מה את עושה כאן? המילים עמדו אך שתקתי. והיא חייכה… סיפור קצר

דפקת על הדלת. ואני פתחתי. והופתעתי… סיפור קצר

מאת: חגית רימון

דפקת על הדלת ואני הופתעתי

דפקת על הדלת ואני הופתעתי

 

דפקת על הדלת. ואני פתחתי. והופתעתי. מה את עושה כאן? המילים עמדו אך שתקתי. והיא חייכה. ושאלה – אני יכולה להיכנס? וסימנתי לה עם היד. והיא התיישבה על הספה בסלון. שכל כך הכירה. ושמה את הרגל על השולחן. כאילו שהיתה כאן מאז ומתמיד.

רוצה לשתות משהו? שאלתי.

אשמח לנס. היא השיבה.

ואמרתי לעצמי – ברור שתשמח. הרתחתי מים והכנתי לה כפי שזכרתי. הרבה כוסות נסקפה הכנתי לה. והיא תמיד אהבה אותן ושתתה אותן בהנאה. הבאתי את כוס הזכוכית לסלון, וגם לעצמי הכנתי. ושתיקה עמדה באויר. והיא חייכה אלי.

את שמחה לראות אותי? היא שאלה.

לא ידעתי מה לומר. האמת שקצת שמחתי. דווקא נחמד. אני אוהבת הפתעות.

מממ… לא השבתי. לא רציתי לטפוח לה על האגו. השעה הייתה רבע לשבע בערב והאור בסלון היה צהבהב. היא קמה מהספה, התקרבה אלי, הניחה את ידיה על כתפיי ואני לא זזתי. הבטתי בעיניה. מצפה לראות מה תעשה. היא קירבה את שפתיה אל שפתיי. והנה, התנשקנו. נשיקה שחיכתה הרבה זמן. לשונה נכנסה אל פי. כמעט שכחתי את מגע שפתיה. עצמתי את עיניי. ונתתי לה לטייל עם לשונה צמוד ללשוני. לא אספר לכם מה היה בנשיקה כדי שלא תחשבו שזהו סיפור כחול. לא נעים. צריך לשמור על קוים אדומים אז אעצור בזה. אבל אתם יכולים לדמיין לכם את הנשיקה הזו שחיכתה בלי סבלנות די הרבה זמן. ומה בא אחריה? יש נשיקות שמביאות לדרך מיוחדת, ויש כאלה שנותרות כך. נשיקות. ורק הן. למרות שלא יצא לי להכיר את הסוג השני.

 

Leave a Comment

^ TOP