונשענה חזרה עליי.

הרכנתי את ראשי ונשמתי את ריח שערה, היה לו ריח טוב, ובכלל הריח באמבטיה היה נהדר וההרגשה שלי כך כשמרינה מניחה לעצמה להשען עלי היתה מדהימה, שתקנו כמה דקות, נהנות מהמים החמימים ומהביחד שלנו.

עד שמרינה הסתובבה ונשכבה עלי, התחלנו להתנשק, מנשיקה קטנה בשפתיים, כזאת שרק מרגישה כמה נעימות ורכות הן, זו הפכה לנשיקה רטובה ולוהטת, הכל התלהט בשניות, הרגשתי כאילו הידים שלה מנגנות בגוף שלי ומפעילות תחושות כמו בלחיצה על כפתורים, גם אני לא שקטתי על שמריי, החדר הוצף לגמרי במים אבל לשתינו זה לא היה אכפת בכלל, עשינו אהבה בטירוף בתוך המים וכשסוף סוף נרגענו מהצורך המטורף להרגיש ולחדור ולנשק ומרינה נשכבה עלי שוב עם כל משקלה תוך שהיא מניחה את ראשה על כתפי, חיבקתי אותה חזק חזק ורק אז התחלתי להסתכל סביב וראיתי שאפילו השטיחון הקטן, ספוג כולו במים שהציפו לגמרי את כל רצפת החדר ונראה היה גם שהחלו לזחול אל מחוצה לו.

"רוקנו חצי מהמים" צחקתי "איזה מים?" לחשה באפיסת כוחות מעבר לכתפי ושתינו התחלנו לצחוק.

"את מדהימה אותי" אמרתי לה ומרינה הרימה את ראשה מכתפי והביטה בעיני קרוב קרוב "אני אוהבת אותך" אמרה.

אם החיים היו סרט מצוייר הרי שבדיוק באותו הרגע היה אמור לעבור איזה במבי קטן ואיזה סנאי ושתי ציפורי אהבה קטנות היו אמורות לנחות על דופן האמבטיה ולצייץ איזו נעימה.

הרגשתי בשמים וחיבקתי אותה שוב, מצמידה אותה חזק חזק אליי, קיבינימט העולם "אני אוהבת אותך" החזרתי לה.

התחיל להיות קצת קר כך כשרק חצי מכמות המים החמים מכסה אותנו, קמנו ושטפנו את עצמינו משאריות הסבון והקצף, לקחתי את הסבון הנוזלי ושפכתי קצת לתוך כף ידי והתחלתי ללטף אותה עם הסבון, מתענגת על כל קימור וקימור בגוף המושלם שלה, ומרינה רק הביטה בי באהבה בזמן שהייתי שקועה בה כמו בעת שקידה על ציור ובסוף היא תפסה אותי בזרועותי ונצמדה אלי "עכשיו אני אסבן אותך, יש לי מספיק סבון על הגוף גם בשבילך" אמרה תוך שהיא שהיא מתחככת בי וצוחקת, שטפנו את עצמינו ויצאנו מבוססות בתוך שלולית המים, הרמתי את השטיח והנחתי אותו בתוך מכונת הכביסה, הזדמנות לנקות אותו. מרינה אפילו לא טרחה להתלבש, היא תפסה את המגב והחלה גורפת את המים לבור הניקוז. רצתי עירומה ונוטפת לחדר השינה, שולפת משם שני חלוקי מגבת, אחד שהיה לי כבר שנים והשני חדש שקניתי לא מזמן באחד ממסעי הפינוק העצמי שלי, התעטפתי באחד ואת מרינה בשני.

אחרי שסיימה לגרוף את כל המים, לקחה מרינה גם סמרטוט רצפה יבש ונגבה היטב היטב את הרצפה, הבטתי בה כשעשתה את זה, בקלות יכולתי לדמיין אותה חיה כך איתי, היא נראתה ביתית לגמרי פתאום וכאילו תמיד היתה שם, שמחתי שהיא מרגישה בבית, בקושי החזקתי את עצמי לא לשאול אותה אם היא רוצה לגור איתי.

אחר כך התלבשנו, כבר היה מאוחר והיינו צריכות ללכת לבר ועינת, "ניסע באוטו או באופנוע שלך" שאלה מרינה ואני משכתי בכתפי "ממש לא חשוב לי, אבל במחשבה שניה, אין שם כל כך מקום חניה, אולי עדיף שניסע על האופנוע שלי" הצעתי ומרינה התלהבה "כן, כן אני רוצה על האופנוע ואני אחבק אותך מאחורה" חייכתי אליה כשאמרה את זה, התאים לי מאוד.

ירדנו למטה, לקחנו שתינו מעילים עבים, אחרי שפתחתי את השרשרת של האופנוע, פתחתי את הארגז מאחורה והוצאתי קסדה נוספת, את שלי תמיד לקחתי איתי הביתה, חבשתי אותה למרינה וסגרתי, בודקת טוב טוב שהקסדה יושבת טוב עליה ולא מתנדנדת, חבשתי את שלי ועליתי על האופנוע "בואי תעלי, תעזרי בי כדי לטפס" אמרתי למרינה, האופנוע שלי גדול יחסית ולפעמים קצת קשה לטפס עליו, אבל מרינה עשתה זאת בקלילות של איילה ומיד כשהתיישבה נצמדה אלי וחיבקה אותי חזק, זה הרגיש כמו תירוץ טוב להיצמד ממש ממש קרוב.

הגענו לבית של בר ועינת, ראיתי בעינים של בר שהיא סקרנית רצח לראות את מרינה, כשפתחה את הדלת בקושי אמרה לי שלום ומיד הביטה מאחורי "מרינה, שלום" אמרה בר, מושיטה למרינה יד ללחיצה.

גם עינת היתה שם כמובן, אבל עינת היתה טיפוס הרבה יותר רגוע ואדיש מבר, לעינת לא לחץ כלום, היא חיכתה שנכנס שתינו ונעמוד במרכז הסלון כדי לראות מי זו המרינה הזאת.

"שבו, שבו, מה נעמדתן כמו נרות חנוכה, אתן רוצות לשתות משהו?" שאלה בר "טוב, תני להגיד שלום לעינת" אמרתי תוך שאני מתכופפת לכוון עינת ומנשקת ללחיה "אני רוצה קפה" אמרתי והסתכלתי על מרינה כדי לבדוק אם היא מרגישה בנוח, מרינה חייכה, לא היה נראה כי משהו מלחיץ אותה, או מטריד אותה, היא נראתה נינוחה לגמרי "אני אשתה תה, אם יש" אמרה מרינה ובר חייכה אליה "בטח שיש, יש הכל, אפילו קפה הפוך" כשבר אמרה את זה, אורו עיניה של מרינה "באמת? יש לכן מכונה?" שאלה "כן" עניתי אני במקום בר "הן יותר מתקדמות ממני" הוספתי "אז אם אפשר, אני מעדיפה הפוך" בקשה מרינה ובר אמרה "אין שום בעיה כבר מגיע" וסימנה לי לבוא איתה.

התכופפתי לכיוון מרינה שהתיישבה כבר "אני יכולה להשאיר אותך עם עינת לרגע?" שאלתי אותה "בטח" ענתה קצרות.

הלכתי לכיוון המטבח, בר כבר הייתה שם "יו איזו חמודה היא" אמרה בר בלחישה למרות שהמרחק בין הסלון למטבח היה גדול ובסלון התנגן לו הרדיו, כך שאין סיכוי שישמעו גם אם מדברים בקול רגיל.

"חמודה?" עשיתי פרצוף "היא מדהימה" קבעתי "כן, מעיין, היא נראית מצויין, אבל היא נראית קצת צעירה, לא?" הוסיפה ואני קפאתי לשניה "אממ..צעירה..כן, היא נראית צעירה" ניסיתי לחשוב מהר, כדי לא להצטרך להגיד שום דבר שיחשב כמו שקר ובלי לציין מספרים "אממ. זה רק יעזור לה כשהיא תהיה זקנה אולי" אמרתי, מצילה את המצב בשניה האחרונה ולמזלי בר לא המשיכה בקו הזה.

"נו, אז, אהבה גדולה?" אמרה בר, תוך שהיא מכינה את הקפה "אני מאוהבת בה, בר, מאוהבת בה קשות" אמרתי "והיא?" שאלה, "גם היא, בר, גם היא, אמרנו זאת כבר אחת לשניה".

בר חייכה בלי להביט בי "את בטוחה שאת לא ממהרת מידי?" שאלה "אני לא יודעת מה זה מהר מידי, בר, אני רק יודעת מה אני מרגישה וכל כך טוב לי איתה שאני שוכחת מכל העולם". אמרתי לה ובר הסתכלה עלי לרגע "כן, רואים עליך" אמרה "גם היא מביטה בך ככה, הספקתי לראות" חייכה שוב.

"תעזרי לי להוציא את הדברים לשולחן" אמרה וראיתי שכמו שצפיתי, בר הכינה המון דברים, היו שם סוגי גבינות, מסודרים בפלטה ועלי גפן ממולאים, מעין סנדוויצ'ונים עם ממרחים שונים שאת חלקם לא זיהיתי, הייתה גם צלחת עם בורקסים קטנים, צלחת עגולה עליה מסודרים ירקות שונים חתוכים לפסים ובאמצע צלוחית עם דיפ "טרחת אני רואה" אמרתי "שטויות, לא לקח לי הרבה זמן, גם יש עוגה במקרר לאחר כך" הצביעה לכיוון המקרר ואני פתחתי את הדלת כדי לראות אותה, זו היתה עוגת גבינה עם פירורים מעל "עשית או קנית?" שאלתי "עשיתי, איפה אני אקנה עוגה בשבת?" גערה בי.

"פששש ממש אשת חיל" אמרתי לבר והיא חייכה, ידעתי שהיא כן טרחה אבל היא לעולם לא תגיד שהיא עבדה חצי יום, תמיד בשבילה זה שטויות.

הוצאנו את כל הדברים למעט העוגה לסלון והנחנו על השולחן, מרינה הביטה בצלחות העמוסות כשהן הונחו אחת אחת ונראתה מרוצה "זה הכל נראה ממש טוב" אמרה כשהצלחת האחרונה הונחה ובר ואני התיישבנו, עינת חייכה בשביעות רצון "איזו אישה יש לי, מרינה, את יודעת להכין כל מיני דברים?" שאלה ואני חשבתי שאני בעצם באמת לא יודעת את הפרט הזה עליה "בטח, אני מבשלת חופשי" אמרה "נעשה גם ארוחה אצל מעיין בבית, אני אכין ואתן תהיו האורחות שלי" הוסיפה, ראיתי חיוך קטן על פניה של עינת, ידעתי מה היא חושבת,  שמרינה מדברת כמו אחת שכבר נמצאת בזוגיות ארוכה.

טוב, זה היה ברור, מבחינתן, הן מודעות לקיומה של מרינה, יומיים בערך, אין להן שמץ של מושג, מה עבר עלי ועל מרינה בזמן הקצר הזה שחלף ואילו רגשות חזקים ועוצמות אנו חוות.

וכמו שידעתי מה עינת חושבת בליבה, ידעתי גם שעכשיו תגיע שורה של שאלות, שאלות שאת התשובות עליהן, אפילו אני לא יודעת וזה לא איחר לבוא.

"אז מאיפה ברוסיה הגעת?" שאלה עינת "סנט פטרסבורג" ענתה, אף אחת מאיתנו לא ידעה ממש איפה זה אבל לא שאלנו "ועם מי הגעת?" הוסיפה עינת לתחקר, את זה ידעתי ומיהרתי לענות בשבילה, סתם בשביל ההרגשה שבכל זאת אני יודעת משהו "היא הגיעה עם אחותה, הן גרות עם הסבתא שכבר נמצאת פה עשרים שנה בערך" מרינה הנהנה בהסכמה "למה ההורים שלך לא באו?" שאלה הפעם בר "הם עובדים ברוסיה, אין להם מה לעשות פה, הם שלחו אותנו לארץ שסבתא תמצא לנו חתנים" סיפרה ואני חייכתי כי גם את הפרט הזה ידעתי ונזכרתי איך זה הצחיק אותי כששמעתי אותו בפעם הראשונה ומיהרתי להוסיף משלי "אחותה כבר נשואה כאן" אמרתי "אה באמת? יופי" אמרה עינת, כולנו כבר התחלנו לטעום מכל הדברים, הרגשתי קצת לא נוח בשביל מרינה, סך הכל זה היה דיי טבעי שהן ישאלו אותה כל מיני שאלות, אבל משום מה חששתי שאולי היא מרגישה שלא בנוח נוכח מטר השאלות "טוב תאכלו, תניחו לה" ניסיתי לצאת להגנתה, אבל מרינה הניחה על ברכי את ידה ואמרה "זה בסדר, לא אכפת לי לספר".

"תזכירי לי בת כמה את?" שאלה בר לפתע "עשרים" ענתה מרינה בלי לחשוב פעמיים ואני קפאתי , בר הסתכלה עליה במבט תוהה, "לא אמרת 25, מעיין?" פנתה אלי "אממ… אני …" התחלתי לגמגם "אני שיקרתי לה בהתחלה" אמרה מרינה, נראה היה שכל הסיטואציה בכלל לא מטרידה אותה

"אמרתי לה שאני בת עשרים וחמש, כי ידעתי שהיא בכלל לא תרצה לפגוש אותי אם היא תדע.

עינת התחילה לצחוק, בעיניה זו היתה סיטואציה מצחיקה, אני רציתי לקבור את עצמי באדמה ורק קיוויתי שבר לא תמשיך לשאול שאלות לגבי זה, כי אז היא תבין שכשדיברתי איתה בטלפון לא סיפרתי לה את הקוריוז הזה, אבל בר המשיכה "אז מתי גילית לה?" שאלה ואני נחנקתי "היום" הפתיעה אותי מרינה בתשובתה "לפני כמה שעות" היא שיקרה, וידעתי שהיא עושה זאת בשבילי,  המקסימה הזאת, כך כך מדהימה ומפתיעה בבגרות שלה.

"למה את צוחקת?" שאלה פתאום מרינה את עינת ועינת שכל גופה קפץ מצחוק המשיכה ללעוס את מה שהיה בפיה, סימנה עם ידה שנמתין שניה, ואחרי שבלעה את האוכל שהיה בפיה אמרה "כי בר אמרה לי אתמול שנראה לה שעשרים וחמש זה צעיר, אז עכשיו בכלל" והצחוק שלה התחזק, בר הביטה בה במבט כועס "היית חייבת להגיד את זה?" אמרה לעינת וכדי להסביר את עצמה פנתה חזרה למרינה ואמרה

"תראי, את באמת צעירה, תחשבי יש בינכן הבדל של אחת עשרה שנה, תסכימי איתי שזה הרבה".

"כן, אני מסכימה איתך, זה הרבה שנים, זה המון, אפילו, אני בטוחה שלפני אחת עשרה שנים, את בכלל לא חשבת שבעוד אחת עשרה שנים את תהיי כל כך מאוהבת באישה ותגורי איתה, ויהיה לכם בית ביחד ורכוש משותף, אני גם בטוחה שלפני אחת עשרה שנים את בכלל לא חשבת מה יהיה עוד חמש שנים קדימה, כי חיית את אותו הרגע ועשית מה שהיה לך טוב אותו הרגע וזה מה שאנחנו עושות, אז שיקרתי למעיין בהתחלה, כי אני יודעת שנשים בגיל שלושים לא ממש רוצות קשר עם ילדות, אבל אני מכירה את עצמי וידעתי שאני יכולה ושיש לי מה לתת ועכשיו כשמעיין יודעת בת כמה אני, זה לא משנה לה בכלל, כי היא אוהבת אותי ואני אוהבת אותה ומה יהיה עוד שנה, שנתיים, מה יהיה עוד חודש, זה בכלל חשוב עכשיו?" מרינה סיימה את ההרצאה שלה הקטנה ועיניה היו נוצצות, ראיתי שהיא נסערת אבל היא עמדה על שלה ובר שהייתה המומה משטף הדברים, שתקה, עינת שהקשיבה לכל הדברים חייכה ואמרה "את לא צריכה לכעוס, אנחנו דואגות למעיין ויכול להיות שכל מה שאת אומרת נכון, אנחנו לא מכירות אותך, אולי באמת, למרות גילך הצעיר, את בוגרת ויש לך מה לתת, אבל השאלה היא עד כמה יש לך לתת? וכמה את צריכה לקחת?" היא ראתה שמרינה לא ממש יורדת לסוף דעתה ולכן המשיכה "למעיין  יש המון מה לתת, את יודעת שככל שאדם מתבגר וצובר חוויות, כך הנסיון שלו גדול יותר וכתוצאה מכך הוא עשיר יותר, לא בכסף כמובן, אלא בעומק שלו, השאלה שלי, היא באיזה שלב, את כבר תפסיקי לתת, כי לא יהיה לך מה לתת" ובר הוסיפה "ואז את רק תקחי".

אני נקרעתי מצד אחד בין בר ועינת החברות הכי טובות שלי שכל מה שהן אומרות עכשיו הן אומרות מתוך דאגה כנה ובין מרינה, האישה המדהימה הזאת שהצליחה ביומיים להפוך את עולמי.

החלטתי לשתוק ולא להתערב, סך הכל, למרות הסערה שניכר היה שמרינה שרויה בה, היא לא נראתה שאינה מסוגלת לעמוד בזה, גם חשבתי שיש הרבה צדק במה שבר ועינת אומרות, עצם היותי בחברתן, דבר שתמיד השרה עלי תחושת ביטחון, גרם לי לרגע לחזור לקרקע המציאות ורציתי לשמוע איך מרינה תתמודד עם זה, אם היא באמת אוהבת אותי, תהיינה לה תשובות.

"אף אחד לא יכול להבטיח נצח" החלה מרינה לענות אחרי כמה שניות של שקט "אני לא חושבת שגם אתן יכולות להבטיח במאה אחוז, ששום דבר לא יקרה בעוד שנה או עשר שנים, שאולי יגרום לכן להפרד, ומי שיגיד לי שהוא כן יכול, אז הוא משקר, אתן אוהבות אחת את השניה ואתן מוכנות לעשות הכל זו בשביל זו, עד שזה אולי ייגמר ולא משנה מאיזו סיבה, אני אולי מכירה את מעיין יומיים, אבל מה שקרה ביננו, זה לא משהו רגיל, זה לא קורה לכל אחת, וזה אומר משהו, ואני יודעת, שכל מה שאני יכולה אני אתן לה ואם אנחנו נשאר הרבה זמן ביחד, אז גם השנים יעברו, אני אהיה מבוגרת יותר, אנחנו נעבור כל מיני דברים ביחד ויכול להיות שיהיו ימים שאני באמת אקח יותר ממה שאני אתן, אבל כל זמן שאני אוהבת את מעיין, אני לא אפסיק לנסות לתת, את כל מה שיש לי." מרינה סיימה את דבריה וכולנו שתקנו.

"אין לי מה להגיד" שברה עינת את השתיקה "דברים כדורבנות, זה נשמע יפה, אני מקווה שיש מאחורי זה גם הרבה" ובר הוסיפה "אל תכעסי עלינו, אין לנו שום דבר נגדך, זה לא שאנחנו לא מחבבים אותך, או שנעשה לך חיים קשים, זו היתה שיחה לגיטימית ואני חייבת להסכים עם עינת, זה באמת נשמע טוב, מה שאמרת ואני גם מקווה גם בשבילכן שיש לדברים האלה גם כיסוי".

האמת שהרגשתי מאוד לא נוח, הצטערתי שהשיחה הזאת לא קרתה בשלב מאוחר יותר של ההיכרות בין בר ועינת למרינה, אם רק הייתי מתאמת איתה מראש שלא מגלים את הגיל, כל זה היה נחסך, אבל את הנעשה אין להשיב וזה קרה, רציתי ללכת, רציתי לדבר עם מרינה לבד לשאול אותה אם היא בסדר, אם היא לא נפגעה מהן ולדעת איך זה משפיע עליה מבחינת הרצון שלה לפגוש אותן פעם נוספת, שהרי אם אכן הקשר שלנו, עתידו ארוך, הרי שבר ועינת הן חלק בלתי מבוטל ממנו.

ריחמתי עליה, תיארתי לעצמי שהיא ודאי מרגישה נורא וחששתי שהיא תשתתק ותהיה מאוד פאסיבית ורק תעמיד פנים מתוך נימוס עד שהערב הזה ייגמר, אבל כרגיל היא הפתיעה אותי.

"אני בכלל לא כועסת" אמרה לבר ועינת "ואת תפסיקי להיראות כאילו נתנו לך מכה" פנתה אלי "ככה זה חברות טובות, הן לא פוחדות להגיד את מה שהן חושבות וזה בסדר, אני יודעת שאתן לא שונאות אותי, כי אין לכן סיבה, אתן עדין לא מכירות אותי, אבל אתן תכירו אותי ואני חושבת שאתן תשנו את הדיעה שלכן עליי כשתראו שאני לא בן אדם שיודע רק לקחת, אבל אין מה לעשות, זה יקח זמן" ומרינה שבה לחייך, כאילו לא נצצו עיניה לפני כמה דקות בעודה מדברת בשיא הסערה, הייתי המומה, זה רק גרם לה שוב להגיד לי לצאת מההלם שלי ושאני אוכל עוד משהו כי חבל על האוכל הנפלא.

אני לא יודעת מה בר ועינת הרגישו או חשבו בהמשך הערב, אבל נראה היה  שגם להן לא גרמה השיחה למשקעים מיוחדים מידי, זו הייתי רק אני והפחדים והחששות שלי.

עדיין רציתי שהערב ייגמר ולהיות שוב לבד עם מרינה, לדבר איתה.

אחרי שאכלנו וכמעט חיסלנו כל מה שבר הכינה, עשינו הפסקה מהאוכל, הסיגריות יצאו מהתיקים וחגיגת הניקוטין החלה.

לאט לאט, התחלתי גם אני להרגיש יותר בנוח, בר ועינת עוד שאלו את מרינה כמה שאלות על העבודה שלה ועל אחותה וגם מרינה שאלה אותן לגבי העיסוקים שלהן, בר הוציאה אלבום תמונות ומרינה שאלה מידי פעם שאלות על כל מיני תמונות, בחלק מהתמונות הופעתי גם אני, בכל מיני סיטואציות משותפות שהיו לנו, אם זה פיקניק שעשינו פעם יחד, עוד עם מישהי אחרת שיצאתי איתה בזמנו, מרינה התעניינה לדעת בדיוק מי זו ואם יש לי עדין קשר איתה. היו שם גם תמונות ממצעד הגאווה האחרון שהיה "גם אני הייתי במצעד הזה, פעם ראשונה" אמרה "מי יודע, אם תחפשי טוב אולי תראי את עצמך ברקע של אחת התמונות האלו" אמרה בר "אין סיכוי" אמרתי "לא הייתי מפספסת אותה".

האמת שהמשך הערב היה דווקא נחמד, נראה שהשיחה, כמה שהיתה קשה גרמה לבר ועינת לראות את מרינה באור חיובי, שכן היא לא נבהלה או הסתגרה, אלא היתה עניינית ולא לקחה את הדברים למקום רע, זו היתה נקודה חיובית עבורה, כפי שבר אמרה לי כמה ימים אחר כך באחת משיחות הטלפון שלנו.

יצאנו משם בסביבות עשר, אחרי שגם שתינו קפה נוסף ואכלנו מהעוגה שבר הכינה שאגב היתה מעולה וכולנו ליקקנו אצבעות, אני כמובן לקחתי מנה נוספת, לא עמדתי בפיתוי.

עלינו על האופנוע, לא יכולנו לדבר בזמן הנסיעה, אבל הרגשתי שגם מרינה שקועה במחשבות כמוני, כל הדרך עד שהגענו אלי הביתה.

"למה לא שאלת אותי אם אני בכלל רוצה לבוא אלייך" אמרה מרינה כשדוממתי את המנוע, "את רוצה ללכת הביתה?" שאלתי אותה בפליאה מהולה בעצב "לא, אבל היית צריכה לשאול" חייכה אליי "די , אל תעשי לי את זה, גם ככה אני מתה לחבק אותך ולדבר איתך" השבתי לה "טוב, טוב, האמת שאין לי מה ללבוש ואני צריכה ללכת לעבודה מחר" אמרה מרינה "אין שום בעיה, יש לי מספיק בגדים ואנחנו פחות או יותר באותה מידה" פתרתי את הבעיה בשניה.

עלינו למעלה, לדירה, שכחתי לשים את הקסדה שמרינה חבשה בארגז, היא סחבה אותה למעלה ואני הנחתי אותה על השידה שליד דלת הכניסה, כדי שלא אשכח בבוקר לקחת אותה, הורדנו את המעילים, היינו הרוגות מעייפות והלכנו למיטה, התפשטנו ונכנסנו עירומות למיטה, שכבנו כך מחובקות.

"אני מצטערת שהותקפת ככה" אמרתי למרינה אחרי כמה שניות של שקט "אין לך מה להצטער, אני בסדר גמור, אין לי בעיה עם זה, אני רגילה שאנשים מתייחסים לגיל שלי במקום למי שאני, זה לא חדש" אמרה והמשיכה "גם בעבודה, את חושבת שזה לא קורה? אני מדברת עם אנשים בטלפון, הם חושבים שהם מדברים עם איזו אשת עסקים ואז הם באים למשרד כדי לחתום לפני שרואים את הדירה ומבקשים לדבר עם מרינה וכשאני אומרת להם שזו אני הם לא מאמינים, הם חושבים שאני המזכירה שלה".

צחקתי, תיארתי לעצמי סיטואציה כזו, למרינה יש באמת קול שבגלל הסיגריות נשמע מבוגר יותר, אני בהחלט יכולתי לדמיין לעצמי שיחשבו שהיא אישה מבוגרת, וההבדל בין הקול בטלפון לבין המראה שלה, הוא הבדל מהותי.

"מרינה" לחשתי "מה?" ענתה "את חושבת שנהיה יחד הרבה זמן?" שאלתי בלחישה "כן" אמרה, נרדמנו.

פתאום הגיע יום ראשון בבוקר, השעון המעורר, העיר אותנו מסוף שבוע חלומי באכזריות, השעה היתה שבע וחצי.

כמו זוג ותיק התנהלנו בסדר מופתי, בזמן שנכנסתי לשירותים, מרינה צחצחה שיניים ושטפה פנים, אחר כך התחלפנו, התלבשנו והתארגנו, תוך רבע שעה, ירדנו לקפה של יאיר ושתינו יחד הפוך.

בשמונה נפרדנו ליד המכונית שלה, מרינה נסעה למשרד הנדל"ן ואני עליתי על האופנוע ונסעתי לעבודה, כשהגעתי לפתח הבניין הפלאפון צלצל, זו היתה מרינה "התגעגעת?" שאלתי "גם, אבל פתאום חשבתי שאני בכלל לא יודעת איפה את עובדת?" אמרה, צחקתי, באמת לא דיברנו בכלל על העבודה שלי, "אני עובדת בחברה קטנה שמכינה תוכנות מחשב לחברות גדולות" אמרתי לה "זה מעניין?" שאלה "רגיל, לא משהו" עניתי "אבל מה את עושה שם?" חקרה "אני אחראית על השיווק, אני קובעת פגישות עם בעלי חברות שונות ומשכנעת אותם לשכור אותנו לבנות להם תוכנות מחשב שיתאימו לעסק שלהם" הרחבתי מעט יותר. "אה. טוב, פשוט דיברתי עם אחותי בדרך והיא סיפרה לי שסבתא אמרה לה שכנראה יש לי מישהי, כי אני כבר לא באה כמעט הביתה אז היא התעניינה וסיפרתי לה עלייך אבל כשהיא שאלה אותי מה את עושה, לא ידעתי להגיד לה, זה היה מצחיק" אמרה, צחקתי גם אני, "כן, היינו כל כך עסוקות בכל השאר ששכחנו את הדברים האלה" אמרתי.

"מתי את מסיימת לעבוד" שאלתי אותה "חמש, שש, שבע, זה תלוי, כמה עבודה יש" ענתה לי, תיארתי לעצמי שבשטח הזה של הנדל"ן, השעות הן לא קבועות, מן הסתם היא קובעת עם אנשים בשעות שנוח להם לראות את הדירה וזה לפעמים יכול להיות גם בערב "תבואי אליי?" שאלתי "בטח, אני רק אקפוץ הביתה לקחת בגדים למחר ואני אבוא" אמרה מרינה ואני חשבתי לעצמי שעדיף שתביא הרבה בגדים, אבל לא אמרתי, במקום זה אמרתי "טוב, אני אחכה לך, אני אהיה בבית כבר בחמש".

אחרי שסיימתי את השיחה עם מרינה, עליתי למעלה למשרד, אמרתי יפה שלום לכולם וניגשתי למשרד שלי, המשרד שלי היה ממוקם בפינה, כך שהיו לי שני חלונות, אחד פנה  לרחוב והשני לגינה קטנה, מיקמתי את השולחן שלי כך שהחלון הפונה לרחוב מאחורי והחלון שפונה לגינה מצד ימין שלי, העדפתי את הנוף הזה על פני נוף הרחוב והמכוניות החולפות בו, לא פעם קרה שקפצתי לשמע התנגשות של מכוניות, ויכולתי לראות את כל הבלגן מתחת, הקירות החיצוניים היו עשויים זכוכית מן הרצפה ועד לתקרת החדר, כך שיכולתי לראות הכל.

"איך היה סוף השבוע?" שאלה מיכל, שנכנסה לפתע למשרדי, מיכל היא אחת המתכנתות העובדות בחברה,  ואחד האנשים הבודדים שם איתה אני מתקשרת ברמה היומיומית, השאר פשוט דיי חנונים, מיכל היא גם היחידה מבין אלו היודעים על היותי לסבית שלא מתרגשת מהעניין, חלק מהעובדים לא מכירים אותי ולכן גם לא יודעים ואלו שכן בדרך כלל שואלים שאלות דביליות, עם הזמן למדתי שלא כדאי בכלל להכנס לשיחה איתם, מיכל היתה היחידה שהייתה דיי אדישה לכל העניין ותמיד התייחסה לסיפורים שלי על דייט כזה או אחר בדיוק כפי שהיתה מתייחסת לדייט אם הוא היה עם גבר.

אבל למרות הכל, לא הרגשתי שאני מסוגלת לפרוט את סוף השבוע הקסום הזה לכדי סיפור, כפי שתמיד עשיתי לגבי דייטים מוצלחים או מוצלחים פחות שהיו לי, רק חייכתי אליה חיוך שאמר הכל.

"סבבה מותק" אמרה "נראה לי שנפלת טוב, משהו רציני?" שאלה "אני מקווה" עניתי קצרות ומיכל פנתה לענייני העבודה "יש בעיה עם התוכנה של קדמן" אמרה, קדמן היה בעל חברת כוח אדם שמכרנו לו תוכנה לניהול והשמה של עובדים, הצענו לו תוכנה קיימת עם כמה שינוים שהיינו צריכים לעשות כדי להתאימה לדרישותיו "זה לא יהיה מוכן בזמן שאמרת לו" הוסיפה מיכל.

הבטתי בה במבט סתום, לא הצלחתי להביא את עצמי למצב בו אני מבינה מה היא אומרת ומחליטה מה אני עושה עם המידע הזה, מרינה היתה בראש שלי.

"מעיין?" אמרה מיכל וניערה אותי מהבהיה שלי בה "את בסדר? שמעת מה אמרתי לך עכשיו?" שאלה בחיוך, באיזה מקום נראה היה שהיא דווקא שמחה על התגובה שלי, כי בדרך כלל הייתי מיד יורדת עליה ודורשת ממנה שלא משנה מה, אנחנו חייבים לספק לו את התוכנה בזמן שקבענו, במקום זאת אמרתי לה "כן, כן, בסדר, אני אדבר איתו, אל תדאגי".

"וואו, באמת היה לך סוף שבוע מצויין" אמרה מיכל "כמה זמן את צריכה?" שאלתי "עוד יומיים שלושה" ענתה "בסדר, אני אדבר איתו" עניתי ומיכל יצאה מהמשרד כדי להמשיך בעבודתה, אפילו לא טרחתי לשאול אותה מה הבעיה, כדי להסביר לקדמן, איך שהוא אני כבר אמציא לו משהו.

הלכתי למטבחון להכין לי קפה, הרגשתי שאני חייבת להתעשת, אחרת אני לא יודעת איך אני אסיים את יום העבודה הזה, בזמן שהכנתי קפה, חשבתי שהייתי מעדיפה להמשיך את סוף השבוע עם מרינה, במקום להיות פה.

לקחתי את הקפה למשרד והוצאתי מהמגירה קופסת סיגריות שהייתה לי לשם למקרים חריגים, עישנתי סיגריה ושתיתי את הקפה, תהיתי אם להתקשר למרינה, אולי אני אפריע לה? מה זה משנה, אז אני אפריע לה, התקשרתי.

"נדל"ן שלום" שמעתי את קולה כשענתה לטלפון "אני צריכה דירה" אמרתי ומרינה לא זיהתה את קולי.

"כן, בבקשה, לקניה? להשכרה?" החלטתי להמשיך עוד קצת "אני צריכה דירה לכמה שעות, לקחת אותך לשם ולעשות איתך אהבה" אמרתי, "הה?" מרינה נשפה לתוך הטלפון "רעה, מה את עושה לי" אמרה לקח לה שניה להבין "אני מסוגלת לעזוב עכשיו הכל ולבוא" המשיכה "הלוואי" אמרתי "אין שום בעיה" המשיכה "אני יכולה להגיד שאני הולכת לראות דירה ולפגוש אותך בבית" התגרתה בי, ידעתי שאני לא אוכל לעזוב עכשיו את המשרד רבע שעה אחרי שהגעתי והבנתי שחפרתי לעצמי בור "כמו שאמרתי, הלוואי אבל אני לא אוכל לצאת עכשיו" אמרתי לה "אז למה את עושה דברים כאלה?" שאלה "את נהנית להתעלל בי ובעצמך?" אמרה "לא חשבתי על זה לפני שעשיתי, עכשיו אני באמת לא אוכל לעבוד" התוודיתי בפניה "אני אצא מוקדם היום, כדי שאני אספיק ללכת לסבתא מהר ולבוא כמה שיותר מוקדם" אמרה מרינה ואני שמחתי.

"יפה שלי, אני חייבת לעבוד, אני מתגעגעת אלייך, אבל אם אני לא עובדת לא יהיה כסף" חתכה לפתע.

סיימנו את השיחה ואני עוד המשכתי לבהות באוויר כמה דקות, מאיפה היא שואבת את הכוחות האלו? הערצתי אותה על הנחישות שלה, על היכולת שלה להיות כך כך רכה כשהיא איתי וכל כך רצינית בעבודה, איך היא מצליחה לעשות את ההפרדה הזאת? החלטתי שגם אני חייבת להתעשת, אחרת, הימים לא יעברו, ולחכות כל יום לערב לפגוש אותה יהיה עינוי ולחכות לסוף השבוע יהיה עינוי עוד יותר גדול, מה גם שאני עלולה לאבד את משרתי כך.

איך שהוא משכתי את היום, הצלחתי להמציא איזה משהו לקדמן שהסכים לחכות עוד שלושה ימים עד שיקבל את התוכנה, קבעתי שלוש פגישות עם בעלי חברות נוספים להמשך השבוע והספקתי לעשות עוד קצת עבודת ניירת שהשארתי מהשבוע הקודם.

ברבע לחמש כבר חתכתי הבייתה, לא דיברתי יותר עם מרינה כל היום,  בצהריים כשירדתי לאכול משהו, נכנסתי לחנות שהתעסקה עם פלאפונים וקניתי לי אוזניה שתתאים גם לאופנוע, התקשרתי למרינה מהדרך "מה זה הרעש הזה?" שאלה "אני מדברת תוך כדי נסיעה, קניתי אוזניה, הרעש זה המנוע של האופנוע, או אולי כל הרעש של המכוניות סביב" צעקתי בתוך הקסדה "טוב את לא צריכה לצעוק, אני גם שומעת אותך טוב" צחקה "מתי את יוצאת מהעבודה?" שאלתי "אני כבר  בבית, אני עולה לקחת בגדים ואני יוצאת אלייך עוד עשר דקות" הלב שלי קפץ ועשה סלטה כשאמרה את זה "נפלא, אני מגיעה עוד כמה דקות".

הגעתי הביתה והתחלתי להכין אוכל,  לא שאלתי את מרינה אם היא בכלל אכלה, אבל גם אם אכלה, בטח אכלה בצהרים ולא תתנגד לאכול ארוחת ערב שהכנתי לה במו ידיי.

עמלתי על תבשיל ירקות שלמדתי פעם להכין והוצאתי מהמקפיא שניצלים, הכנסתי אותם למיקרו להפשרה, חשבתי אם להכין שניצל רגיל, או לנסות לעשות את זה בסגנון סיני, בסוף החלטתי על שניצל רגיל, לא ידעתי אם מרינה תאהב אוכל סיני, ושניצלים כולם אוהבים, הסתכלתי על שעון הקיר שבמטבח

השעה היתה כבר רבע לשש ומרינה היתה צריכה להיות כאן כבר מזמן.

הסתכלתי שוב על השעון, מנסה לראות אולי טעיתי בשעה, אבל הוא עדין הראה את אותה השעה, הלכתי לשידה שליד דלת הכניסה, שם הנחתי את הפלאפון שלי כשנכנסתי הביתה, הבטתי בשעה על הצג, השעה הייתה חמש ארבעים ושבע, חייגתי למרינה, צליל החיוג נמשך ונמשך, עד שהגעתי לתא הקולי, עוד לא יצא לי עד אז להגיע לתא הקולי שלה, הפלאפון שלה היה פלאפון מטעם העבודה "הגעתם למרינה, נדל"ן תל אביב, אנא השאירו שם ומספר טלפון ואשתדל לחזור בהקדם האפשרי" נשמע קולה מההקלטה ואני ניתקתי וחייגתי שוב, שוב הגעתי לתא הקולי "מרינה, זו מעיין, אני מחכה לך, אני בבית, תתקשרי".

הלב שלי היה כבד, אולי קרתה לה תאונה, לא היה לי את הטלפון שלה בבית, גם לא ידעתי למעשה את שם משפחתה, כדי לבקש מ144 ובעצם, היא כבר הגיעה לסבתא שלה, אם קרתה לה תאונה הרי שזה קרה בדרך אלי וסבתא שלה ודאי לא יודעת בעצמה.

החלטתי שאחכה עוד חצי שעה, אולי התעכבה איפשהו, אולי בכלל היא קונה בעצמה אוכל ורוצה להפתיע אותי כמו שעשיתי בשבת, חבל, דווקא הכנתי אוכל טוב, אולי אפשר להקפיא, ניסיתי להסיח את מחשבותיי מאסון.

חצי שעה עברה, שעה עברה והרגשת חוסר האונים שלי רק גברה, אני לא יודעת איפה בדיוק היא גרה, רק בערך, אני לא יודעת את שם המשפחה שלה, אני לא יודעת כלום, אפילו למשטרה או לבתי חולים אני לא יכולה להתקשר, מה אני אגיד? שאני מחפשת מישהי שקוראים לה מרינה שאת שם משפחתה אני לא יודעת? השתגעתי, התחלתי ללכת הלוך ושוב בבית.

בשעה תשע בערב, הרגשתי שאני הולכת לחטוף התקפת לב, התקשרתי לבר "בר, היא נעלמה!" אמרתי בשניה שבר ענתה "מה? מה זאת אומרת נעלמה?"

"דיברתי איתה, היא היתה ליד הבית שלה, כדי לקחת בגדים למחר ואמרה שהיא מגיעה עוד עשר דקות, ועברו כבר שלוש שעות והיא לא הגיעה" צעקתי לתוך הטלפון "מעיין, תרגעי, אולי היא מתעכבת, תתקשרי אליה" אמרה "התקשרתי, היא לא עונה, אין לי את הטלפון של סבתא שלה, אני לא יודעת את השם משפחה שלה, בר מה אני עושה?" בכיתי ובר שתקה שניה "איך את לא יודעת את השם משפחה שלה? אני לא מבינה את זה?".

"גם אני לא, לא שאלתי, היא לא אמרה, לא הספקתי, אני לא יודעת, בר אני אוכלת את עצמי" הדמעות כבר הרטיבו את החולצה שלי "טוב, אולי היא תגיע, את זוכרת שביום שישי גם חיכית לטלפון שלה ובסוף היא התקשרה וסתם דאגת" ניסתה להרגיע אותי "זה לא אותו דבר בר, זה לא אותו דבר, אנחנו קבענו, היא היתה אמורה להיות כאן כבר מזמן, אולי קרה לה משהו? אולי היא מתה?" לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות "את רוצה שאני אבוא אלייך? את רוצה לבוא לכאן?" שאלה "תבואי לכאן, בר, אני לא רוצה לעזוב את הבית, אם היא תבוא" בכיתי לה "טוב, אני עוד מעט אצלך, תחזיקי מעמד" אמרה בר וניתקה.

כשצלצלה בדלת, קיוויתי שזו מרינה ורצתי לפתוח, בר עמדה שם, יודעת שרציתי שזו תהיה מרינה "מסכנה שלי" אמרה בר "אל תבכי, אל תדאגי, בואי נחשוב ביחד" אמרה, אבל אני לא הצלחתי לרכז את המחשבות שלי, בר הלכה למבטח והכינה כוס תה והגישה לי אותו לשולחן בסלון, אני ישבתי שם, ראשי בין ידי "סיגריה, אני רוצה סיגריה" אמרתי בקושי ובר הוציאה את קופסת הסיגריות שלה ונתנה לי אחת, הציתה גם לעצמה סיגריה והתיישבה לידי "אין לך כאן שום דבר שלה, תיק, משהו, מסמך אולי, שרשום עליו השם משפחה שלה?" שאלה בר, חשבתי לרגע, אבל מרינה לא השאירה כאן כלום, כל הדברים שלה היו תמיד בתיק האחד שיש לה ואותו היא כמובן לקחה "אין כלום, כלום, שום זכר" אמרתי "תני לי את הפלאפון שלך" בקשה "הוא על השידה" הצבעתי לכיוון השידה, בר קמה ולקחה את הפלאפון, היא הסתכלה ביומן השיחות היוצאות וראתה את השם של מרינה, היא חייגה לפלאפון שלה, גם היא הגיעה לתא הקולי והקשיבה להודעה "נדל"ן תל אביב, זה מקום העבודה שלה! סגור שם עכשיו?" שאלה "לא יודעת" עניתי, בר התקשרה למודיעין בזק ובקשה את מספר הטלפון של נדל"ן תל אביב, היא רשמה שני מספרי טלפון שניתנו לה וניסתה לחייג לשם, אף אחד לא ענה "טוב, מחר על הבוקר, אם היא לא תגיע, נתקשר לשם ונשאל אם הם יודעים משהו, לפחות נקבל את שם המשפחה שלה" אמרה.

"היא לא תגיע בלילה" אמרתי בלחש "אולי היא לא תגיע יותר אף פעם" המשכתי והבכי רק גבר "תפסיקי מעיין, את חייבת להתעשת, זה לא יעזור עכשיו" אמרה "אבל אולי היא בכלל מתה" אמרתי "אחרת למה היא לא באה, בר, למה?" שאלתי תוך שאני מנסה לעצור את הבכי "את זוכרת אולי מה המספר של הרכב שלה?" שאלה "לא! מי זוכר מספר רכב? מי בכלל חשב על זה?" אמרתי.

"טוב, אין ברירה, צריך לחכות, לראות אם היא תבוא, ואם לא, אז מחר בבוקר נעשה טלפונים" אמרה בר בהחלטיות, לא היתה לה ברירה לנוכח המראה השבור שלי, היא היתה חייבת להשתלט על העניינים.

"אני אתקשר לעינת ואגיד לה שאני נשארת כאן הלילה, איתך, אי אפשר לעזוב אותך, את תשתגעי לי" אמרה וניגשה לטלפון, חייגה לעינת, הן דיברו, שמעתי אותה מסבירה לעינת מה שכבר ידוע.

לא ישנתי כל אותו הלילה, גם בר לא ישנה, היא לא עזבה אותי לרגע, בשבע בבוקר, היא התקשרה לבוס שלה והודיעה לו שכנראה לא תגיע לעבודה היום בגלל משבר משפחתי, אחר כך היא הגישה לי את הטלפון והורתה לי לעשות אותו הדבר "את לא רוצה לאבד את העבודה שלך נכון?" שאלה "נכון" אמרתי וחייגתי לשלוחה של מיכל, לא רציתי לדבר עם אף אחד, בקשתי ממיכל שתודיע למנכ"ל, מיכל לא שאלה שאלות.

בשעה שמונה בדיוק התקשרתי למשרד נדל"ן תל אביב, ענה לי גבר במבטא רוסי כבד "שלום, מרינה נמצאת?" שאלתי מתפללת שיגיד לי רגע ויקרא לה אבל הוא אמר "לא הגיעה עדין"  "היא צריכה להגיע? היא הודיעה משהו?" שאלתי "לא מודיע כלום, לא הגיעה, אולי יבוא עוד מעט" אמר האיש "מה השם משפחה שלה?" שאלתי "למה רוצה לדעת שם משפחה שלה?" שאל אותי האיש ובר עשתה לי תנועה עם היד של קוקו, "לא חשוב" אמרתי וניתקתי "מה, מה קרה?" שאלתי את בר "מה את מפגרת? מה את שואלת ככה, נראה לך שיגידו לך את השם משפחה שלה ככה? זה מחשיד" אמרה בר, עכשיו נחכה קצת ואני אתקשר ותקווי שלא יענה אותו בן אדם, או שהוא ישכח" הוסיפה.

"אני מותשת, בר, אחרת הייתי בוכה, אבל אפילו לבכות אין לי כבר כוח, אני משתגעת" אמרתי.

הפלאפון של בר צלצל ולמרות שידעתי שזה הפלאפון שלה קפצתי, כל כך הייתי על הקצה, עינת התקשרה ושאלה אם יש חדש, בר סיפרה לה על השיחה שלי עם האיש מהמשרד של מרינה, הן דיברו עוד קצת ואז בר אמרה,  "טוב, אני יורדת למטה לקנות קפה, את לא עושה שום דבר עד שאני חוזרת, ברור?" ציוותה "בסדר, רק תחזרי מהר" הרגשתי כל כך חלשה שלא רציתי להיות לבד.

זה לקח לבר רבע שעה, רבע שעה שבה התהלכתי כסהרורית בדירה, מידי פעם הלכתי לחדר השינה, הרמתי את הכרית שישנה עליה והרחתי אותה, הריח שלה עדין היה שם.

בר חזרה עם שתי כוסות קפה ובראוני'ז "את חייבת משהו מתוק" אמרה "תאכלי" אבל לא הייתי מסוגלת, את הקפה שתיתי ובר לקחה את הטלפון וחייגה לנדל"ן תל אביב.

"שלום, אני מדברת ממשרד עורכי דין מרום, אפשר לדבר עם מרינה בבקשה?" אמרה לתוך השפורפרת, הקול מהצד השני שהיה הפעם קול של אישה אמר שמרינה לא הגיעה "אוי, זה ממש ממש בעיה" אמרה בר והאישה בצד השני שאלה אם היא יכולה לעזור "מרינה היתה במשרדינו שבוע שעבר לגבי איזה עניין ואני צריכה לשלוח לה מכתב, אבל אין לי את שם המשפחה שלה, או אפילו כתובת כדי לשלוח, את יכולה לעזור בזה" ציינה, האישה בצד השני לא היססה, בר רשמה משהו וניתקה "מרינה זלוטובסקי, אבל היא לא נתנה לי את הכתובת שלה, היא אמרה לי שאני יכולה לשלוח את זה למשרד ונתנה לי את הכתובת שלה המשרד, זה גם טוב" קפצתי ולקחתי את פיסת הנייר שבר רשמה עליו את שם המשפחה של מרינה, כאילו אם אגע בשם הרשום שם, ארגיש אותה "זלוטובסקי" אמרתי את השם "מרינה שלי" הדמעות חנקו שוב את גרוני, המשכתי להחזיק את הנייר עם השם בזמן שבר התקשרה שוב למודיעין ובקשה את המספר של משפחת זלוטובסקי ברחוב בן יהודה, זה כל מה שידעתי, בר סיימה את השיחה "טוב, יש חמישה מספרים שונים, כי אנחנו לא יודעות את השם של הסבתא, אני רק מקווה שהסבתא זה מצד אבא, אחרת אכלנו אותה, בעצם שניים פה זה שמות של גברים, אז יש לנו שלושה מספרים לבדוק" אמרה בר בטון מבצעי "תתקשרי את, אבל אסור לך להשמע ככה" הוסיפה, לקחתי שלוק מהקפה, כחכחתי בגרוני והתקשרתי למספר הראשון ברשימה, ענתה לי אישה מבוגרת שלא ידעה מי זו מרינה, במספר השני ענה לי ילד קטן שאמר שאמא ואבא לא בבית, הבנו שזה לא הבית, גם במספר השלישי ענתה אישה צעירה, חשבתי שאולי זו אחותה, אבל היא אמרה שזה טעות ושאין מרינה בבית הזה.

"מה עושים?" שאלתי "בואי ננסה גם את שני המספרים השניים, אולי הסבתא היתה עם בעלה והוא עדין רשום, אין לנו מה להפסיד" התקשרתי למספר שהיה רשום בו אנה ולאוניד זלוטובסקי "הלואה" ענתה אישה מבוגרת "שלום, מרינה נמצאת?" שאלתי "מי רוצה?" שאלה האישה והלב שלי החל לפעום בקצב מטורף, זה הבית, סימנתי לבר ביד "מדברת מעיין, אני חברה שלה, היא נמצאת? אני יכולה לדבר איתה?" כמעט התחננתי "לא מדברת במרינה" אמרה האישה במבטא כבד מאוד "היא בסדר? הכל בסדר?" שאלתי, חושבת אולי היא לא מבינה אבל משפט פשוט כמו מרינה בסדר, היא חייבת להבין "לא מתקשרת פה עכשיו" אמרה האישה וניתקה לי בפנים.

"טוב בר, זה הבית, היא נתקה לי בפרצוף, אני לא יודעת מה הקטע, אבל היא לא נותנת לי לדבר איתה" אמרתי בסערה "תרגעי, הבנת ממנה איפה היא?" שאלה "לא, היא רק שאלה מי רוצה ואמרה לא מדברת במרינה עכשיו, אין לי מושג אם זה אומר שהיא בבית ולא יכולה, או לא רוצה לדבר או שהיא לא בבית ובגלל זה אי אפשר לדבר איתה" הרגשתי שהלב שלי עוד רגע יוצא ממקומו "אני חייבת ללכת לשם, בר, בואי איתי בבקשה" בקשתי.

"לא! תלכי את, תראי מה העניינים, אני חושבת שעדיף שאותי לא יראו, ככה שאם יעשו לך בעיות, אני אוכל אחר כך לעשות משהו אחר ולא יקשרו אותי אלייך" אמרה בר ואני חשבתי שמזל שהיא כל כך חכמה.

התלבשתי בשתי דקות, בר נסעה איתי לכתובת שאמרה המוקדנית  וחיכתה לי במכונית למטה, טיפסתי במדרגות אחרי שראיתי את השם על תיבת הדואר, על דירה מספר ארבע, בקושי הצלחתי לעלות, כשהגעתי לדלת, עצרתי, הייתי חייבת להסדיר את הנשימה שלי כדי שהסבתא שלה לא תבהל ממני, גם ככה נראיתי כמו צל של עצמי. מעבר לדלת שמעתי שתי קולות, את הקול של הסבתא וקול של אישה נוספת, אבל הוא לא היה של מרינה.

דפקתי על דלת הדירה, השתרר שקט ואחרי כמה שניות הדלת נפתחה, עמדה שם אישה צעירה, היא היתה קצת דומה למרינה, תיארתי לעצמי שזו אחותה "שלום, מרינה בבית?" שאלתי בשיא העדינות, אחותה הסתכלה עלי, נראה היה לי שהיא קצת מזועזעת מהמראה שלי, השיער שלי לא היה ממש מסודר וראו עלי שבכיתי "מרינה לא בבית" אמרה קצרות "את יודעת איפה היא? היא בעבודה? משהו?" ניסיתי כמה שיותר להשמע רגועה "היא לא בעבודה" אמרה ואז הופיעה מאחוריה הסבתא, אמרה לה כמה מילים ברוסית, זה נשמע קצת כמו ויכוח, אחותה של מרינה נעלמה בתוך הדירה והסבתא נעמדה בפתח "לא בא פה, לא בא פה, ללכת בבקשה" וטרקה לי הדלת בפנים.

השתגעתי, עמדתי ליד הדלת, ידי מורמת כמו עומדת לדפוק שוב בדלת, אבל עצרתי את עצמי. חשבתי שעדיף שארד למטה ואספר לבר, אתייעץ איתה מה כדאי לעשות.

בר ישבה במכונית, מעשנת סיגריה, אחרי שסיפרתי לה מה היה אמרתי "אני חייבת לדעת לפחות אם היא בסדר בר? אני חייבת להבין מה קרה?".

"אולי תניחי לזה, מעיין, זה לא נראה טוב" אמרה בר "להניח לזה? איך אני יכולה להניח לזה? בר, את שומעת מה שאת אומרת לי? אני על סף התמוטטות פה, אני אוהבת אותה, בר, אני מטורפת עליה, אני לא יכולה להניח לזה, אני הולכת לשם שוב" אמרתי ובר תפסה את זרועי "אל תלכי עכשיו, אנחנו לא יודעות במה מדובר, עדיף שלא נשרוף את עצמינו עדין, אבל מותק שלי מעיין, את בטוחה שאת רוצה את זה? אולי היא פשוט לא רוצה אותך יותר? אולי היא משתמשת במשפחה שלה?"

"אין מצב, בר, זה לא זה, משהו קרה ואני חייבת להבין מה?" איכשהו התאוששתי קצת, חשבתי שאם מרינה היתה מתה, הייתי ודאי מוצאת את סבתה ואחותה במצב יותר דומה לשלי, בוכיות ועצובות, אבל הן לא נראו בכלל בכיוון, זה עודד אותי, זה אמר לי שמרינה חיה, שהיא כנראה בסדר, לפחות מבחינה בריאותית, אבל לא היה לי קצה קצהו של רעיון, מה קרה.

"בואי ניסע למשרד שלה" אמרה בר לפתע "אולי שם נקבל כיוון נוסף" הציעה ואני הסכמתי מיד, מתפללת כל הדרך שהסבתא והאחות לא יעברו פתאום דירה ויעלמו, כמו בסרטים.

הגענו למשרד של מרינה, דרך חלון הראווה אפשר היה לראות שמרינה לא שם, היתה שם רק אישה אחת, לבד, הנחנו שזו אותה אישה שבר דיברה איתה.

"תשארי הפעם את כאן, אני אלך" אמרה בר ויצאה מן הרכב.

ראיתי אותה מדברת עם האישה כמה דקות ואז יצאה, היא הלכה בכוונה לכיוון אחר ואז חצתה את הכביש והגיעה חזרה למכונית, "טוב, נראה לי שהם יודעים משהו, אמרתי לאישה הזאת שאני זאת שדיברה איתה בבוקר, ממשרד עורכי הדין, שהמסמך מוכן ושאני צריכה שמרינה תחתום עליו" אמרה "נו, נו" האצתי בה "היא הציעה שאני אשאיר את המסמך שם, אבל אמרתי לה שאני לא יכולה ושאני חייבת את החתימה של מרינה מקסימום מחר ואיך אני יכולה להשיג אותה?" המשיכה  "אז מה היא אמרה" שאלתי "היא אמרה שאין סיכוי שמרינה תהיה היום או מחר, אבל היא לא יודעת אם אפשר להשיג אותה, זה אומר שהיא יודעת משהו, אם היא יודעת שמרינה לא תהיה גם מחר, אבל אני לא בטוחה אם היא באמת יודעת איפה מרינה בעצם".

"אז חזרנו לאותה נקודה" אמרתי "בכלל לא" ענתה בר "אנחנו יודעות שמרינה בסדר וברור שלפחות סבתא שלה ואחותה יודעות איפה היא, השאלה עכשיו היא רק, איך אנחנו גורמות להן לספר לנו" אמרה בר. הראש שלי לא עבד, הייתי קרועה מעייפות ומתוחה כמו קפיץ, ידעתי שלא אוכל לחשוב על כלום, בר הסתכלה עלי "אולי תלכי לישון קצת, את נראית נורא, את חייבת לנוח" אמרה "אני לא יכולה לישון" עניתי, "את חייבת, את תתמוטטי מעיין, אנחנו לא יכולות לעשות עכשיו כלום, צריך לנוח ואז לחשוב על דרך פעולה ולהמשיך" אמרה.

בר התניעה את המכונית ונסענו הפעם אליה הביתה, עינת היתה בעבודה, בר התקשרה אליה ועדכנה אותה בפרטים, עינת הציעה ששתינו נלך לישון קצת, היא תגיע מוקדם ונחשוב ביחד.

בר נתנה לי מגבת והלכתי להתקלח, אחר כך התקלחה היא, בזמן שהיא התקלחה, אני נרדמתי על הספה, כשהתעוררתי כעבור שלוש שעות, בר עדין ישנה במיטתה, עינת בדיוק נכנסה "לאיזה סיפור נכנסת" אמרה בשניה שראתה אותי "איפה בר?" שאלה "ישנה בחדר, אני נפלתי כאן ונרדמתי, התעוררתי ממש לפני כמה דקות" אמרתי חלושות "טוב, את רוצה לשתות משהו?" שאלה עינת ברכות "כן, אני אכין לי" אמרתי "שטויות, אני שמה מים, הולכת להעיר את בר ואני אכין לשלותינו" אמרה ונעלמה לתוך חדר השינה, הלכתי אני ומילאתי מים בקומקום, אחרי כמה דקות המים רתחו ובר ועינת יצאו יחד מחדר השינה, בר הלכה לשטוף פנים ועינת הכינה בינתיים קפה לכולנו.

כשהתיישבנו שלושתינו בסלון, עינת בקשה שנספר לה שוב בקצרה את השתלשלות העניינים, בר סיפרה לה בראשי פרקים את מה שהיה. עינת  היתה שוטרת והחשיבה שלה היתה מאוד חדה.

"טוב, אני עושה כמה טלפונים, אתן בינתיים תשתו" עינת קמה והלכה לחדר העבודה, אחרי כמה דקות היא חזרה "מעיין, מרינה עלתה היום בשעה אחת עשרה על טיסה לרוסיה" אמרה.

הרגשתי בלק אאוט והתעלפתי, אחרי כמה שניות התעוררתי כשבר מעלי ופניי רטובות ממים "את בסדר? מעיין, תעני לי" שמעתי את קולה של בר "כ..כ..כן, כן אני בסדר" אמרתי בקושי "הלחצת אותנו מאוד, את התעלפת?" אמרה בר "קחי, תשתי מים" עינת אחזה בראשי מגישה את הכוס לשפתיי, שתיתי קצת והרגשתי קצת יותר טוב "כן, התעלפתי כנראה"אמרתי "לא כנראה, התעלפת, תביאי לה שוקולד" אמרה בר לעינת ועינת הלכה להביא שוקולד מהמטבח, היא דחפה לי קובית שוקולד לפה, לא הרגשתי אפילו את הטעם. אחרי כמה דקות חזרתי לעצמי.

"לרוסיה? היא נסעה לרוסיה? איך? מתי? למה היא לא אמרה לי כלום?" שאלתי רטורית.

"אחרי שסיפרתן לי הכל, חשבתי שיש מצב שאולי היא נסעה, זה נשמע שהיא באמת לא היתה בבית ולפי איך שהאישה במשרד אמרה שאין סיכוי שהיא תהיה מחר, חשבתי שיש מצב כזה לכן התקשרתי לברר אם היתה איזו טיסה לרוסיה שמישהי בשם הזה היתה עליו" אמרה עינת.

"מזל שאת שוטרת ושאת יכולה לברר דברים כאילו, אחרת בחיים לא היו מוסרים לי מידע כזה" אמרתי, מרגישה אסירת תודה למזל הזה.

"אני בכלל לא חשבתי על אפשרות כזאת" אמרה בר, "האמת שגם אני לא" הוספתי.

"השאלה היא למה היא נסעה ולכמה זמן ולמה היא לא הודיעה לך?" אמרה עינת תוך שהיא שוקעת למחשבות "זה בטח לא היה מתוכנן" אמרתי "היא היתה אמורה להגיע אלי, אם היא היתה יודעת, היא לא היתה קובעת איתי".

"זה נכון, בהנחה שהיא כנה איתך" אמרה עינת "היא כנה איתי עינת, היא שיקרה לי רק לגבי הגיל שלה וגם זה היה רק בהתחלה כי היא חששה שבכלל לא אפגש איתה" אמרתי "אבל רק בשבת לפני שבאתן היא גילתה לך" אמרה עינת "לא נכון, היא אמרה לי את זה קודם, היא כיסתה עלי, כי הבינה שאני לא שיתפתי אותך" גיליתי לבר את השקר הקטן, כרגע זה לא היה חשוב וגם בר לא אמרה כלום.

"אם היא היתה רוצה לשקר לי, היא לא היתה מגלה לי את הגיל שלה" אמרתי "זה יכול להיות פסיכולוגיה הפוכה, אני משקרת לך במשהו קטן ולא ממש חשוב ואז אני מתוודה כדי שתחשבי שאני גלויה איתך אבל דברים יותר משמעותיים אני ממשיכה להסתיר ממך, והצלחתי ליצור אצלך תחושת אמינות מזוייפת" אמרה עינת "אוי עינת, תפסיקי עם המוח הקרימינלי שלך, מדובר בילדה בת עשרים, לא באיזו פושעת" כעסה בר על עינת שהלכה לדעתה רחוק מידי.

"הבחורה הזאת בכלל לא ילדה, היא נשמעה מאוד החלטית ובוגרת" אמרה עינת, באיזה שהוא מקום שמחתי שאמרה את זה, זה רק חיזק את טענתה של מרינה שזה עניין של זמן עד שהן יכירו אותה ונראה היה לי שעינת כבר תפסה במה מדובר, רק חבל שמרינה לא כאן כדי לשמוע את זה ומי יודע אם בכלל תחזור מתי שהוא.

"אז מה אני עושה?" שאלתי והבטתי חליפות על בר ועינת "חבל שאי אפשר לברר מה מטרת הנסיעה היתה כמו שהיה קל לברר שהיא אכן נסעה" אמרה עינת ובר הנהנה בהסכמה.

"אז אנחנו חייבות לחשוב טוב טוב, איך כן אפשר לעשות את זה" אמרתי אני מתוך החלטה פנימית שתקפה אותי שאני לא מוותרת ויהי מה.

ישבנו שלושתינו, כל אחת שקועה עם עצמה, אהבתי אותן כל כך באותם רגעים את החברות היקרות שלי שהיו שקועות לגמרי במצוקה שלי.

איך שלא הפכנו בדברים, לא הצלחנו להעלות רעיון אחד אפילו, הערב ירד ובר החליטה שאני אשן אצליהן הלילה, נסעתי מהר הביתה, כדי לקחת בגדים, כשחזרתי שתיהן היו בבגדי השינה שלהן, "מה יהיה עם העבודה,מעיין?" שאלה בר "אני לא מסוגלת לעבוד" עניתי "טוב תסדרי את העניין הזה מחר, על הבוקר, שלא יהיו לך בעיות, אני גם אקח עוד יום חופש אחד" אמרה "צברתי כל כך הרבה ימי חופש, אני אצטרך רק לבטל כמה פגישות שקבעתי" אמרתי.

הלכנו לישון, היינו מותשות לגמרי, לפני שנרדמתי חשבתי שיש לי מזל שיש לי אותן, הייתי משתגעת אם הייתי צריכה לעבור את זה לבד, בבית, איך שהוא הרגשתי קצת יותר טוב, היתה לי תקווה שאולי אצליח לגלות משהו, בעזרתן של בר ועינת ובתמיכתן.

בבוקר, עינת העירה אותנו, לפני שיצאה לעבודה, היא לא יכלה להשאר ובכל מקרה אמרה שאם אנחנו צריכות משהו, היא תהיה יותר יעילה עבורנו מהעבודה. בר נישקה אותה ארוכות ליד הדלת וכאב חד פילח את גופי כשנזכרתי בנשיקות של מרינה.

"אני אפילו לא יודעת אם אזכה לנשק אותה שוב" אמרתי כשבר סגרה את הדלת אחרי שעינת יצאה.

"אני רוצה להגיד לך שכן, שיהיה בסדר, אבל אנחנו לא ילדות קטנות, אני מקווה מותק" אמרה בר

וליטפה את לחיי.

הכנו לשתות וניסינו להעלות רעיונות מה אפשר לעשות. "חלמתי עליה בלילה" סיפרתי לבר "מה חלמת?" שאלה "זה היה חלום של זכרון, חלמתי על האמבטיה שעשינו יחד בשבת, לפני שבאנו אליכן" סיפרתי לבר מה היה באמבטיה ואיך הצפנו את כל הרצפה שם ואת השטיחון, זה אפילו גרם לי לחייך כשסיפרתי לה איך אמרתי למרינה שכל הריצפה מלאה במים ומרינה שאלה איזה מים?, גם בר חייכה.

"את יודעת שמים מסמלים רגשות בחלומות?" אמרה בר "לא סתם חלמת דווקא את החלום הזה" המשיכה "היה מעורב שם גם זיכרון שמגיע מתוך געגוע וגם המים שמסמלים את הרגש שלך, את האהבה שלך אליה" בר הביטה בי ברוך שלא לאמר ברחמים. זה גרם לי לרצות לבכות "אל תסתכלי עלי ככה, אני אפרוץ עוד שניה בבכי" אמרתי לה ובר נשענה אחורה, מביטה בתקרה "מה יהיה?" שאלה בלי לחכות באמת לתשובה.

"אולי נלך שוב לבית שלה?" הצעתי "אולי אני אנסה שוב לדלות ממנה מידע" אמרתי לבר ובר חשבה רגע "הפעם אני אלך, אני אציג את עצמי שוב בתוך העורכת דין, בתקווה שהם לא יקלטו שזה שקר" הציעה והחלטנו שזה מה שיהיה, נסענו לבית של סבתה, אני חיכיתי במכונית בעוד בר עלתה למעלה.

כעבור עשר דקות היא ירדה למטה "אני מצטערת, לא ממש הצליח לי, הזקנה בקושי מדברת עברית, אמרתי לה שאני מהמשרד עורכי דין הזה ושיש לי איזה מסמך של מרינה שהיא צריכה לחתום עליו, הזקנה לא הבינה מה זה מסמך, אז הוצאתי מהתיק איזה מסמך שהיה לי שם , משהו עם אותיות ממש קטנות בעברית, ועשיתי לה סימנים עם היד של חתימה" בר נראתה קצת מעוצבנת "נו ומה היה?" שאלתי "אז היא לקחה ממני את הדף הסתכלה עליו איזה שני וחצי, לא הבינה במה מדובר, היא אמרה לי כמו שהיא אמרה לך, לא לבוא יותר, משהו כזה, ניסיתי להתעקש, אמרתי לה שזה חשוב, שזה חשוב למרינה, אני אפילו לא יודעת אם היא הבינה אותי כמו שצריך" אמרה "האחות לא היתה שם? היא מדברת עברית טובה" אמרתי "לא, הזקנה היתה שם לבד,  אני מצטערת מותק, אבל אני לא רואה שום פתח, לא מהכיוון הזה".

נסענו משם, בדרך שתקתי, כל מכונית מזדה אדומה שראיתי גרמה לליבי להחסיר פעימה "אנחנו נוסעות לעבודה שלך, תסדרי את העניינים, אל תעשי את זה בטלפון" אמרה בר.

הגענו למשרד שלי, עליתי למעלה, מיכל הסתכלה עלי "מה קרה? את נראית נורא?" אמרה, לא רציתי שהיא תהיה שותפה לשקר שלי, ולכן לא סיפרתי גם לה את האמת "בעיות במשפחה, אני חייבת כמה ימים לסדר את העניינים" אמרתי לה.

נכנסתי לחדרו של המנכ"ל, אמרתי לו שיש בעיות משפחתיות, שאני חייבת לסדר, שיש לי המון ימי חופש ואני ממש חייבת לנצל אותם עכשיו, אפילו אמרתי לו שהייתי מעדיפה לעבוד מאשר לבזבז ימי חופש על דברים כאלו, אבל אין ברירה, הוא קיבל את זה בהבנה ואמר לי שאין בעיה, רק בקש ממני שאם יש דברים לא סגורים שלפחות אאציל סמכויות כדי שהעבודה לא תיעצר, הסכמתי איתו כמובן.

כשיצאתי ממשרדו, הלכתי למיכל, מיכל אמנם היתה מתכנתת ולא קשורה למכירות או לשיווק, אבל היא ידעה הכי טוב, מה אנחנו בדיוק עושים ואיך, בקשתי ממנה שתנסה ללכת לפגישות שקבעתי, כדי שהבוס ירגיש שהעבודה ממשיכה, מיכל הסכימה לעזור.

לא ממש עניין אותי אם היא תעשה את זה טוב או לא, רציתי לעוף משם.

בר ישבה במכונית ודיברה עם עינת, כשנכנסתי, היא ניתקה את השיחה "סידרת?" שאלה "סידרתי, סגור ומסוגר, לקחתי שבוע, בינתיים" אמרתי לה "או.קיי, בואי נקווה שזה יספיק" אמרה והתניעה את המכונית.

נסענו לבית של בר, לא יכולתי לחשוב על חזרה הביתה, הריח של מרינה היה שם, מברשת השיניים שהשתמשה בה, היתה ליד שלי, קניתי חדשה לבית של בר, אפילו כוס הקפה האחרון ששתתה בדירה שלי שלא הספקתי לרחוץ, נשארה שם, לא, לא הייתי מסוגלת להיות בדירה שלי.

לא היה לנו מה לעשות, העברנו איך שהוא את היום "את יודעת שמחר אני חייבת לחזור לעבודה?" אמרה בר "כן, תיארתי לעצמי שלא תוכלי להמשיך להיות איתי" עניתי לה בצער.

"מה תעשי? למשל מחר?" שאלה בר ואני חשבתי שאני בעצם לא יודעת מה אני אעשה, אבל אני כבר אחשוב על משהו.

בלילה שוב חלמתי על מרינה, הפעם, החלום היה שהיא מגיעה פתאום, חלמתי שהיא דופקת על הדלת, בחלום הייתי בבית והיא דפקה על דלת הדירה פתאום באמצע הלילה ואני קמה לפתוח לה את הדלת והיא עומדת שם, אפילו הרחתי את הריח שלה בחלום, והיא נגשת אלי וכורכת את זרועותיה סביב צווארי ושפתיה מתקרבות לשלי ואני מאושרת, אני רוצה להרגיש את השפתיים שלה, אבל בשניה הזאת התעוררתי והתחלתי לבכות שאפילו בחלום לא הצלחתי לנשק אותה, הגעגועים קרעו אותי, הרגשתי שכל דקה שעוברת והיא רחוקה ממני חותכת ממני עוד חתיכה ועוד חתיכה ואני מתפרקת.

בר התעוררה כמה דקות אחרי, עינת כבר לא היתה בבית, היא הגיעה מאוחר בלילה ויצאה שוב מוקדם, היה להם איזה תרגיל חשוב.

אחרי חצי שעה בר יצאה לעבודה ואני נשארתי בדירה שלהן, פתאום הרגשתי לבד מידי, לא יכולתי לשאת את זה, כשהן לא היו לידי הגעגועים אליה היו קשים מנשוא, עד כדי כאב פיזי.

יצאתי מהבית, חיפשתי בית קפה, לקפה שליד הבית שלי לא העזתי לחשוב אפילו ללכת, כי ישבתי איתה שם, ידעתי שאם אשב שם אדמיין אותה יושבת עם העיתונים מולי, לוגמת מהקפה שלה ברצינות ומידי פעם רוכנת לעברי ומנשקת אותי, לא לא, זה יכאב מידי.

מצאתי איזה בית קפה פינתי, ישבתי שם, מנסה לא לחשוב יותר מידי, מעבירה את עיני על פני החנויות שברחוב, עד שעיני נפלו על משרד נסיעות, על החלון היו בריסטולים שמישהו טרח לרשום עליהם יפה שמות של יעדים בחו"ל ומחיר הנסיעה אליהם, אמסטרדם ב-299 דולרים, לונדון ב-311 דולר, ריגה, וינה, רומא, סנט פטרסבורג- 350 דולר, עיני נעצרו, נזכרתי שעינת שאלה את מרינה מאיפה ברוסיה ומרינה אמרה סנט פטרסבורג ואף אחת מאיתנו לא שאלה אותה איפה זה בדיוק, אבל זכרתי את השם.

מרינה שם, מרינה שלי שם בסנט פטרסבורג הזה, עכשיו, אני יושבת כאן והיא שם.

זינקתי ממקומי, שילמתי למלצרית וחציתי בריצה את הכביש, נכנסתי למשרד הנסיעות, ישבה שם אישה מבוגרת ובחור צעיר, ניגשתי לבחור "סנט פטרסבורג" הוא חייך אלי, "מקום יפה, את מתעניינת בטיול מאורגן? או בדיל של טיסה ומלון?" שאל, פתאום קלטתי שאמרתי את השם של המקום כמו מי שעולה לאוטובוס ומציין את היעד שלו כדי שהנהג ידע כמה בדיוק לגבות ממנו, זה לא עובד ככה.

"כמה יעלה לי טיסה ובית מלון?" שאלתי "350 דולר לשלושה ימים, שני לילות במלון טוב" אמר

"ואם אני נוסעת לשבוע?" שאלתי "אני אבדוק לך" אמר והתחיל להקיש על כל מיני מקשים במחשב שלו, אחרי כמה דקות אמר "אני יכול לסדר לך שבעה ימים ושש לילות באותו מלון, כמו הדיל הזה ב600 דולר", הבטתי בו, הראש התרוקן לי לגמרי ואז שמעתי את עצמי אומרת לו "מתי אני יכולה לטוס, הכי קרוב?", הוא שוב שקע במחשב ואז אמר "יש היום אם את רוצה?" חייך מתוך הנחה שארצה לשמוע עוד תאריכים "או.קיי תן לי להיום, מתי הטיסה יוצאת?" הבחור נראה קצת המום.

"אה..יש טיסה שיוצאת בחמש אחר הצהרים, יש לך דרכון בתוקף?" שאל, ידעתי שיש לי, למזלי סידרתי  את זה לפני שנה כשתכננתי לנסוע למצעד באמסטרדם, אבל משום מה זה לא יצא לפועל, לפחות הדרכון שלי היה בתוקף.

"ומה לגבי ויזה? את יודעת שצריך ויזה לשם?" הוסיף, "אם את רוצה לטוס עוד היום, צריכה להיות לך ויזה מוכנה", הבחור הביט בי בזמן שעיכלתי את מה שהוא אומר, המוח שלי עבד בקדחתנות, ויזה? איזו ויזה עכשיו? מאיפה אני אוציא ויזה? חשבתי … "חכה רגע, אל תעצור שום דבר" אמרתי לו תוך שאני מסמנת לו בידי, שלפתי את הפלאפון שלי וחייגתי לבר "מה מעיין?" ענתה לי בר תוך צלצול ורבע, "בר, יש מצב שעינת מסדרת לי ויזה לרוסיה עוד היום?" שאלתי ובר נחנקה על הצד השני "אחחממ..סליחה? אני שמעתי נכון? את רוצה לטוס לרוסיה?" שאלה "כן, בר, אני בסוכנות נסיעות עכשיו, לא חשבתי על העניין של הויזה ויש טיסה עוד היום בחמש אחר הצהרים" אמרתי בנשיפה אחת "מעיין, אני ממש לא יודעת מה להגיד לך, אני צריכה לשאול אותה, אבל את בטוחה שאת רוצה לטוס ככה? עוד היום? מהר?" שמעתי דאגה בקולה "כן בר, אני חייבת, עוד יום אחד כמו היום כאן, אני אשתגע, אני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה, אחרת אני אאבד את שפיותי" המשכתי בשלי ובר נאנחה "טוב, אני אתקשר אליה עכשיו, אני כבר חוזרת אלייך" אמרה וניתקה.

הבחור הביט בי במבט שואל "כמה דקות" אמרתי לו והתיישבתי על אחד הכסאות היותר רחוקים ממנו, כאילו להבליט שכרגע ממתינים, הבחור התעסק עם משהו ולא שאל שאלות יותר, כעבור חמש דקות, שנראו לי כמו הנצח, הפלאפון שלי צלצל, עינת הייתה על הקו "תגידי לי, את נורמלית?" שמעתי אותה לא מחכה כמעט להלו שלי "מה קורה עינת?" אמרתי בנסיון להשמע כמה שפחות לחוצה וכמה שיותר נורמלית "מה ז'תומרת מה קורה? בר אומרת לי שאת בסוכנות נסיעות ואת רוצה שאני אסדר לך ויזה להיום" חצי סיפרה וחצי שאלה "כן, עינת, זה נכון, אני כאן מול הבחור הנחמד שמחכה עם ההזמנה שלי, אז מה את אומרת, את יכולה לעשות דבר כזה?" שאלתי "אני יכולה לעשות הכל, אני רק לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה, אולי תחשבי על זה עוד קצת?" הציעה "עינת, אין לי מה לחשוב, כמו שאמרתי גם לבר עוד יום אחד ואני משתגעת, עינת אני חייבת לנסוע, את לא תביני את זה בחיים, אבל אני פשוט חייבת, אז אם יש ביכולתך, בבקשה סדרי לי, אל תנסי לשכנע אותי אחרת" התחננתי כמעט.

"טוב, תני לי רבע שעה לעשות כמה טלפונים ואני אעדכן אותך" אמרה עינת בסוג של אכזבה, כנראה ממני ומהפזיזות שלי, עינת תמיד היתה ותמיד תהיה אדם שקול, אדם שחושב לפני שהוא מבצע.

הבחור שראה שסיימתי את השיחה, הרים מבטו אלי, "מה קורה?" שאל "מחכים" עניתי קצרות "מחכים למה? אם מותר לשאול?" אמר "צריכים לסדר לי ויזה, אמרת שצריך גם ויזה, לא?" אמרתי בתקיפות שנבעה מהלחץ והמתח שהייתי בו, קלטתי שהוא קצת נפגע וניסיתי לתקן "אני ממש במתח, אם זה יצליח או לא, אני מקווה שזה בסדר שאנחנו מחכים" אמרתי "כן, כן, אין בעיה, אני לא ממהר, את יכולה לשבת בנחת, יש אפילו קפה אם תרצי" הציע לי עם חיוך על פניו, כנראה שהחנופה שלי עזרה.

לא יכולתי לחשוב על כלום להכניס לפה, לא אוכל ולא שתיה, אם הייתי יכולה הייתי אפילו כוססת ציפורניים, אבל היה לי חבל עליהם, במקום זאת, לקחתי את אחד הברושורים שהיו מונחים שם והתחלתי לדפדף בעצבנות, בלי ממש להביט בתמונות או לקרוא את ההסברים שלידם.

רבע שעה אחר כך, ודף קרוע אחד שנקרע לי מדפדוף אלים מעט, עינת התקשרה "מעיין, זה כנראה יהיה בסדר, אבל אני אקבל תשובה סופית רק עוד שעה" אמרה, רציתי להתעלף "מה שעה? אני לא יכולה לחכות שעה, אני רוצה לקנות עכשיו את הכרטיס" כמעט בכיתי "טוב, נו מה את רוצה, גם עם הקשרים שלי, זה מצריך עבודה ואני לא רוצה לספר לך איזו קומבינות עשיתי בשביל זה" התנצלה.

"לא, עינת, אל תביני אותי לא נכון, אני מאוד מעריכה את זה ואני מתה עלייך שאת מתאמצת כל כך, אני פשוט כל כך לחוצה, שאני כבר לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לדעת שהכל סגור וזהו" הסברתי את עצמי. "זה בסדר , מותק, אני אהיה איתך בקשר עוד שעה" סיימנו את השיחה, הבחור שוב הביט בי ובהחלטה של שניה אמרתי לו "או.קיי, בוא נתקדם" החלטתי שלא משנה מה יהיה, אני הולכת על זה שתהיה ויזה, מקסימום, הפסדתי חלק מהכסף, יאללה שיהיה, זה רק כסף.

אחרי כמה חתימות שילמתי לו והיה לי כרטיס ביד, שעת הטיסה המיועדת חמש ועשרה אחר הצהרים, ידעתי שאני צריכה למהר הבייתה, להכין דברים, להתקלח ולהוציא את הדרכון מהקופסא בארון, שבה אני שומרת גם את תעודת הזהות שלי, דברים שאני לא הולכת איתם ביום יום, מספיק רשיון הנהיגה המיותם שלי, הוא תופס פחות מקום בארנק.

כשהגעתי הביתה, השעה היתה כבר אחת עשרה, יש לי עוד ארבע שעות, חשבתי, כי צריך להיות לפחות שעתיים קודם לבדיקה הבטחונית בשדה התעופה.

הלב שלי דפק חזק, הייתי במתח עצום, מחכה בכליון עיניים לטלפון של עינת ומתפללת שהיא תגיד לי שיש לה את הויזה ושאני אבוא לקחת.

אבל הזמן חלף, הספקתי להכין תיק, לא גדול במיוחד, עם בגדים חמים, בגדים תחתונים ואביזרים אחרים כמו דאודורנט, בושם משחת שיניים ו…לקחתי את מברשת השיניים שמרינה השתמשה בה, לא יודעת למה.

בשתיים עשרה וחצי התקשרתי לעינת "יש משהו חדש, עינתי?" שאלתי בחשש "לא, מותק, אני מצטערת, זה מתעכב קצת, אבל אני ממש מקווה שלא תהיה בעיה, רגע, חכי, הטלפון מצלצל, תמתיני שניה על הקו" התפללתי שהטלפון הזה מבשר טובות אבל זו היתה שיחת עבודה רגילה שלה "טוב, מעיין, זה לא זה, אני אתקשר אליך אחר כך" אמרה עינת וניתקה בלי לחכות לתשובה שלי.

רמת המתח והעצבים שלי רק געתה, הכנתי לי קפה, חיפשתי סיגריה ומצאתי אחת אחרונה הצתתי לעצמי אותה וישבתי עם הקפה, חשבתי לפתוח טלוויזיה כדי להסיח את דעתי קצת, אבל אחרי דקה כיביתי אותה, הכל עצבן אותי עכשיו.

כעבור שלושת רבעי שעה נוספים בהם לא העזתי להתקשר שוב לעינת כדי לא להרגיז אותה, צלצלו באינטרקום, קפצתי ממקומי כנשוכת נחש, מרינה אמרתי בקול , אולי זו מרינה, רצתי לפתוח וחיכיתי במדרגות, אבל זה היה בחור במדי שוטר, קצת נלחצתי "שלום,מעיין?" שאל "כן" אמרתי בחשש "שלום אני עמית, אני הנהג של עינת, הבאתי לך כאן משהו" אמר והגיש לי מעטפה "אהה..תודה" מלמלתי ועמית דילג לו חזרה למטה.

פתחתי ברעד את המעטפה, מתארת לעצמי שזו הויזה, אבל עד שלא ראיתי אותה בעיניים לא הייתי רגועה, התקשרתי מיד לעינת "תודה, תודה תודה" אמרתי לה ברגע ששמעתי את ההלו שלה.

"בסדר, בסדר, אני עדין חושבת שאת לא צריכה לעשות את זה, אבל אני לא מתווכחת איתך, אני חייבת להכנס לישיבה, תשמרי על עצמך, אני אדבר איתך כבר כשתהיי שם אני מתארת לעצמי" אמרה עינת

"או.קיי, בסדר, אני אשמור על עצמי, אל תדאגי, ו…עינת?"  "מה?" ענתה "שוב תודה" אמרתי ועינת ניתקה.

התקשרתי לבר וסיפרתי לה, בר כבר ידעה, היא גם איחלה לי הצלחה, בר לא אמרה לי כבר כלום לגבי דעתה על הנסיעה, סיכמנו שאני לוקחת מכשיר פלאפון לחול בשדה התעופה כדי שנוכל להיות בקשר רציף.

לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד שהייתי צריכה לצאת מהבית, לנוח לא יכולתי, הייתי כולי אחוזת תזזית

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הנחתי כבר את התיק ליד הדלת, בדקתי שלא השארתי שום דבר דולק או פתוח, לא ידעתי כמה זמן אעדר מהבית, שקלתי אם להשאיר מפתח לשכנה במקרה וארצה שתציץ פנימה, חבל שלא בקשתי מבר, חשבתי לעצמי, לבסוף החלטתי שלפני שאני מגיעה לשדה התעופה, אני אסע לבית של מרינה, פעם אחת נוספת, אולי בכל זאת אקבל תשובות.

הזמנתי מונית, אמרתי שאני נוסעת לשדה התעופה, עם עצירה אחת קודם ברחוב בן יהודה, המונית הגיעה כעבור חמש דקות ואני ירדתי עם התיק, הנחתי אותו בתא המטען של המונית, לאחר שהנהג פתח לי אותו.

"סע בבקשה לרחוב בן יהודה, אני אומר לך איפה לעצור, אני צריכה לקחת משם משהו ומשם נמשיך לשדה התעופה" אמרתי לנהג כשהתיישבתי בספסל האחורי של המונית והנהג החל לנסוע בלי לאמר מילה, שמחתי, אני לא סובלת שנהגי מוניות מתחילים לקשקש איתי.

כשהגענו סמוך לבניין של מרינה, בקשתי מהנהג לעצור "אני משאירה את התיק כאן, תיכף אחזור, אבל אל תיסע, גם אם זה יקח קצת זמן, אני אוסיף לך כסף, בסדר?" שאלתי והנהג הנהן בראשו.

יצאתי מהמונית וצעדתי לכיוון חדר המדרגות של הבניין, בכניסה, פגשתי את אחותה של מרינה, כמעט התנגשנו אפילו "את אחות של מרינה, נכון?" אמרתי לה "כן" ענתה והביטה בי "את היית כאן לפני כמה ימים" אמרה "כן לפני יומיים, אבל סבתא שלכן לא ממש רוצה שאני אבוא" אמרתי "אז למה באת עכשיו" היא הביטה בי במבט מלא רחמים "אני מנסה להבין איפה מרינה" אמרתי חצי בתחינה, מנסה לעורר עוד את מעט הרחמים שראיתי כי הצלחתי להשיג ממנה "תעזבי את מרינה, בסדר?" הפתיעה אותי לפתע "מה..מה ז'תומרת? אני לא מבינה" גמגמתי "מה את לא מבינה? אני חושבת שאולי כדאי שפשוט תעזבי את זה, תניחי לה" חזרה על המשפט הסתום.

"איך קוראים לך?" שאלתי "יולה" ענתה "שלום יולה, אני מעיין , אין לי מושג מה את יודעת עלי ומה את לא יודעת, אבל אני אוהבת את אחותך כפי שבחיים שלי לא אהבתי, אין לי שום כוונה לעזוב את זה, בטח שלא סתם כך כפי שאת מציעה, אם לפחות היתה לזה סיבה נראית לעין שהייתי מבינה, אולי הייתי שוקלת את דבריך ברצינות" כעסתי עליה "אני חושבת שאת מבזבזת את הזמן שלך, מה זה הדבר הזה, כמה זמן את מכירה את אחותי, כמה ימים? איך את אומרת לי שאת אוהבת אותה" התעקשה.

"אני הבנתי שאחרי שלוש שנים, כבר יש לך בעל וילדים, גם את  לא נראית לי אחת שמחכה הרבה זמן" התחצפתי אליה, משתמשת בידע שאולי לא ידעה שיש לי. אבל לא נראה היה שזה מזיז לה, יולה נראתה רצינית ומחושבת כל הזמן, כמו שמרינה נראתה כשלא היתה עסוקה בי.

למרות הכעס שלי עליה בגלל מה שאמרה, הרגשתי סוג של חיבה אליה, אולי בגלל קרבת הדם שלה לאהובתי הנעלמה? אולי בגלל שלמרות הכל, הצלחתי לזהות בה רגש של אמפתיה כלפי, רגש שלא הצלחתי להסביר לעצמי מה הסיבה לו.

"אני אהיה אסירת תודה לך, אם תוכלי להגיד לי משהו, אם תוכלי לאמר לי איפה מרינה, למה היא נעלמה לי ככה" קיוויתי שאולי תסכים לאמר משהו, לא חשבתי לרגע לספר לה שאני בדרכי לשדה התעופה, חששתי שאולי הדבר הזה, שבגללו נעלמה לי ונסעה כל כך חמור, שאם יולה תדע שאני נוסעת תזהיר את מרינה ואז לא יהיה סיכוי שאמצא אותה, מה גם שעד כמה שידעתי, יולה כלל לא יודעת שכבר נודע לי שאחותה ברוסיה.

"אין לי מה להגיד לך, אני חושבת שאת צריכה להניח לזה, בואי נגיד, שאם זה צריך לקרות, היא תחזור אלייך" אמרה.

צלצול הפלאפון שלה קטע את דבריה והיא ענתה, שמעתי אותה אומרת משהו ברוסית ובלי להפרד ממני, המשיכה את צעידתה החוצה לכיוון הרחוב.

יצאתי אחריה, מבינה שאין טעם לעלות למעלה, הסבתא ממש לא תעזור, חזרתי למונית שחכתה לי.

הנהג המשיך בנסיעה,  כל הזמן הזה, הייתי שקועה במחשבות, כך שלא שמתי לב כלל לדרך, פתאום כבר היינו בשדה התעופה, שילמתי לנהג, הוצאתי את התיק שלי מתא המטען והחלתי צועדת לכיוון אולם הנוסעים, הגעתי הרבה זמן לפני, מקסימום אעשה צ'ק אין מוקדם ואשתה קפה לפני העליה למטוס.

צעדתי לכיוון בית הקפה שהיה ממוקם מול אחת חנויות הדיוטי פרי, הבדיקה הבטחונית שעשיתי למטה, לא ארכה הרבה זמן, בזכות זה שהגעתי מוקדם.

לא הפקדתי את התיק, אמרתי שאקח אותו איתי לטיסה, לא היתה בעיה עם זה, שכן זה היה תיק יחסית קטן, תיארתי לעצמי שאם תהיה בעיה ואצטרך להאריך את שהותי,  כבר אקנה בגדים שם.

בר התקשרה אלי בזמן שישבתי בבית הקפה, "היי מותק, את כבר בשדה?" שאלה בר "כן, כבר סיימתי הכל, אני שותה קפה וממתינה לעליה למטוס" עניתי לה "את בטוחה שתהיי בסדר? שתסדרי שם לבד?" שאלה בר בדאגה "כן, בר, יהיה בסדר, אני לא באמצע המדבר, סך הכל מדובר בסנט פטרסבורג, ממה שהבנתי מהברושור שבסוכנות הנסיעות זו עיר קוסמופוליטית לחלוטין, לא עולם שלישי או משהו דומה לזה" ניסיתי להצחיק אותה  ואת עצמי.

"כן, ברור, דווקא שמעתי שיש שם מקומות מאוד יפים, באיזה מלון תהיי, את כבר יודעת?" שאלה "כן, הדיל שלי כולל שהיה במלון אסטוריה שם, זה מלון 5 כוכבים, לפחות על זה לא התפשרתי" עניתי לה.

"יופי, אני שמחה שאת מסודרת מהבחינה הזאת, תגידי, מעיין, איפה תתחילי לחפש?" שאלה את שאלת השאלות "חשבתי על זה דווקא, אני מקווה שיש שם דפי זהב כאלו, את יודעת, אני אנסה משהו, נראה כבר, אני אתגלגל" עניתי לה אבל זה לא הרגיע אותה "מעיין, אין לך מושג מה את הולכת לעשות שם, את הולכת לחפש מחט בערימת שחט, אין לך מושג איפה להתחיל, איך תחפשי בדפי זהב, ברוסית?" כעסה "אני אבקש ממישהו עזרה, במלון, בטוח יעזרו לי, אני אפעיל את כל הקסמים שלי, בר, אין מה לעשות, אני טסה, עוד מעט ממש ואני נחושה, לפחות לעשות כל מה שאני יכולה, אני לא מסוגלת להשאר בבית ולהשאיר את זה ליד הגורל, כפי שאחותה אמרה לי" בר לא הבינה ואני סיפרתי לה על הגיחה שלי לבית של מרינה לפני כן והפגישה עם יולה, בר הקשיבה דרוכה ובלעה כל מילה. "תשמעי, זה נשמע מוזר, אני לא יודעת מה להגיד לך, למה הם לא מוכנות להגיד לך כלום?" שאלה "אין לי מושג בר, זה גם לא משנה, הבנתי שלא יצא לי כלום מהן, אני הולכת לנסות, מה שיהיה יהיה" עניתי.

"טוב מותק, אני חייבת לזוז, אני יוצאת עכשיו הביתה, אני אהיה איתך בקשר..ו..בובה, תביאי לי איזו בבושקה משם" צחקה בסוף, כדי לא להשאיר אוירה עכורה בסיום השיחה.

"אני אביא לך, בר, מה שתרצי, אני רק מקווה שאני אביא משם גם את מה שאני רוצה. סיכמתי.

המטוס נחת בנמל התעופה של סנט פטרסבורג, בשעה תשע וחצי בערב, אחרי 4 שעות טיסה שנראו לי כמו נצח לקח לי יותר משעה וחצי לצאת משם, לקחתי משם מונית שהביאה אותי למלון אסטוריה, אחרי שעשיתי צ'ק אין, עליתי לחדרי שהיה בקומה 7 שהייתה הקומה העליונה של המלון ונחתתי על המיטה.

השעה היתה כבר אחת עשרה בלילה, ידעתי שאין טעם שאצא עכשיו לרחובות, הלכתי לישון אחרי שהודעתי לבר ועינת שהגעתי בשלום ומסרתי להם את מספר החדר שלי ומספר הטלפון של המלון, למקרה שתהיה בעיה עם הפלאפון.

התעוררתי בשבע בבוקר וירדתי לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של המלון, לא יכולתי לאכול הרבה, הרגשתי מתוחה אבל הכרחתי את עצמי לאכול משהו, כי ידעתי שיותר מאוחר אולי אהיה מאוד עסוקה ואפילו אשכח לאכול.

ניגשתי לקבלה ושאלתי אותם אם יש להם ספר טלפונים של סנט פטרסבורג ואם הם יכולים לעזור לי למצוא שם וכתובת של מישהי, פקיד הקבלה שהיה חביב במיוחד, יותר מהפקיד שהיה בלילה ונראה היה שעושה לי טובה שנותן לי את המפתח לחדרי, הוציא ספר עב כרס ושאל אותי איזה שם אני מחפשת "זלוטובסקי, מרינה זלוטובסקי" אמרתי לו "יש הרבה זלוטובסקי, ננסה למצוא משהו" הוא חיפש וחיפש ובסוף אמר "יש הרבה זלוטובסקי אבל אין מרינה", נאנחתי והפקיד חייך חיוך מבין והחזיר את הספר למקומו, מתפנה למישהו אחר שניגש, בטח אין מרינה, למה שיהיה טלפון רשום על השם שלה, ילדה בת עשרים, מן הסתם הוא רשום על שם הוריה, באותו רגע הצטערתי שלא שאלתי אותה קצת על המשפחה שלה מאיפה להמשיך עכשיו? לא היה לי צל של מושג.

חזרתי לחדר לקחת את המעיל שלי ויצאתי החוצה, היה שם קר בצורה בלתי רגילה, התחלתי ללכת ברגל, המלון היה ממוקם על רחובה הראשי של סנט פטרסבורג, שמו היה נייבסקי פרוספקט, כפי שהצלחתי לקרוא משלט הרחוב, התחלתי צועדת בקור העז ומרגע לרגע הבנתי שעשיתי טעות, אני נמצאת כאן בעיר הזאת, ואין לי שמץ של מושג מי זו הבחורה הזאת שאני מחפשת כל כך, כל מה שאני יודעת עליה, זה שאני אוהבת אותה בטירוף, שכל הגוף שלי כואב רק מהמחשבה עליה, מרוב געגועים. אבל אין לי מושג מעבר לזה.

לא שמתי לב והלכתי כך כרבע שעה עד שהגעתי לתחת רכבת תחתית שגם שמה היה כשם הרחוב, ירדתי למטה, שילמתי כרטיס ונכנסתי לרכבת, לא ידעתי מה לעשות, אני פשוט אסע אסתובב, אולי במקרה אני אראה אותה, ידעתי שאין סיכוי, אבל לא היה לי רעיון טוב יותר מזה.

אחרי כמה תחנות ירדתי, הייתי במרחק של כקילומטר בסך הכל מהמלון שלי, הגעתי למרכז העיר, הסתובבתי שם שלוש שעות, מנסה להתרשם מהארכיטקטורה המדהימה, אבל העצב כיסה אותי ותחושת אבדן נוראית הציפה אותי, חזרתי לתחנת הרכבת, נסעתי חזרה לכיוון בית המלון, אבל החלטתי בסוף לא לרדת בתחנה שבה עליתי, המשכתי עוד קצת, כשירדתי ראיתי שטח פתוח, הלכתי לכיוון עד שהגעתי למעין אגם, לא הייתה שם נפש חיה סביב, עמדתי שם בוהה במים, משחזרת כל רגע מאז הכרתי אותה, הפסקתי להרגיש כבר את הרגליים שלי מרוב קור, תחושת ייאוש הציפה אותי וצעקתי

"מרינה…מ-ר-י-נ-ה".

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, אבל אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי חזרה למלון, לא היה לי חשק לאכול, נכנסתי לבר של המלון, הזמנתי לי מרטיני, כמו אז במינרווה עם מרינה.

היתה שם טלוויזיה ונראה שמה ששודר זה חדשות, כמובן שלא הבנתי אף מילה, הכל היה ברוסית, לפחות מידי פעם שידרו איזו כתבה ויכולתי לראות קצת תמונות, אפילו היה שם משהו על ישראל.

פתאום ראיתי תמונה של מרינה, קפאתי במקומי, השדרן אמר משהו וברקע מאחוריו הייתה התמונה שלה.

קפצתי מהמקום, "סליחה, סליחה" אמרתי באנגלית לברמן שהיה שם "אתה יכול להגיד לי על מה מדובר?" כמעט צעקתי, הברמן, הסתובב באדישות לטלוויזיה, "מדברים על הבחורה הזאת בתמונה" אמר "כן ברור שזה עליה אבל מה אומרים?" כמעט התחננתי "אני לא יודע, לא הקשבתי" אמר בביטול ואז גם עבר נושא הכתבה למשהו אחר, תמונתה כבר לא התנוססה שם ואני נטרפתי "תרשום את זה על החדר שלי, תגיד, מה שם התחנה שמשדרת? את זה אתה יודע?" שאלתי אותו והוא אמר לי את שם התחנה.

יצאתי מהבר ומהמלון החוצה, עצרתי מונית ובקשתי להגיע לבניין של תחנת השידור, למזלי זו היתה תחנה מקומית, נהג המונית לקח לי המון כסף לנסיעה של שלוש דקות, מסתבר שהתחנה הייתה ממוקמת פחות מקילומטר מבית המלון, אבל זה לא היה לי חשוב בכלל.

בכניסה לבניין היה שומר, "את לא יכולה להכנס לכאן גברת" עצר אותי בידו ולא עזרו לי כל התחנונים שלי, הוא לא איפשר לי כניסה לבניין.

חיכיתי בחוץ, החלטתי שהשדרן עצמו חייב לצאת משם מתי שהוא, הקור היה בלתי נסבל ואני התהלכתי הלוך ושוב לפני הכניסה, לא מתרחקת מידי, כדי לא לפספס אף אחד שיוצא משם.

בשלב כל שהוא, כנראה שרחמיו של השומר נכמרו עלי, "את מי את מחפשת?" שאל "היתה כתבה על מישהי שאני מחפשת, אני רוצה לדעת על מה היתה הכתבה, אולי השדרן יוכל לאמר ל" עניתי לו "את יודעת שהם לא יוצאים מכאן, השדרנים, יש יציאה מהביניין ישר לחניון" עמדתי מולו, ליבי החל לפעום "יכול להיות שהם כבר יצאו?" שאלתי בדאגה "לא, יקח להם עוד זמן, לפחות עוד שעה" אמר ואני נרגעתי, "בואי, תכנסי לכאן, קפוא שם בחוץ, את לא נראית לי כמו מישהי שרוצה להזיק למישהו" גאל אותי השומר מיסוריי.

נכנסתי לתוך הלובי של בניין תחנת השידור, השומר, אלכסיי כפי שהציג את עצמו, נתן לי לשבת על הכסא שמשמש אותו, הוא עצמו התיישב על השולחן "מי זו הבחורה הזאת שאת מחפשת?" שאל.

לא ידעתי אם כדאי לחשוף באזני אלכסיי את מהות היחסים שלנו "חברה מאוד טובה שלי שנעלמה לי" עניתי לו "נעלמה? מה זאת אומרת נעלמה?" שאל וראיתי פתאום שיש לו תליון של מגן דוד על השרשרת שלצווארו והרגשתי בטוחה יותר "אני מישראל, היא הייתה שם, ויום אחד נעלמה לי" אלכסיי הנהן בראשו, לא הייתי בטוחה שהבין בדיוק את העניין, אבל מבחינתי זו היתה סתם שיחה כדי להעביר את הזמן, לא ממש התכוונתי להכנס איתו לעומק הדברים. "איך קוראים לה?" שאל לפתע "מרינה, מרינה זלוטובסקי" עניתי לו בוהה בנקודה באוויר "אה..מרינה, ראיתי את הכתבה עליה היום" אמר והצביע על טלוויזיה קטנה שעמדה על השולחן, "באמת?" קפצתי שוב "אתה זוכר על מה זה היה?" שאלתי אותו ואלכסיי חייך חיוך מבוייש "כן, את לא שמעת על כלום?" שאל והרים גבותיו.

"לא, בחייך בן אדם, תגיד לי, אני משתגעת כבר" התחננתי בפניו "חטפו אותה" אמר כאילו מספר שהיא הלכה לשתות קפה  "מה???" נזעקתי כולי "מה זאת אומרת חטפו אותה?" צעקתי ואלכסיי נבהל "תרגעי, גברת, אני חושב שהיא בסדר גמור, לא בטוחים אם זו היתה ממש חטיפה, זו ההשערה" אמר.

אלכסיי לא ידע יותר מזה, מסתבר שזה היה הדיווח היבש בטלוויזיה, מעין אנקדוטה בארועי השבוע, אבל לא פירטו שום דבר מעבר לזה ואלכסיי בוודאי לא היה הכתובת שתוכל לתת לי תשובות נוספות.

כעבור חצי שעה ראיתי את השדרן, כשיצא מתוך המעלית לכיוון היציאה לחניה, אלכסיי שכבר נהיה חבר טוב שלי, עצר אותו ועשה ביננו היכרות, הוא הסביר לו שאני מחפשת את הבחורה מהכתבה, מרינה ובקש ממנו לדבר איתי, השדרן היה איש צעיר יחסית ונראה נחמד, נראה לי גם שאני מצאתי חן בעיניו, אולי חשב שיש לו איזה סיכוי איתי, שכן הוא לחץ את ידי בחום ואמר "נעים מאוד, אני אשמח לעזור לך".

גרגורי, השדרן, הזמין אותי לקפה באחד מבתי הקפה בעיר, אחרי כמה לחיצות ידיים של אנשים שם שזיהו אותו, סוף סוף, קיבלנו מעט פרטיות והתיישבנו, הזמנו קפה וגרגורי שאל אותי מה טיב ההיכרות שלנו, גם לו לא רציתי לספר ממש ואמרתי לו שנפגשנו ונקשרנו, נהיינו חברות טובות, עד שלפתע נעלמה לי, כשלא הגיעה לפגישה שקבענו, גריגורי הקשיב בדריכות לפרטים שסיפרתי לו.

"תראי, מה שאני יודע על מרינה זה שהיא חייתה בישראל עם סבתא שלה" אמר "נכון" אישרתי לו "והן אלו שפנו לרשויות כאן וגם אלינו לתחנה המקומית כדי שנשים את תמונתה ונשדר, היא נעלמה גם להן, את מבינה? הן מחפשות אותה" אמר ולגם מהקפה שלו.

חשבתי לעצמי שאני לא מבינה, אם כך מדוע לא סיפרו לי כשבאתי אליהן, מדוע לא שיתפו אותי, הכל היה מבולבל. "על מה את חושבת?" קטע לפתע את מחשבותיי, סיפרתי לו שניסיתי לשאול את הסבתא ואת האחות בישראל ושהן נפנפו אותי "אני מעריך שהן עשו את זה, כי גם איתנו כשהן דיברו, הן בקושי שיתפו פעולה במסירת פרטים, את יודעת אנחנו תחנת טלוויזיה, לא לוח מודעות, לא כל כך רצינו בהתחלה לשמש כלוח מודעות רצינו מהן קצת פרטים, את יודעת, אולי קצת לחקור, לעשות סיפור טוב , אבל הן לא שיתפו פעולה ובסוף הסכמנו רק לשדר את מעט הפרטים שהסכימו לתת, שהיא נעלמה ושלא ידוע בדיוק למה, אבל סביר להניח שהיא כאן בסנט פטרסבורג" אמר "אם היא נחטפה, מנין הבטחון שהיא כאן?" תהיתי בקול רם "זהו, זאת הנקודה שנראה לי שהסבתא והאחות יודעות קצת יותר ממה שהן מוכנות לחשוף, אבל בכלל לא בטוח שהיא נחטפה, מי אמר לי שהיא נחטפה?" שאל "אלכסיי, השומר בבניין שלכם" עניתי לו "אלכסיי, הוא חמוד, את יודעת, אבל לא ממש חכם, הוא כנראה שמע בכתבה שאמרתי שלא ברור מה הסיבות להיעלמה, אם זו חטיפה או בריחה". אמר גריגורי וחייך אני יכולתי באותו רגע לחנוק את אלכסיי אם היה לידי.

"יש לי הצעה" אמר פתאום גריגורי "תספרי לי כל מה שאת יודעת, וננסה לחקור את העניין הזה, את יודעת, יש לי קצת קשרים בעיר הזאת" הציע, הבטתי בו כמה שניות והסכמתי, איזו ברירה הייתה לי?

ישבנו שם במשך שעה נוספת ואני סיפרתי לו על ההיכרות שלי עם מרינה, אמרתי לו שאנחנו זוג, כלומר, זוג בתחילת דרכו, הוא לא ידע שמרינה לסבית וזה מסתבר היה פרט מאוד חשוב.

"יש איזה מועדון כאן בעיר, שאני שמעתי עליו, הוא לא ידוע כמקום מפגש של נשים, אבל מי שיודע משהו יודע שבימי שלישי, נפגשות שם נשים לסביות" אמר ואני קפצתי "היום יום שלישי" תפסתי את ידו ומיד שחררתי, נבהלת מהקירבה הזאת שהרשיתי לעצמי, גריגורי חייך, "את רוצה ללכת לשם?" שאל.

אחרי עשרים דקות נסיעה, הגענו לפתחו של מקום שנראה עלוב מאוד מבחוץ, היו שם שני שומרים, הם זיהו את גריגורי, אבל אמרו לו שזה ערב סגור, "אבל הגברת יכולה להכנס" קרצו לי.

גריגורי בקש לדבר עם אחד השומרים רגע בצד, השומר הלך איתו כמה צעדים לצד, הבטתי בהם, גריגורי נראה מאוד מרוכז בשיחה, הוא הסביר לשומר עם תנועות ידיים ואז הם לחצו יד.

השומר נתן לשנינו להכנס, לקח לנו כמה שניות להתרגל לאפילה ששררה במקום ואז הצלחתי לראות, שהמקום היה קטן מאוד, היו כמה ספות בפינות המקום ועליהן השתרעו נשים, חלקן התנשקו, מבטים זועמים נזרקו לכיווננו, נראה היה שלא מוצא חן בעיני הנשים במקום שזוג רגיל נכנס, כך נראינו לפחות.

גריגורי נגש ישר לבר "יש לך תמונה שלה?" שאל אותי "לא, האמת שלא, אמרתי לך, ההיכרות שלנו קצרה מאוד" עניתי, מצטערת שבאמת אין לי תמונה שלה.

הברמנית נשענה קדימה כדי לשמוע את גריגורי, הם דיברו בינהם ברוסית כמה דקות ואז ראיתי את גריגורי מחייך לברמנית ושמעתי אותו אומר ספסיבה, את זה הבנתי, תודה.

יצאנו החוצה, "תשמעי, הברמנית מכירה אותה, לפי השם, זה הספיק, מרינה כנראה מוכרת כאן מאוד, היא שברה פה כמה לבבות כשהייתה צעירה יותר, בת כמה אמרת שהיא?" שאל "עשרים" עניתי לו, תוהה האם גם בזה שיקרה לי? "היא מסתובבת במקומות האלו כבר מגיל ארבע עשרה ובזמן הזה הצליחה לשבור כמה לבבות, מה שכן, הקשר האחרון שלה היה עם בחורה בשם אנה סבירסקי ועל אנה יש שמועות שהיא טראבל מייקרית, אגב אנה היא אישה בת שלושים וחמש" סיכם "זאת אומרת שלא יהיה קשה למצוא אותה, ודאי יש טלפון רשום על שמה" הצעתי.

"כן זה מאוד יכול להיות, אני מציע שנפגש מחר וננסה למצוא אותה" הציע גריגורי אבל משהו בי לא נתן לי להניח לזה "לא! גריגורי, בוא ננסה למצוא אותה עכשיו, למה לחכות למחר?" התחננתי, גריגורי הביט בי, הביט בשעון, השעה הייתה כבר די מאוחרת, חשבתי לעצמי, אולי הוא נשוי וחייב לחזור לאישתו ואולי יש כמה גריגורים קטנים שמחכים לו, אבל שום דבר לא ממש עניין אותי.

"בסדר, אני רק ארים טלפון לחבר שלי" חייך אלי, חיוך ענק נמרח על שפתיי, אז גריגורי הומו בעצמו, לא פלא שאיפשרו לו להכנס למועדון, אחרי שהיו כל כך החלטיים.

גריגורי עשה טלפון קצר לחבר שלו, הוא גם ביקש ממנו להסתכל בספר הטלפונים ולחפש מספר וכתובת של אנה סבירסקי, כעבור חמש דקות, היו לנו מספר הטלפון של אנה וכתובתה "אני יודע בדיוק איפה זה" אמר גריגורי ושנינו צעדנו חזרה למכוניתו, הנסיעה היתה קצרה יחסית, גריגורי החנה את המכונית ופנה אלי "מאוחר עכשיו, זה יהיה קצת מוזר לדפוק בדלת של אדם זר בשעה כזאת, אנשים כאן הולכים לישון מוקדם, את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה עכשיו?" שאל "כן, אני חייבת לעשות את זה עכשיו" אמרתי בהתרגשות, ליבי הלם בחוזקה, המחשבה על לפגוש מישהי שמרינה הייתה איתה פעם, ריגשה אותי.

עלינו במדרגות הבניין, הגענו לקומה השלישית ועמדנו מול הדלת עליה היה רשום אנה סבירסקי, גריגורי דפק חלושות על הדלת ואז אני דפקתי מיד אחריו קצת יותר חזק.

קול נשמע ברוסית מצדה הפנימי של הדלת, הנחתי שזה היה משהו בסגנון של מי זה?, גריגורי ענה גם הוא איזשהו משפט ברוסית ולחש לי שאמר שהוא שכן מלמטה, קיוויתי שאנה לא מכירה את השכן מלמטה שכן אז תדע שגריגורי משקר, היא פתחה את הדלת, עמדה שם אישה יפה, שנראתה באמת כבת שלושים וחמש בערך, היא הייתה יפה, אבל עיניה היו קשות, מבטה היה מבט של אישה מיואשת.

היא זיהתה את גריגורי מהטלוויזיה ואמרה משהו בטון שנשמע כועס, היו כמה חילופי דברים בינהם ברוסית, אני הרגשתי חסרת אונים, לא הבנתי כלום ממה שהולך ולא יכולתי להתערב.

אנה טרקה את הדלת בפנינו.

"מה זה היה גריגורי, תגיד לי מה דיברתם?" שאלתי אותו בעודנו עומדים בחדר המדרגות מול דלתה.

"היא אמרה לי שראתה את הכתבה בטלוויזיה על מרינה, רק שהיא אמרה הבחורה הזאת ותקפה אותי למה אני בא אליה בגלל שאיזו לסבית מסכנה נעלמה" פירט לי "זה לא נשמע טוב" המשיך.

"למה" חקרתי אותו "אני לא יודע, זה פשוט לא נשמע טוב" גריגורי, לקח את ידי ומשך אותי חזרה לכיוון המדרגות, ירדנו למטה, הוא התקשר ודיבר שוב ברוסית עם מישהו "גריגורי, דבר איתי" בקשתי ממנו כשניתק את השיחה "אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל.." צלצול הפלאפון שלו קטע את דבריו, הוא אמר עוד כמה מילים וניתק שוב "אבל מה? גריגורי" אחזתי בידו "קראתי לבן דוד שלי שהוא שוטר, משהו לא נראה לי" אמר גריגורי וראיתי שהוא מתוח.

עברו עשר דקות בהם עמדנו בחוץ לפני ביתה של אנה עד שבן דודו של גריגורי הגיע, הוא נראה בחור גדול מאוד, בלונדיני מאוד עם ידים ענקיות, הם דיברו בינהם ואז זינקו לתוך חדר המדרגות, אני רצתי אחריהם

כשהגענו מול דלתה של אנה, פרץ החבר של גריגורי את הדלת ושניהם זינקו לתוך הדירה.

אני דידיתי אחריהם מפוחדת כולי, ואז ראיתי את מרינה, חיוורת, ידיה קשורות, רגליה קשורות ופיה חסום.

אנה נעצרה באותו הערב, כמובן, גריגורי שחרר את מרינה מהחבלים, אני הייתי משותקת, הבטתי בה, לא יכולתי לזוז, כשהותרו החבלים, היא החלה לבכות, "מעיין , אני מצטערת, אני כל כך מצטערת" אמרה, גריגורי שלא הבין מה אמרה, אבל הבין את המעמד, השאיר אותנו לבד שם בדירה של אנה.

 מכל הסיפור, הסתבר בסוף שאנה הגיעה לארץ ומצאה את מרינה בדיוק כשהייתה בדרך אלי, היא שכנעה אותה לבוא איתה רגע למכונית, משם הדרך לנמל התעופה היה קצרה, אנה איימה על מרינה שאם לא תבוא איתה בשקט, היא תספר לאביה, אבא של מרינה הוא איש ק.ג.ב לשעבר ואדם מאוד שמרן שמרינה פחדה ממנו, הוא היה הסיבה האמיתית להגעתה של מרינה לארץ, הרחק הרחק מאביה.

15 Comments

  1. ואוו הגיב:

    ואוו מדהים.

  2. ❤️❤️❤️ הגיב:

    חובה המשך!!!!

  3. נויה הגיב:

    אהבתי מאוד… סוחף

  4. רותי הגיב:

    סיפור קליל נכתב טוב. הלואי ויהיה לי כל חצי שנה סיפור כזה. חסר לי ריגוש.

  5. אורלי הגיב:

    וואוו…מדהים.

  6. פשששש. סיפור אוצר נשימה הגיב:

    אהבתי מאוד

  7. יולי הגיב:

    מאוד התרגשתי שקראתי .. אתן עדיין ביחד?

  8. פו הגיב:

    וואו

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ככה זה נגמר ???
    תעשו המשך או סרט לסיפור זה יצליח ובגדול !!!

  10. סבבה הגיב:

    הסיפור נגמר בצורה מעצבנת אבל ממש אהבתי!

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אחלה סיפור רק חבל שהוא נגמר ככה

  12. ♡♥♡♥ הגיב:

    מהמםםםםםם

  13. שירה הגיב:

    זהושירהיבו? ככה זה ניגמר? חבל שאין עוד המשך. סיפור מצויין. תעשו עליו סרט 😉

    • אהובה הגיב:

      להצלחה גדולה…..

      בקשה מבנות ונשים הצדקניות: נא תכבדי את עצמך – וגם הסביבה תכבד אותך יותר!!! איך אני יודעת שהצניעות צריך שיפור? בגלל כשאני הולכת ורואה את כל הפאות המסולסלות, ואת הבגדים הצמודים ביותר, והפרוצים ביותר, כל חלקי הגוף בולטים!! כן אני יכולה להעיד שאני רואה “כל” חלקי הגוף בולטות, אפילו מהרבה נשי החרדים! אז מה אם הגוף מכוסה.. אבל איפה הצניעות! איפה רבונו של עולם? איפה הלב שלנו? איפה ההרגש שלנו? איפה היראת שמים שלנו? איפה שרה באוהל? איפה הצניעות של יראת ד’? זה מזעזע איך השם יתברך יכול לראות ולסבול את זה ועוד מי דורש מהנשים להתלבש בפריצות?

      מי דורש? הנשים תמימות, שטוענות “אני עושה את זה בשביל בעלי” ועל זה ד’ מאוד כועס עכשיו, זה הבושה הכי גדולה לחרדים שהבעל לא שומר את העינים שלו ומסתכל ברחוב בנשים פרוצות, ורוצה שאשתו תתלבש יפה (שהיא התלבש כ-ז-ו-נ-ה כחלק מנשי חרדים, עם חצאיות מיני חולצות צמודות…) שמושכת העין של בחורי חמד ואברכים, בושה!!! אלף אלפי פעם!!! בגלל נשים הלובשות קצר וכו' הבנים נכשלים בהרהורים אסורים.. רואים הגוף שלכם ברחוב, בתמונות, והראש שלהם בענינים, בגללכם הם שופכים זרע לבטלה! פוגמים בברית שלהם אם אלוקים! מיי יתן על זה את הדין את חושבת? אלו הבנות ונשים היפות, שמושכים את העין בבגדים צרים וקצר! די לעשות מעצמיכם צוחק דיי הגוף שלך יקר אחותי! יש לך כבוד? יש לך ערך? אז תשמרי עליו! אם הגוף שלך יקר תכסי אותו בבגדים ארוכים ורחבים! דבר יקר דבר שיש לו ערך שומרים עליו!! מסתרים אותו!! בכספת!! סליחה על הביוטים אבל רק ככה מבינים. אני פשוט מזועזעת שהשם ישמור את כל עם ישראל וכולם יזכו לעשות תשובה שלמה באהבה ובשמחה.

      חז"ל אומרים שאלמלא נתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, תראו איך הם בקושי נראים עושים צרכים, לעומת הכלב ההופכי לו, והם מכסים במדויק. נראה שד' נותן לנו כלי להשפיע, רק ננצל. אנא ד’ בזכות התשובה של הנשים צדקניות, שמהיום ילבשו רק מטפחת, אמור לכל צרותינו די.

      אנחנו בדור האחרון שלפני הגאולה- דור בו תנאים לא רצו להיות. ועכשיו המלחמה האחרונה היא המלחמה על קדושת ישראל. היצר הרע משתולל עכשיו, בהבינו שעוד רגע קרב סופו, והוא יודע "אלוקים של ישראל שונא זימה הוא" אז הוא מנסה להגיע לכל סוגי הציבור בישראל וגם לצערנו אצל החרדים..

      על כן בנות ישראל קדושות עלינו להתחזק ולהיות בעוז ותעצומות נפש בכדי לקיים והדר בלבושנו ואז יקוים בנו הפסוק ותשחק ליום אחרון. כי בזכות נשים צדקניות יבוא גואל! ובל נטעה יש לנו אחריות גדולה מאוד על שלום עם ישראל וכן זה מתבטא במלבושינו אנחנו לא לבד בעולם. על כל איבר ואיבר שברא ד' באישה ביקש ואמר "בתי היי צנועה" וגם לחרדיות יש מה לשפר, החצאית הקצרה כדאי שתחזור להיות ארוכה, הפאה המתנופפת כדאי שתהיה מתפחת. ובכלל אנחנו חיילים של המלך הבנים שלו ואנו לא חסים על כבוד השכינה הקדושה? בואו נתחזק ונביא יחד את הגואל!!!

      אפילו מלכת אנגליה שומרת על צניעות כמו חרדית ויודעת שכבודה של בת מלך פנימה כל שכן כשמדובר במלך העולם ולא בבשר ודם.

Leave a Comment

^ TOP